הנהר והוורד

היי לכולם

הנה פאניפיק חדש שכתבתי

והוא מתחיל בשנתו החמישית של הלורד האהוב על כולנו,

הלורד וולדמורט.

או בשמו העממי,

טום רידל.

קריאה מהנה!!!!

**********************************

טום אירגן את המזוודה להוגוורטס.

'סוף כל, סוף. לצאת לשנה נוספת מהחור המזוהם הזה.' הוא שב לעצמו, מקפל עוד גלימה מרופטת למדיי. לא היו לא את הבגדים הכי חדשים, משום שהוריו לא השאירו לא מאום, ואת דמי הכיס המעטים שקיבלו הילדים בבית היתומים, הוא היה שומר בקנאות רבה, בקופסא קטנה ממתכת.

לא פעם התעורר בו החשק לקחת את דמי הכיס של הילדים האחרים, אך הוא זכר היטב את דבריו של פרופסור דמבלדור הזקן, בפעם הראשונה שהוא ביקר אותו, והדבר האחרון שהוא רצה לעשות, זה להיות מסולק מהוגוורטס, בגלל כמה פאונדים עלובים.

דפיקה נשמעה על דלת חדרו, לפחות חדר לבד היה לו, וגם זה היה בגלל הפחד של שאר הילדים לשהות איתו באותו חדר יותר מחמש דקות, ובצדק.

"כן?" הוא ענה בקולו הקריר.

"נשארו לך עוד כמה בגדים שעכשיו יצאו מהמייבש כביסה, טום. אל תשכח לקחת אותם." אמרה "הזקנה" כפי שכינה אותה טום בפני עצמו.

"בסדר." הוא אמר מבלי להביט בה. היא סגרה את הדלת, בידיעה ששום מילה נימוס לא תגיע ממנו, וצעדיה נשמעו במדרגות הסמוכות.

הוא הרים את הספר שאותו קרא כל הקיץ, "בסיליסק, יצור האופל הגדול", ופתח בפרק שבו מוזכר חדר הסודות של סלזאר סלית'רין. הפרק היה מסומן בסימניה בצורת נחש עם עיניים ירוקות ומרושעות, הוא המשיך לעלעל בו, למרות שכבר ידע את רוב תוכנו של הפרק בעל פה.

לאחר מספר דקות, הוא הניח את הספר בזהירות רבה בתא סודי שהוא עשה למזוודה שלו, והרים את סיכת המדריך הנוצצת שהוא קיבל יחד עם רשימת הספרים שהוא כבר קנה לפני שבוע, ברגע שהמכתב הגיע, ואיתו סכום קצוב לקנית הציוד, סכום שהיה ניתן רק לנערים כמוהו, הוא חשב במירמור.

'לפחות אני לא אבזבז את השנה הזאת לחינם..' הוא חשב, מלטף מבלי משים את התא בו השתכן סיפרו האהוב.

לבסוף, לאחר שהוא ירד לחדר הכביסה, ולקח את ערימת הבגדים שלו, הוא גמר לסדר את המזוודה, ונשכב במיטתו. הוא לא היה יכול לחכות למחר. הוא ידע, שמחר, בשעה הזאת בדיוק, הוא ישכב במיטה הנוחה בחדרו בהוגוורטס. ובנימה אופטימית זו, הוא עצם את עיניו, ונרדם.

________________________________________________________

תגובות יתקבלו בברכה!!!

		הפרק הבא