מכתב עם דיו בצבע ירוק

אני אוחזת בידי בחוזקה את הספר הישן של הארי פוטר.

אני לא מוכנה לעזוב אותו.

אני מהדקת אותו לגופי.

הכרך הישן מאובק וקצוות דפיו קרועים.

דפיו עצמם- מצהיבים ומתפוררים.

אך אני לא מסוגלת לעזוב.

דמעה נופלת מעיני וגולשת במורד פניי.

תקוות ילדותי הטפשיות כבר מזמן נעלמו. אז מדוע אני בוכה עליהן עכשיו?

אולי מכיוון שהמחשבה על עולם ללא קסם קשה בשבילי מנשוא

אולי בגלל שבאמת רציתי להיות חלק מהעולם ההוא שאומר בשבילי הכל

או אולי מכיוון שרציתי להיות שם, במקום ההוא, האחר, אך האפשרות לעולם אינה ניתנה בפניי

ואולי בגלל כל הסיבות.

ואני בליבי

עדיין מחכה.

למכתב ההוא הכתוב בדיו הירוקה שיגיע.

מחכה אל כוחות הקסם,

שיצוצו ויתגלו.

מחכה להליכה בסמטת דיאגון

ולרכישה של ציוד הלימודים המוזר

ולרכישת שרביטי הראשון.

אני לא מוכנה לשחרר את הספר- שצמוד לגופי עכשיו.

והשנים חולפות להן והולכות.

ואני גדלה.

אך בליבי עדיין מחכה

באמונה עיוורת

שהקסם קיים.

מחכה לרגע בו יקראו בשמי

יניחו את המצנפת על ראשי

ואני אמצא את מקומי.

מחכה לשיעורים

ולחוויות

שאין אני יכולה לחוות בכל מקום אחר

מלבד הוגוורטס.

וכעת אני

חושבת על כל הדברים שיכלו להיות

אם זה באמת היה יכול לקראת.

והתקווה למכתב עם הדיו הירוקה

עוד לא התלקחה מלבי

למרות שאני יודעת

שזה לא יקרא

שזה לא באמת יכול להיות

כבר לא.

אבל הספר ההרוס והישן עדיין מוחזק  בידי

ואולי לעולם לא אהיה מוכה לשחחררו

אך הדפים הישנים מתפוררים אט לאט

המשפטים הכתובים מתהדים

ואיתם גם

תקוות ילדותי הישנות

לינשופים ומכתב עם דיו בצבע ירוק.