נפש

עננות עשן צבעוניות נפלטו משרביט האיש, כשלפתע נשמעו רעשים בביתו.

הוא צעק כמה מילים, וראה את התינוק נחטף במהירות בזרועות אישה, מובל לחדר אחר.

הבזק אור ירוק.

גוף גבוה וחיוור, שניתן לטעות ולומר שהוא חסר נשמה, התהלך באיטיות לעבר חדר קטן יותר.

האישה צועקת, צועקת מילים שבשבילו היו חסרות משמעות.

חיוך קטן ריחף על פניו למשמע תחנוניה.

צרחה נשמעה.

צרחה מחרישת אזניים, מעוררת חלחלה וצמרמורת בכל אדם אשר שומע אותה.

ליתר דיוק, בכל אדם אשר מבין מהי אהבה.

צרחה מעוררת רחמים ועם זאת מפגינה נחישות שאין-כמוהה.

הבזק אור ירוק, והצרחה נקטעה.

נקטעה בדרך לא טבעית.

כמו חייה של הצורחת.

השרביט מכוון אל תינוק שישב בפינת החדר, בוכה.

בוכה בחוסר אונים, מבלי להבין את המתרחש סביבו.

אך בכיו מהווה רק לרעש רקע לאותן שתי מילים נוראות, אשר התחבבו עליו כל כך.

הבזק אור ירוק אחרון.

הוא הספיק לראות צלקת ברק טריה, בוהקת באדום על מצחו של התינוק, ונעלם.

הפך ללא יותר מנפש תועה המחפשת גוף.

הוא לא יכל עוד לומר את שתי המילים האהובות עליו.

וכך היה ארבע-עשרה שנים, מוצא מדי פעם דרך מפלט ממצבו.

עד שחזר לגופו הרקוב משנאה וממעשי רצח.

הוא חשב שהוא חכם, שהפעם הוא הצליח להתגבר על כל המכשולים.

אך הוא נכשל, בשל טעויותיו והיותו חסר-אהבה.

והפך לגוף, אשר לא יכל למצוא נפש.