שנה ראשונה בהוגוורטס

אני כמו קפואה, מביטה אך ורק אל אותו הכיוון ואיני מצליחה להסיט את מבטי. מבלי לשים לב אני נושכת את שפתי התחתונה בכוח וטעם קלוש של דם מתפשט בפי. 

אני רועדת קלות, כאילו אני קופאת עכשיו. כאילו עכשיו אמצע החורף במדינה שכמובן, קרה יותר משלנו.

דמעות קטנות נקוות בעיניי. נועם קמה מכסאה ועמדה לידי. היא נגעה בכתף שלי. קפצתי לשנייה מההפתעה- אפילו לא שמתי לב שהיא קמה. 

"את בסדר?" היא שאלה. 

"אני... אני לא יודעת..." אמרתי

"תזכרי שהוא לא שווה את זה בשיט!" היא אמרה לי כעת בערך בפעם המיליון.

"כן.. אני יודעת..." השבתי לה ולאחר מכן נאנחתי קלות בעצב.

טוב... אני מניחה שאחרי הכל זה מה שקורה כשמתאהבים באנשים הלא נכונים. זה גם לא שאי פעם חשבתי שיש לי סיכויי איתו גם ככה.

אבל אחרי הכל, הוא בכל זאת לא היה צריך להתיחס ככה אלי. מה נתן לו בכלל את הזכות?!

עם כל הכבוד לכמה שהוא חכם ונחמד וכל אלה הוא לא יכול להסתיר באמת את מה שהוא.. לא ממני. אני לא קולטת מה מצאתי בו בכלל.

והוא יושב שם, עם החברה שלו, שכן- ידעתי על קיומה- אבל התאהבתי בו הרבה לפני שהוא היה איתה. 

והייתי מאוהבת בו ליותר מידיי זמן.

אולי לא התגברתי עליו לגמרי אבל אני עובדת על זה..

אני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק... כן.. אני עובדת על זה... חשבתי לעצמי

נכון לעכשיו נהייתי די כועסת, כועסת בגללו, כועסת בגלל מה שהוא עשה לי, כועסת בגלל מה שאני מרגישה כלפיו, כועסת בגלל שאני בכלל מרגישה כלפיו משהו ופשוט... כועסת בגלל הכל.

ידי קפוצה לאגרוף ואני מוצאת את עצמי קמה מכסאי. אני הולכת צעד אחד או שניים ונועם תופסת אותי מהר לפני שהספקתי בכלל להתקרב אליו.

"מה את עושה...?" היא לוחשת לי. אולי היא צודקת, האמת שלא חשבתי על זה מראש. "אני רק רוצה ללכת לדבר איתו" השבתי בפשטות.

"ומה בדיוק את הולכת להגיד לו?" אני שוקלת את זה בראשי במשך שתי שניות ואני עונה לה : "אין לי מושג... אבל אני פשוט חייבת להגיד משהו."

"טוב, בהצלחה לך עם זה.. , היא אמרה , ותגידי לי את כל הפרטים אחרכך טוב?"

אני מצחקקת ומהנהנת בראשי לחיוב, כבר באמצע הדרך אליו. אל האח הגדול של החברה הכי טובה שלי בכל העולם ואל החברה שלו. 

די מצחיק שהחברה הכי טובה שלי בעולם, באמת נמצאת בעולם עכשיו. היא כבר לא בארץ. ורוב הסיכויים שהיא לא תחזור. אני מחייכת לעצמי חיוך עצוב כשדמעה אחת מעיניי הרטובות גם ככה נפלה.

יופי לי. זה בדיוק מה שהייתי צריכה. אני מנגבת את עיניי בידי ומתפללת שהמסקרה שלי לא נמרחה. אני מזיזה את ידי ומסתכלת לראות אם היא שחורה בגלל האיפור. יש שחור על היד שלי, אני מניחה שהמסקרה כן נמרחה...

שיהיה... אני אתקן את זה אחר כך.

אני מתקרבת אליו, אני כמעט ליד שולחנו. כבר יותר רגועה. אני מנופפת אליו בידי אך על פני אין חיוך. הוא מסתכל בבלבול אל כיווני.

אני שומעת את החברה שלו לוחשת לו באוזן : "אתה מכיר אותה..?"

והוא כאילו מתעלם משאלתה, ממשיך להסתכל אל כיווני ומכווץ את עיניו.

אני מתקרבת אל שולחנו אף יותר.

לפתע עיניו זרחו בהבנה.

"הדס...?" הוא שואל. 

"כן... היי.." אני עונה, אך אינני מסוגלת לבטא את שמו.

"בקושי זיהיתי אותך... את נראת ממש שונה" הוא אמר.

"אני מחייכת חיוך מאולץ : "כן , אני מצחקקת , פעם ראשונה שאתה רואה אותי עם איפור בעצם לא?"

"וג'קט... ונעלי עקב... פעם ראשונה שבאמת השקעת בעצמך.. את לא נראת ככה בת ארבע- עשרה בשיט. את נראת... כמעט בגילי"

"אשכרה..?" אני שואלת

והפעם הוא כבר לא עונה. הוא התעלם ממני ורכן לנשק את חברתו. 

כמה צפויי.

אני מחכה בערך כשתי דקות והם עדיין מתנשקים. חברתו פתאום פותחת את עיניה ועוצרת. היא מביטה אל כיווני בבוז ושואלת : "אז מה רצית?"

אני מביטה אל כיוון נבו, מתעלמת מהחברה שלו. והפעם אני שואלת: "אז איך בחיים..?" והוא מסתכל עלי ואומר: "הכל בסדר ואיתך?"

"פשוט מעולה." אני עונה, מסתובבת והולכת אל כיוון שולחני בחזרה.

"נו...?? אז איך היה???" נועם שואלת. אני מחייכת לעצמי וצחקוק קטן נפלט מפי מבלי שהתכוונתי.

אני יודעת שעכשיו אני שמחה. שמחה כי דיברתי איתו. שמחה כי באמת היה לי האומץ לקום ולדבר איתו ולא לנסות להיעלם כדי שלא יהיה סיכויי שהוא יראה אותי. לא דיברתי איתו על מה שרציתי אבל זה היה יותר טוב מכלום.

לפחות עכשיו אני יודעת שאני לא צריכה לבזבז את הזמן שלי עליו. הוא באמת לא שווה את זה. אני רואה את זה עכשיו.

אז אולי לא התגברתי עליו עדיין לגמרי, אבל אחרי השיחה הזאת התגברתי עליו אפילו קצת יותר.

אני מספרת במהירות לנועם את כל הפרטים. היא צוחקת ואומרת לי שהיא אהבה את ההליכה הדרמטית שלי בסוף. ואני ניסיתי להתווכח איתה שזה לא היה דרמטי! ושטוב אולי זה כן היה, אבל רק קצת.

פתאום אני נזכרת בהודעה. עדיין לא ענו לי. כבר עברה חצי שעה מאז ואני חסרת סבלנות. אני באמת חושבת שזאת סתם בדיחה. או שאולי זאת לא?

אני מתוסכלת ממחשבות של אם ואם עכשיו. לבסוף אני מחליטה לשאול: זאת אמורה להיות איזהשהיא בדיחה?!

שיהיה... אני עוזבת את זה לעכשיו ושואלת את נועם אם נמרחה לי המסקרה. היא אומרת שלא, שבכלל לא. מוזר... אני חושבת. 

אני מביטה אל כיוון הכתם  השחור בידי והוא לא נמצא שם. אני בטח סתם מדמיינת. אולי אני לחוצה..

לאחר שנועם מסיימת את החלק שלה במנה ומכריחה אוי גם לאכול קצת, אנחנו מסתובבות בקניון בין החנויות והזמן כאילו טס.

אנחנו עוצרות לשבת על ספסל לרגע ואני בודקת בטלפון אם יש לי שיחות שלא נענו או הודעות בוואטצאפ כי אני תמיד שמה את הטלפון על שקט.

עברו שלוש שעות מאז שהגענו לכאן אני רואה. ועדיין אין לי שום שיחה שלא נענתה מההורים או אפילו הודעה בוואטצאפ מהם כמו בדרך כלל שאני יוצאת ליותר משעה. הם התחילו להיות ממש דאגנים בזמן האחרון.

אני מגלגלת את עיניי ולפתע אני רואה שדווקא כן יש לי הודעה.

אסאמס רגיל. ממספר שאני לא מכירה. המספר הזה היה מוזר גם הוא: 56366R400S_9-3/4

רציני שזה מוזר... אני קוראת את ההודעה.

פעימות לבי הפכו למהירות ונשמתי האיצה.

                זאת לא בדיחה.

היה רשום.

אני לא יודעת אם להאמין או לא. 

אני מחליטה לשלוח אל אותו המספר בחזרה:

                 תוכיחו.

הפרק הקודם		הפרק הבא