להתגבר... או שלא?

אז בחרתי למחוק את הפאנפיק של לילילונה פוטר בסגנון מיוחד לטובת הפאפניק הזה. תהנו!

שם הפיק: להתגבר... או שלא?

פאנדום: הארי פוטר

תקופה: הקונדסאים ולילי בהוגוורטס, שנה שישית

שיפים: ג'יימס-לילי/ג'יימי-לילי סיריוס-סופי אן-רמוס אמילי-ג'יימי, ועוד מלאאאאא

פרק א, חלק 1.

נקודת מבט: ג'יימס פוטר

שיעור שינוי צורה הסתיים. רמוס, סיריוס ואני כבר היינו בדרכינו לחדר המועדון - סחוטים מעייפות (אני לפחות).

האמת היא שאני די מדוכא מאז אוגוסט. אבא שלי הילאי - והיה לו קרב די רציני עם איזה אוכל מוות או משהו, סיפור רציני עם קללת קרושיאטוס. מאז הקרב אף אחד לא מצא אותו ואמא שלי כבר ממש מודאגת, וככה גם אני.

אמא שלי מבשלת אוכל ממש מגעיל לאחרונה ככה ששמחתי לחזור להוגוורטס, אבל עם כל הכבוד - סיריוס בכלל לא מראה רגישות לעניין, ומשום מה פיטר בכלל לא הגיע השנה להוגוורטס - נראה לי שאמא שלו מתה והוא ואבא שלו עברו לאיזה מקום באמריקה...

טוב נחזור לעכשיו, האמת שכל מה שבא לי כרגע זה לישון אבל אין לי אפשרות בגלל הטונה שיעורי בית שקיבלנו.

 "קרניים," אמר לי סיריוס בשיעמום, "התחילה השנה לפני שבועיים - לא הגיעה הזמן לחזור למנהגי העבר?"

"איזה מנהגים?" שאלתי למרות שחשבתי שאני כבר יודע: "סבר מאוס?"

"למשל..." הוא אומר. כמה אופייני לו.

"רך כף..." רמוס אומר, "אתה יודע שהוא מדוכא. אל תעמיס עליו! הוא אהב את אבא שלו. שלא כמוך..." 

"ירחוני, ירחוני, ירחוני..." אמר סיריוס.

"מה, מה, מה?" הוא עונה.

"לא יודע. אתה כבד! ונשמע כמו... לילי אוונס!" קפצתי כששמעתי את השם, "חה!" הוא צחק, " קרניים... אתה עדיין אוהב אותה?"

"ואם כן?" שאלתי.

"אז אתה אדיוט." סיריוס אמר ורמוס הנהן בראש במהירות.

"מה יש לכם? היא עד כדי כך שונאת אותי?" 

"לא," רמוס אמר, "פשוט אני ורך כף ראינו אותה ואת ג'יימי פלוץ מתנשקים במסדרון אתמול." כמעט ונחנקתי.

"פלוץ?" שאלתי, לא מאמין, "לילי ופלוץ??" 

"טוב, זה מה שראינו, קרניים. רד ממנה! יש מלא בנות שרוצות לצאת איתך! אתה כבר בן 16 - לא הגיוני שכבר כמעט שש שנים אין לך אף חברה בגלל לילי!" נאם רמוס.

"טוב, די, די. נראה מה אפשר לעשות." אמר סיריוס כשראה את המבט שלי.

התחלנו ללכת לכיוון חדר המועדון.

"גליקי דרגון." אמר רמוס, ונכנסו לחדר המועדון - מכינים את עצמנו נפשית ללילה ארוך מלא בשינוי צורה, תולדות הקסם ושיקויים.

נקודת מבט: לילי אוונס

"סופי!" צעקתי, "ביקשתי ממך להפסיק עם זה! אני ופוטר ממש לא מתאימים, ואני עם ג'יימי עכשיו כי... טוב אולי באמת מתוך רחמים, אבל מה זה עניינך??"

"סתם, אני דואגת לך. איזו דרמטית... תגידי לי להפסיק ואני אפסיק. למרות שאני לא רוצה שתפספסי את הזדמנות חייך...!" העיניים של סופי, איך אפשר שלא להקשיב לעיניים הכחולות האלה? למרות שהן לא מסתכלות עליי, אלא על הצמה הארוכה והבהירה שהיא בדיוק מפרקת.

"יאללה סופי, עזבי אותה. היא לא בקטע." אמרה אן, ולה סופי כן הקשיבה כי אן היא "החכמה" בחבורה, וכשהמשקפיים לא מסתירות את הפנים שלה אפשר לראות עיניים אפורות בהירות מדהימות, שמתכתבות מושלם עם השיער החום העבה שלה.

"לא בנות! אל תוותרו לה! ג'יימס הציע לה אתמול והיא פשוט עושה בושות! לילי, זה לא יעזור לך. החברות שלך רוצות בטובתך." אמילי היא החמודה. יש לה בעיית פטפטנות רצינית, ואי אפשר לקחת אותה ברצינות - נמוכה ורזה כמו ילדה בת 12, עם עיניים חומות בגודל של קלמנטינות. כמעט.

"טוב די," נשבר לי מהן, "כשתחליטו עם לנג'ס לי או לו כבר יהיה בוקר. פרשתי." עליתי לחדר שלנו ונרדמתי. שכחתי משיעורי הבית בשינוי צורה, תולדות הקסם ושיקויים.

"דיי ג'יימס! עזוב אותי!" אמרתי. אה, רגע, לא אני אמרתי. ילדה ג'ינג'ית אחרת אמרה לו את זה. אני ישבתי בצד ביחד עם סופי, ונשנשנו עוגיות קדרה. "אבל ג'יין, אני אוהב אותך!" צעק ג'יימס אל הילדה הג'ינג'ית הלא מוכרת, ג'יין. "ואני לא!" ג'יין הסתובבה והלכה לכיוון עוד שתי ילדות לא מוכרת שנראו ספק כועסות ספק משועשעות. הרגשתי תחושה לא נעימה, מין צביטה, אני... קינאתי...? אני? קינאתי? בילדה הג'ינג'ית...? אני... אולי קצת אוהבת את המצב הזה של לדחות את ג'יימס שוב ושוב? אולי אני... אה, לא, לא, לא, אין מצב! אני _____ את ג'יימס? לא, לא, לא... אין מצב. 

התעוררתי לקול צווחה.

זה הפרק להיום סליחה שהיה קצת קצר... 

אשמח אם תמליצו, תדרגו ותגיבו:)

		הפרק הבא