עיניים

היא הביטה בעיניו. הוא לא שם לב לכך, מאחר שהיה שקוע בשיחה נלהבת עם חברו הטוב, בזמן שהיא קוראת באחד מספרי הלימוד, כביכול.

למען האמת, איש מחבריה לתא שברכבת האקספרס להוגוורטס לא שם לב לכך.

שש שנים היא הסתירה ממנו את האמת. מהרגע הראשון שהביטה בעיניו, היא ידעה.

אבל לא עוד. היא לא תסתיר את רגשותיה אליו יותר.

היא הקשיבה בחצי אוזן לשיחה שהתנהלה מסביבה, אך המילים ריחפו מעליה בזמן שראשה היה שקוע בדבר אחר.

חלום. היא ראתה בעיני רוחה את עצמה מתנשקת איתו, מתענגת מכל מגע איתו, מכל נשיפה מאפו שחיממה את לחיה...

היא התנתקה מחלומה באיטיות, מנסה לגמוע כל תחושה לא-אמיתית שהרגישה בו.

אבל לא עוד. היא תאזור את האומץ שבזכותו נבחרה לבית גריפינדור.

היא החליטה בבת-אחת, בלי להקדיש זמן רב למחשבה.

היא סגרה את הספר בחבטה רמה, ולפני שמישהו הספיק להעביר אליה את תשומת-ליבו, היא עשתה זאת.

את מה שחיכתה לו כבר שש שנים.

היא קמה ממושבה, כרכה את זרועותיה סביב צווארו והצמידה את שפתיה לשפתיו.

הוא לא התנגד. משהו בליבה הרגיש שלם יותר משהיה.

סוף סוף היא התנשקה איתו, התענגה מכל מגע איתו, מכל נשיפה מאפו שחיממה את לחיה...

הם התנתקו באיטיות. היא חשה במבטיהם ההמומים של חבריה, הנעוצים כעת בשני הידידים הותיקים.

או שמא הם יותר מידידים?

היא חשה ביד שכרוכה סביב מותניה, וביד שמלטפת את תלתליה החומים.

היא הביטה בעיניו, באותו מבט שהביטה בו כבר שש שנים מבלי שישים לב.

אך הפעם זה היה שונה. הוא החזיר לה את אותו המבט.

מבט שמביע רק דבר אחד - אהבה.

וכעת, כשהביטה אל תוך עיניו, הבינה לראשונה מדוע היא אוהבת אותו.

בעיניו לא היה רק הצבע הירוק העז. אופיו השתקף מתוך עיניו.

והיא הבינה, שמהרגע הראשון שהביטה בעיניו היא ידעה מי הוא.

היא ידעה עוד לפניו, על הנער האמיץ וטוב-הלב, הנער שיעשה הכל בשביל שלא יפגעו למענו.

אבל היא לא ידעה שהוא באמת יעשה את זה.

קול קר וגבוה נשמע ברחבי הוגוורטס.

"הארי פוטר מת. הוא נהרג בשעה שניסה לברוח, ניסה להציל את נפשו בזמן שאתם סיכנתם את חייכם בשבילו. הננו מביאים לכם את גופתו כהוכחה לכך שגיבורכם איננו..."

היא לא שמעה את ההמשך. היא הרגישה כאב עז בחזהה, כאילו ליבה נחצה באותו הרגע. היא ידעה שזה שקר, שהוא לא יקריב אנשים אחרים בשבילו...

לא, הוא לא יברח מהאמת. וולדמורט משקר.

דמעות של זעם ויגון זלגו מעיניה בזמן שרצה אל אולם הכניסה. גופתו של הארי נראתה כל כך קטנה יחסית לגופו הענק של האגריד.

או שהוא באמת היה צעיר מכדי למות.

היא ראתה את הארי נשמט על הרצפה הקרה, לרגליו של וולדמורט. היא לא יכלה לסבול את זה. כל מה שהיא רצתה היה להילחם, לנקום בכל אחד ואחד מתומכיו של האדם אשר רצח את אהובה.

הקרב היה קשה. אנשים נפלו סביבה. אבל היא לא הפסיקה להילחם. בזווית העין היא ראתה את פליטיק, מקגונגל וסלגהורן מועפים לאחור, את שרביטו של וולדמורט מכוון אל מולי וויזלי.

הכל קרה מהר. לחש מגן התנפח באמצע האולם, הארי התגלה מאחורי גלימת ההיעלמות...

הארי הביס את וולדמורט, כולם רצו לחבק אותו, לברך אותו.

אבל עיניו הירוקות, המשקפות שנים של כאב על אהוביו שאינם, וטוב-לב שלא ניתן למיגור, התמקדו רק בזוג עיניים אחד.

עיניהם נפגשו, החומות מול הירוקות, וחיוך קטן הפציע על פניו. היא השיבה בחיוך שהמס את כל הפחד, היגון והזעם שהיו בקרבה.

שפתיו נעו, יוצרות מילים אילמות שהיא הבינה.

"הרמיוני, אני אוהב אותך."