למה אני?

הרמיוני וג'יני יצאו מהמכונית יחד עם מר וגברת וויזלי, וכך גם דראקו ובלייז עם הוריו. ג'יני חזרה אחורה ונשקה להוריה. "ביי אמא, ביי אבא", אמרה ג'יני. "ביי מולי, ביי ארתור", אמרה הרמיוני. "תכתבו לנו בנות ותעדכנו אותנו בכל מה שקורה. אני לא רוצה לדאוג לכן יותר מדי", אמרה גברת וויזלי בעוד מר וויזלי בוהה בה בחיוך... הם הסתובבו, מאושרים לדעת כי הבנות גדלו לנשים...  

"ג'יני בראוני בורחת!!! תעזרי לי לתפוס אותה!!!", "רגע הרמיוני היא מהירה מדי!!!", "בראוני תעצרי!!!". הגורה הקטנה של הרמיוני פחדה מהפעם הראשונה בה היא עוברת את המחסום, נבהלה וברחה, וג'יני והרמיוני פתחו במרדף של כמה דקות שנראו כמו נצח. "ג'ין תפסתי אותה!", הרמיוני תפסה את בראוני כאשר היא בתנוחת שכיבה על הבטן. דראקו ובלייז בדיוק עברו כמה מטרים לידם, חיכו לדקה האחרונה לפני היציאה של הרכבת, כשדראקו לפתע קלט שתי דמויות בעלות שיער ג'ינג'י, כמעט אדום, חלק וארוך, ושיער חום כמעט חלק וחלקית ארוך. הרמיוני נפלה על הבטן כשבזרועותיה בראוני הקטנה וראשה מורכן כלפי הרצפה. היא התחילה לצחקק, היא צחקה כל כך, עד שהרגישה כאילו בטנה עומדת להתפקע. דראקו לא הבין מדוע היא צוחקת. שיערה (הארוך והיפה והחלק בצורה יוצאת דופן לא כמו בדרך כלל) הסתיר את פניה הצוחקות ואת בראוני. הרמיוני נתנה לג'יני את בראוני שגם צחקה, והתהפכה על הגב שלה. דראקו ראה את פניה הצוחקות ולא האמין. זאת הרמיוני? היא לא נראתה כמו מבדרך כלל. היא הייתה... יפה. מאוד. אפילו יותר מזה. וצחוקה המתגלגל הפנט אותו. בראוני קפצה מידיה של ג'יני וטיפסה על בטנה של הרמיוני וליקקה את פניה. הרמיוני תפסה אותה והרימה אותה כאילו הייתה תינוקת קטנה. "חשבת לברוח לי מה בראוני?", היא אמרה וקמה לצורת ישיבה. היא החזיקה את בראוני מתחת לזרועותיה בעודה עדיין צוחקת, רק יותר בשקט. היא קמה לעמידה והורידה את בראוני לרצפה.  לפתע דראקו ראה דמות יפה, בעלת שיער יחסית ארוך וחלק כמעט, בלורית שיערה נופלת על פניה ועל עיניה בצבע דבש, וגופה בעל גזרה זרה ובעל קימורים מלאים בצורה הנכונה. הוא לא זיהה אותה. הוא בהה בה כאילו היא הייתה מלאך שנפל משמיים. הרמיוני הפנתה את מבטה לג'יני ודיברה איתה על משהו שדראקו לא שמע. ג'יני הלכה ממנה לעבר הרכבת, והרמיוני חשה שמישהו מביט בה, והיא הפנתה את מבטה אל דראקו. הוא הבין שהיא קלטה אותו, והפנה את מבטו במהירה אל הרכבת. אך הרמיוני קלטה שדראקו בהה בה. היא לא הבינה מדוע, אך זה לא מה שהסיח את דעתה. כאשר הביטה בו מדבר עם זאביני, היא נתנה לעצמה אפשרות לבחון אותו. דראקו השתנה במהלך הקיץ. הרמיוני ראתה מולה גבר גבוה, שרירי וחסון, עם עור חיוור, בעל תווי פנים מחודדות, שיערו כבר לא הוחלק אחורה עם ג'ל אלא נפל על פניו ועיניו. העיניים שלו. הרמיוני לא הבינה מדוע אך למרות שהיא קלטה את עיניו בפרופיל, היא הופנטה מהם. עיניים אפורות ובוהקות כמו הסערה. היא ראתה אותן מהצד, ולא יכלה להזיז את מבטה. כשדראקו הרגיש שמישהו בוהה בו, הרמיוני בדיוק הפנתה את מבטה ממנו אל הרכבת, אך העבירה מבט חטוף אל זרועו, ואל כף ידו. האות האפל. זה תמיד יישאר אצלו. תמיד יהיה חתום. תמיד יזכיר מה שהוא היה. לא יותר מאוכל מוות לשעבר ששוחרר ממזל ומעדותו של הארי. עד עכשיו הרמיוני לא הבינה למה הוא העיד לטובתו. אולי בגלל העובדה שהארי טוב לב. הוא תמיד אמר להם את המשפט המוכר. "בכל רע, יש גם טוב". ובכן, בדראקו מאלפוי, מה יכול להיות טוב כל כך? היא העבירה שוב את מבטה לרכבת הכניסה כששמה לב שדראקו כיסה את הסימן עם ידו והכניס את כף היד לכיס והתקדמה לתוך הרכבת עם בראוני. דראקו ראה שהיא בוהה בו. הוא לא טיפש עד כדי כך. והאינסטינקט של הסתרת האות תמיד היה כאשר מישהו מביט בו. זאת הייתה אחת המגרעות של דראקו מאלפוי, אחת מתוך אלף שהרמיוני מצאה אצלו. היא נכנסה לרכבת והתיישבה ליד ג'יני ששמרה לה מקום. היא התנהגה כרגיל. דיברה איתה, צחקה איתה, אך בתוך תוכה היא עדיין הייתה מוטרדת ממה שקרה ברכבת. המבטים שהם החליפו. היא התעלמה ממחשבותיה ושכחה את העניין. אך דראקו עדיין תהה לגבי המבטים. לגבי מה שהרמיוני הפכה להיות. עד סוף הנסיעה הוא חשב על זה, ואז המראה של האגריד השכיח ממנו את המחשבה עליה. טקס פתיחת שנה, ארוחת ערב, הרגלים. הרמיוני אכלה בשקט עד שג'יני "בטעות" חתיכה של תפוח אדמה על כתפה. "וואייייי, ג'ינייייי!!!!! את מתההה!!!!", צעקה הרמיוני בזמן שג'יני וחברותיה ציחקקו. הרמיוני קמה ממקומה ושפכה את מיץ הדלעת שלה על החולצה של ג'יני. במהרה לבנדר ופרוואטי הצטרפו ופתחו מלחמה על ג'יני והרמיוני ששיתפו כוחות. ולאט לאט התפתחה מלחמת אוכל בין הבתים, מלבד סלית'רין, שלבסוף גם הצטרפו, חוץ מבלייז ודראקו, שישבו מגחכים ללא מעש. לבסוף בלייז קם ממקומו, לקח חופן של אפונים, התגנב מאחורי דראקו והכניס אותם לחולצתו. "בלייזזזזז!!!!", הוא צעק, אבל זאביני הספיק להתחמק ממנו. דראקו לקח חופן של פירה קר, וזרק לכיוונו של בלייז. אך הפירה לא פגע בו, אלא במישהי שהייתה מאחוריו, כן, לא אחרת מאשר הרמיוני גריינג'ר. " אוקי, מי זרק את הפירה המחורבן הזה?!", צעקה הרמיוני בעוד היא מסתובבת לכיוונו של דראקו, שחיוך משועשע פרוש על פניו. הוא לא תכנן שזה יפגע בה, אבל זה בהחלט הרבה יותר משעשע. לרגע הוא הביט בפרצופה הכועס של הרמיוני וגיחך, אך לפתע הבעת פניה הפכה לערמומית. היא לקחה חופן של עוגת גבינה עם קצפת, בעצם את כולה, והעיפה אותה לכיוונו של דראקו, שנדהם מהקינוח הדביק שנמרח על פרצופו. עכשיו היה תורה של הרמיוני לצחוק. "מה את צוחקת גריינג'ר?", אמר בערמומיות בעוד שמעיפ על הרמיוני גוש גדוש בגלידת וניל תות ובננה מעורבב עם קצפת וסירופ שוקולד. הרמיוני לרגע הצטמררה מהקור של הגלידה המקפיאה, ולאחר שהתעשתה, לקחה בידיה שתי עוגות שוקולד חמות, ובאוויר עוד תחמושת של עוגות קצפת, והתקדמה בריצה לעבר דראקו שנרתע ממנה והתחיל לברוח בעוד היא מעיפה עליו את המטען העוגתי הדביק והמתפורר שנמרח על פניו ועל גבו. המלחמה לאט לאט עברה מחוץ לאולם, אל המסדרון, ומשם החוצה. בסוף הם הגיעו לפינת הדשא ליד האגם, מלאים בשכבה של תערובת מוזרה של עוגות, גלידה, וארוחות ערב. הרמיוני התכוונה לזרוק עליו עוד עוגת קצפת טרייה, אך הוא עצר בעדה. "וואו, וואו, גריינג'ר, בואי ניקח הפסקת אש", "נו באמת, מאלפוי, עד שהשגתי עוגת קצפת טרייה לסיום?", הוא גיחך קצת וחייך. חייך חיוך אמיתי. לא של לעג. הרמיוני הופתעה מכך. חיוכו היה מלא באכפתיות וחיבה. מה שהיה ההפך ממאלפוי שהיא מכירה. "נהיית צינית את יודעת?", הוא אמר. "תאמת לא. זה יוצא לי בטבעי אז אני לא שמה לב", היא גיחכה. ואז היא קלטה שזאת הפעם הראשונה שהם ניהלו שיחה נורמאלית. "תגיד מאלפוי, מה קרה אתה כבר לא קורא לי בוצדמית?", "כי לא הייתה לי סיבה. אבל עכשיו בהחלט החזרת לי את החשק", הוא אמר והיא השפילה את עיניה למטה.

"טוב בוצדמית, אין לי כוח לדבר איתך. אני לא רוצה להידבק ממך. אה, ותמסרי לראש צלקת וסמור ממני קללת עטלפי נזלת", הוא אמר. כמובן. מה הרמיוני ציפתה? שקרב אוכל בתחילת שנתם האחרונה תהפוך אותו למישהו אחר? הוא בטח עזר להם במלחמה בגלל ששנא את אבא שלו ואהב את אימו. 

אחרי הכל, דראקו מאלפוי תמיד יישאר דראקו מאלפוי. לא?