פרח אחד ויחיד

היי, אנשים. הפיק מוקדש לחברה שלי ז"ל, זיו לברן.

היא הייתה מישהי מיוחדת, והיא נפתרה ממחלת סרטן, לפני זמן קצר.

זיו הייתה בן אדם מלא שמחת חיים, ורציתי שיהיה משהו בישבילה.

כשגילו שיש לה סרטן, היא לא התייאשה, והמישכה להיות שמחה כזאת, בילתי ניתנת לשבירה.

אבל בסופו של דבר, הסרטן ניצח במלחמה על הגוף, ואילו היא הלכה למקום טוב יותר.

ואילו אנחנו? לנו לא נותר אלא לנגב את הדמעות, ולהשלים עם זה שאת כבר לא תחזרי.

אז הינה משהו שינציח את שמחת החיים שלה, ואת האובדן שלנו.

אוהבים וזוכרים אותך תמיד.

 הם מתים. הקריבו את חייהם בשבילו. איך יוכל לחיות עם מחשבה כזאת במשך כול חייו?

ג'יני עשתה כול שיכולתה בשביל לנחם אותו. אבל שום דבר לא עזר.

ההלוויות נערכו ביחד. כול האנשים שנהרגו בקרב על הוגוורטס.

הארי ראה אנשים בוכים, מנחמים, מניחים פרחים על המצבות הקרות, נזכרים באהוביהם. עברו שנתיים מאז המלחמה, ןלהארי היה האומץ לבוא לשם.

כול זה באשמתו. כול האנשים שנקברו מתו בשבילו. הם לא ישובו. הם לא יחזרו למשפחותיהם הבוכות.

זה חור שאי אפשר למלא, להסתיר. חור ענקי בחזו.

למה הוא לא הלך לוולדמורט מההתחלה? למה הניח לכול האנשים האלה, למות למענו? 

הוא ראה אנשים בוכים, על כך שיקיריהם לא יחזרו יותר.

הוא לא בכה. הוא הרגיש חלול, כאילו כול כוחו נלקח ממנו.

אט-אט אנשים זרמו מחוץ לבית הקברות. ההזכרה נגמרה, והם צריכים להמשיך באופן כולשהו בחייהם.

הארי לא. הוא לא היה יכול להמשיך בחייו גם אילו רצה בכך.

הם מתים. זה סופי. הם לא יחזרו. הארי לעולם לא יוכל להשלים עם זה.

הארי טייל בין המצבות השונות, כשכול אחד ואחד מהם מכביד על ליבו.

ריילי זלברג, 16 במותה,

נלחמה בגבורה בקרב על הוגוורטס.

היא הקריבה...

הארי עבר למצבה הבאה.

קורל פרנק, 17 במותה,

הקריבה את חייה בקרב  על הוגוורטס.

היא....

עוד מצבה, עוד אחת. צבא שלם של אנשים שהקריבו את חייהם.

בית הקברות התרוקן מאדם. הארי היה היחיד שנשאר, היחיד שעדיין מתאבל על אלה שלא הכיר.

הוא הגיע למצבה עשרים ושבע, כך ספר.

ליד המצבה, עמדה ילדה קטנה, בת תשע לכול היותר, עם שער בלונדיני לבן, ועיניים כחולות גדולות, כורעת על בריכיה, ומתבוננת במצבה.

"קרוב משפחה שלך?" דיבר הארי בפעם הראשונה באותו יום.

הילדה הנידה בראשה לאות כן. ליבו של הארי שקע. עוד אחת שאיבדה מישהו.

הילדה הביטה בהארי בעיניה הגדולות. הארי לא ראה בעיניה עצב, רק סקרנות.

"הם מתים." לחש, לא יודע למה, "והם לעולם לא יחזרו."

הילדה קמה על רגליה, לקחה את ידו של הארי, והובילה אותו למצבה עם אגרטל פרחים מעליה.

היא לקחה פרח אחד מישם, והראתה לו את גבעולו הקצוץ.

"הפרח ינבל בעוד כמה ימים." אמר בעיניים כבויות, "הוא חתוך מגבעולו."

הילדה הנידה בראשה בשנית, וגררה אותו למצבה שלידה כרעה.

היא כרעה בשנית, מסמנת להארי לכרוע גם.

היא הצביעה על הפרח הקטנטן שהביטה בו מקודם.

"את מתכוונת להגיד לי, שעוד יש תקווה? שחיים חדשים מתחילים?" הוא שאל, עיניו מחילות לקבל את הניצוץ התמידי שיש בהן.

הילדה הנהנה, קטפה את הפרח והניחה אותו בידיו של הארי.

"חיים חדשים מתחילים." אמרה, וצעדה בקלילות לעבר שער בית הקברות, שם חיכתה לה אישה מבוגרת עם שער מלבין, והארי שמע את המילה 'סבתא!'

הוא התבונן במצבה שהילדה כרעה לידה. עליה היה כתוב:

רייצ'ל ורואן קמפל,

בני 32 במותם, אב ואם אהובים...

למטה, בקירות המצבה, היה כתוב באבן גיר:

הגנתם עלי כשקללת המוות נשלחה אליכם. משפט שתמיד אמרתם: חיים חדשים מחילים תמיד.

צדקתם. אן ילדה תינוקת.

תמיד תשארו איתי. אוהבת, אנה.

הארי ליטף בדמעות את הכיתוב העקום בגיר.

אנה, הילדה צדקה. החיים ממשיכים. ולו מחכה מישהי שאוהבת אותו.

הארי יצא מבית הקברות.

הוא עבר בחנות תחשיטים, ושם בכיסו את הקופסא הקטנה המיועדת.

הוא נכנס לגינה של המחילה, למקום האהוב על ג'יני, ומצא אותה שם.

היא הסתכלה עליו בהקלה, מחבקת אותו. הוא התנתק ממנה, מתבונן בה מחייכת אליו חיוך עצוב.

הוא כרע ברך, והוציא את הקופסא הקטנה.

הוא אמר את המשפט שלו ייחל במשך שנה.

והתשובה הייתה חיובית. הארי חיבק את ג'יני, מתבונן בארוגת הפרחים מאחוריה.

"חיים חדשים מתחילים" לחש, ונישק את ג'יני.

מי שרוצה, יש למעלה דירוג והמלץ. אני לא אומר לכם מה לעשות, אבל לפוחת תדרגו...