יער הקריסטלים

היי לכל הקוראים (יותר נכון לקוראת).

אני ממש מקווה שיהיו יותר קוראים ומגיבים...

טוב אז הנה הפרק.

לונה התיישבה בשולחן.

"הכל נראה הרבה יותר שונה מכאן." היא אמרה.

"את מספרת לי,בימים הראשונים שלי כמורה כאן הייתי כל הזמן מתיישב בשולחן גריפנדור במקום בשולחן המורים." גיחך נוויל.

"מתי יתחיל המיון?" היא שאלה.

"אוי,אני לא מאמין! שחכתי לקחת את התלמידים!" הוא קפץ מהמקום,לקול הצחוקים של התלמידים והמורים,ורץ לעבר הדלתות של האולם.

לונה התפעלה מהאולם.

הוא היה שונה משזכרה.

הנרות המרחפים,התקרה השחורה זרועת הכוכבים,החום הנעים ששורר באולם,ריח האש והאוכל המסחרר,קול הילדים הצוחקים הכל נשאר אותו דבר.

אבל...

איפה שולחן בית גריפנדור?

איפה שולחן סלית'רין?

איפה שולחן הפלפאף?

איפה שולחן רייבנקלו?

במקומם היה שולחן ארוך ורחב שכיסה את מרבית האולם ומסביבו ישבו בעירבוב תלמידי כל הבתים.

גריפנדורים וסלית'רינים צוחקים ביחד.

רייבנקלואית קופצת בחיבוק על חברתה ההפלפאפית.

הפלפאפי אחר מחזיק ידיים עם סלית'רינית.

אכן,האווירה ששררה באולם הגדול הייתה מופלאה ממש.

נוויל,עם מצנפת המיון על האף והשרפרף על הראש,נכנס בריצה לאולם והתלמידים החדשים הצוחקים בעיקבותיו.

הוא החליק בדרך ונפל.

"כל שנה אותו דבר..." מלמל פליטוויק.

שני רייבננקלואים הפלפאפי אחד שלושה גריפנדורים וחמישה סלית'רינים קמו לעזור לו.

"תודה רבה." הוא אמר.

התלמידים סידרו את הכיסא ומצנפת המיון.

"אהם,טוב,סליחה על התקרית המביכה הזאת..." הוא התחיל את הנאום.

"שקוראת כל שנה מחדש!" קראו כל תלמידי הוגוורטס.

"אז בואו נתחיל במיון!" הוא קרא.

הקרע במצנפת נפער והיא החלה לשיר:

"אני לא סתם מגבעת,

וממש לא משוגעת,

אני מצנפת מיוחדת,

שבשבילה האחד בספטמבר הוא כמו יום הולדת.

לי אין הרבה תפקידים,

שכן כל מעשי הם למיין לארבעה בתים,

אך זכרו אין זה משנה,

ואין כאן לא דומה ולא שונה.

גריפנדור הם האמיצים,

אך מה היה קורה אם רייבנקלו להם לא היו מרצים?,

שכן בלי שיקול הדעת הנכון,

בית זה היה הופך לביזיון.

והסלית'רינים הם שאפתנים ותאבים לכוח,

אך בלי הפלפאף היו הופכים למרשעים בטוח,

כל אחד זקוק לאחרים,

וכך יוצא שכולנו חברים."

המצנפת סיימה את השיר שלה.

מחיאות הכפיים היו רמות משלונה זכרה.

המיון התחיל.

"אבריבנס לי!" קרא נוויל.

ילדה גבוהה בעלת שער משי שחור ארוך צעדה לעברו.

היא רעדה כולה.

המצנפת נחתה על ראשה.

כדקה אחר כך נשמעה הצרחה "סלית'רין!"

לי רעדה אפילו יותר.

לונה שמעה אפילו ממקומה את הילדה הסלית'רינית שאמרה ללי "אל תדאגי,אנחנו לא עד כדי כך רעים."

המיון המשיך והמשיך.

לונה חיכתה רק לדבר אחד.

בעצם לשני דברים...

הפרק הקודם		הפרק הבא