התחושה

את התחושה שהיא הרגישה באותו יום היא בחיים לא תצליח לתאר.
באותו יום,בפעם הראשונה שהיא ראתה אותו.
הרגע שעיניה החומות פגשו בעיניו הירוקות היא הרגישה מן חמימות נעימה כזאת.
היא הרגישה כאילו פרפרים עדינים מרפרפים בבטנה.
היא הרגישה כאילו שניהם האנשים היחידים שקיימים בעולם.
התחושה נמשכה עד שהוא עבר לרציף תשע ושלושה רבעים.
היא עברה גם לתוך הרציף אבל הוא נעלם.
פרד וג'ורג' התקרבו אליה ואל אמה.
ההלם הכה בה כאשר שמעה מאחיה שאותו נער הוא הארי פוטר.
ההארי פוטר.
הארי פוטר המפורסם.
אותו תינוק שהביס את אתם-יודעים-מי.
הארי פוטר הוא זה שגרם לתחושה הזאת.





כל החופש היא חיכתה לאותו רגע.
היא כל-כך רצתה לראות אותו שוב.
והוא באמת הגיע.
ברגע שעיניה פגשו את עיניוהיא הרגישה את אותה תחושה.
התחושה שכה ריתקה אותה.
אבל גם הפחידה אותה.
בצרחת בהלה היא ברחה.
כמה היא רצתה שהוא גם ירגיש את אותה תחושה.
כמה היא רצתה מישהו שיבין אותה.
כשהיא מצאה את היומן,היא מצאה גם מישהו שיקשיב לה.
אבל היומן הפך אותה למישהי אחרת.
היומן כמעט והרג אותה.
ואז הוא הגיע.
הוא הציל אותה והתחושה רק התעצמה.
רוצח ההמונים סיריוס בלק ברח מהכלא.
כול מבוקשו של בלק היה לרצוח את הארי.
היא ידעה זאת.
הסוהרסנים לא הקלו על חששותיה.
הוא הפך למשתתף בטורניר הקוסמים המשולש.
זה רק הגביר את חששותיה.
החששות כיסו את התחושה.
רק בנשף התחושה חזרה.
היא ראתה אותו.
הוא המס אותה.
אבל אז...
היא ראתה איך הוא מסתכל על צ'ו.
היא כמעט ובכתה.
רק באותו הרגע היא הבינה בפעם הראשונה שהיא מאוהבת בו.
בהארי.
אבל הוא מאוהב בצ'ו.
היא הבינה שעליה להמשיך הלאה.
והיא באמת ניסתה.
היא כן אהבה את מייקל.
באמת.
אבל מייקל הוא לא הארי...
היא נפרדה ממנו והמציאה תירוץ מטופש.
ואז היה דין.
גם אותו היא אהבה.
היא ניסתה לשכנע את עצמה שסיימה עם הארי.
היא ניסתה.
אבל המחשבות שלה היו טרודות רק בו.
החששות לשלומו ולשלום משפחתה הציפו אותה.
היא הוציאה זאת על דין.
היא ניפרדה מדין ותירצה זאת שוב.
פתאום היא שמה לב למבטיו של הארי.
מבטים שאת משמעותם הבינה רק לאחר משחק הקווידיץ' ההוא.
הוא התאהב בה.
אבל...
טוב לכול דבר טוב יש אבל.
אבל אז דמבלדור מת, הארי נפרד ממנה כדי לצאת למשימה.
והיא נשארה לבד.
בעזרת שני חבריה היחידים שנשארו,היא נלחמה.
היא נלחמה עד ש...
"הארי פוטר מת!" וולדמורט צרח.
היא נשברה מבפרים.
"לא!!!" היא צרחה.
הוא מת.
התחושה נעלמה כליל.
היא ידעה שהתחושה לא תחזור.
כי הוא מת.
היא איבדה אותו לנצח.
פתאום משהוא עלה בה.
הזעם.
היא לא רצתה רק שהוא יחזור,היא רצתה לנקום.
היא ניסתה לנקום בבלטריקס.
בלטריקס כמעט וניצחה אותה.
ואז אמא שלה התערבה.
בלטריקס נפלה,מתה.
לחש פרוטגו הוטל בין אימה לבין וולדמורט.
מה שקרה לאחר מכן גרם לתחושה לחזור בגלי ענק ולסחוף אותה עמוק לתוך הים.
היא כמעט בכתה מאושר כאשר גילתה שהארי חי.
הוא ניצח את וולדמורט.





השנים שלאחר מכן חלפו כמו חלום.
אפילו האבל על המתים לא הצליח להעלים את התחושה.
כאשר בתה נולדה התחושה התעצמה אפילו יותר.
היא קיוותה בישביל בתה, לילי לונה פוטר, שתרגיש גם היא, יום אחד, את התחושה הזאת.




ועכשיו בנשימותיה האחרונות,כאשר ילדיה נכדיה וניניה סביב מיטתה,היא אמרה את אותו משפט.
"אני אוהבת אותך,הארי." היא אמרה וליבה נדם.
עד רגעה האחרון היא אהבה אותו.