אני, לונה

ביום בוקר קיצי בתחילת יולי, בערך בשעה עשר בבוקר, ישבו קסנופיליוס לאבגוד ובתו לונה במטבח בביתם ושתו משקה כרוביות מרענן כדי לפתוח את הבוקר.

קסנופיליוס בדיוק עבר על הכתבות לגליון הבא של 'הפקפקן' ולונה בהתה בחולמנות בנוף שנשקף מהחלון. השמיים היו נקיים וכחולים לגמרי פרט לנקודה שחורה באופק. לונה מצמצה אבל הנקודה לא נעלמה."בטח חדרו לי כמה יתושטושים למוח," אמרה לעצמה.

אך הנקודה הלכה וגדלה ולבשה צורה של ינשוף. היא חייכה חיוך קטן. כבר חודש שלם שהיא מחכה לינשוף הזה. היא פתחה את החלון והינשוף נחת ברכות על השולחן במטבח.

הוא החל לנקר בשמחה מתוך קערת הזרעונים שלונה הקפידה תמיד להשאיר שם בשביל ינשופי הדואר. היא שיחררה בעדינות את המעטפה הכבדה מרגלו של הינשוף והביטה בסמל המפואר שהוטבע עליה; H גדולה שסימלה את השם הוגוורטס וסביבה סמלי ארבעת הבתים- הגירית של הפלפאף, האריה של גריפינדור, הנחש של סלית'רין ו- הנשר של רייבנקלו, הבית שאליו קיוותה להתמיין.

"הי, אבא, קיבלתי את המכתב שלי," אמרה לונה בשמחה. "הממ, איזה יופי, לונה. נלך מחר לקנות את הציוד שלך בסמטת דיאגון." ענה קסנופיליוס בהיסח דעת, תוך שהוא בוחן הוראות להכנת שיקוי שמאפשר לראות דמדמונים- יצורים קטנים וביישנים שגרים לרוב בשדות פרחים ובני אדם לא יכולים לראות אותם. 

לונה עלתה לחדרה ופתחה את המכתב. לאחר שקראה את כולו היא התיישבה ליד השולחן הקטן שלה והתחילה לצייר. לונה אהבה לצייר,והיא גם הייתה די טובה בזה. לרוב היא ציירה חפצים רגילים כגון כיסאות או עטי נוצה, ונתנה להם תפנית מוזרה ומעניינת, שהפכה אותם למיוחדים.

אבל הפעם היא ציירה תמונה של עצמה, לבושה במדים של הוגוורטס ואוחזת בשרביט. כשהייתה מרוצה מהתמונה היא הדביקה את התמונה על הקיר שהקדישה רק לציורים. היא בחנה בסיפוק את התוספת החדשה לחדר שלה וחשה גל של חמימות שוטף אותה. בספטמבר היא תלך להוגוורטס, בית הספר לקוסמות הטוב ביותר בעולם.

וחוץ מזה היא שמעה שמגדלים שם ת'סטראלים- היא מעולם לא ראתה אחד אך היא השתוקקה לפגוש אותם. אין ספק שיהיה לה טוב בהוגוורטס.

באותו לילה היא חלמה שהיא רוכבת על ת'סטראל, ואז הוא הפך לנשר של רייבנקלו והיא הפכה לרוונה רייבנקלו, חולפת ללא דאגות על פני שדות ואגמים.. 

למחרת בבוקר היא התעוררה מוקדם, והייתה נרגשת מכדי לחזור לישון.כדי להעביר את הזמן עד שאביה יתעורר, היא ירדה לאגם, התיישבה על הגדה וטבלה את כפות רגליה במים הקרירים. לונה הביטה אל מעמקי האגם וחלמה בהקיץ..

כשלוש שעות לאחר מכן היו לונה ואביה בסמטת דיאגון.

"אני צריכה קדרת ברזל, 3 גלימות שחורות פשוטות, מצנפת מחודדת, גלימת חורף אחת, טלסקופ פליז, מאזני נחושת, מערכת בקבוקוני זכוכית או קריסטל, עט נוצה וקסת דיו, גליונות קלף ושרביט. ספרי לימוד יש לי פשוט הרבה ספרים של מישהו בשם גילדרוי לוקהרט ועוד כמה ספרי כישוף, שיקויים ושינוי צורה." הקריאה לונה.

"איפה נתחיל?" "קודם נבקר ב'קמעות ומזלות- יוג'ין אזמרגד ובניו' ואז נתחיל את הקניות, בסדר? אנחנו צריכים קמע להגנה מפני פיוניות" ענה קסנופליוס.

 לאחר שרכשו את הקמע הם קנו קדירה, מאזניים, טלסקופ, בקבוקונים, עטי נוצה וגליונות קלף. הם ביקרו אצל מדאם מלקין בשביל הגלימות והגיעו ל'כרך ודף בע"מ'.

בחנות התקהלו המוני אנשים, בעיקר מכשפות, וכשלונה הביטה אל תוך החנות היא הבינה למה.בפנים עמד אדם צעיר, ששערו הבלונדיני נפל על מצחו בבלורית מעוצבת היטב וספוגה בג'ל. הוא פיזר חיוכים רחבים לכל עבר ובכל פעם שהוא חייך נשמע גל של אנחות הערצה בקרב המכשפות.

לונה לא ממש הבינה למה כל המכשפות מתפעלות ממנו כל כך, לדעתה הוא היה בסך הכל אדם עם המון ג'ל בשיער שמאוהב בעצמו, אבל מילא. אם זה מה שמשמח אותן, שיהנו...היא אספה את ספרי הלימוד ונעמדה ליד ילדה ג'ינג'ית שנראתה בגילה, בהשלמה אם העובדה שכדי לשלם על הספרים היא כנראה תצטרך לעמוד שם עד שכל המכשפות יחתימו את האיש עם הבלורית וילכו משם.

הילדה הג'ינג'ית חייכה אליה. "גם את מתחילה שנה ראשונה?" היא שאלה.

"כן," ענתה לונה. "אני לונה. לונה לאבגוד. איך קוראים לך?"

"ג'יני וויזלי" השיבה הילדה. "אני כל כך מתרגשת לקראת שנת הלימודים, אני כבר לא יכולה לחכות עד ה1 בספטמבר.. עם מי הגעת לפה?" "עם אבא שלי, אבל עכשיו הוא בקלחת הרותחת, אז אני קונה את הספרים לבד.."

היא נעצרה ובחנה לרגע את כתפה של ג'יני, ואז חבטה בה בעוצמה.

"איי!" פלטה ג'יני. "באמת, את לא מגינה על עצמך מפני הנרגולים? אחד מהם ישב לך על הכתף עכשיו, ואם לא הייתי מעיפה אותו בזמן הוא היה הופך למטרד רציני!" נזפה בה לונה.

"נרגולים..?" ג'יני נראתה נבוכה. "כן.. טוב, לא משנה. כנראה את אפילו לא שמעת עליהם, כמו רוב האנשים.. אגב, מי זה האיש הזה שם, שמחלק חתימות?"  שאלה לונה. "אה, זה.." צחקקה ג'יני. "זה גילדרוי לוקהרט, את יודעת, זה שכתב חצי מספרי הלימוד השנה? אז הוא יהיה המורה שלנו השנה להתגוננות מפני כוחות האופל."

"למה כולן כל כך מתמוגגות ממנו?" תמהה לונה. "אין לי מושג.." השיבה ג'יני בכנות. שתיהן צחקו בשקט."אגב, שמעת על הארי פוטר?" שאלה ג'יני פתאום. "כן, שמעתי. זה הילד שוולדמורט לא הצליח להרוג, נכון? זה עם הצלקת.."

"כן, הוא. אז הוא גם פה בחנות. הוא החבר הכי טוב של אח שלי, את יודעת.." אמרה ג'יני בגאווה.

"באמת?" שאלה לונה בלי עניין רב. היא לא הבינה מה כל כך מרשים בזה. "כן, והוא אפילו היה אצלנו עכשיו לכמה ימים, כי אחים שלי הצילו אותו מהמוגלגים שהוא גר אצלם. הם דודים שלו, אבל הם לא נחמדים אליו. הם סגרו אותו בחדר ושמו לו סורגים בחלון ולא הרשו לו לצאת, אז אחים שלי באו לשם באמצע הלילה במכונית מעופפת, שברו את הסורגים ולקחו אותו משם.." סיפרה ג'יני בהתלהבות.

"הממ..." הגיבה לונה. בדיוק אז הגיע סוף סוף התור של לונה לשלם על הספרים. "טוב, אני צריכה ללכת, אבא שלי מחכה לי... נתראה בהגוורטס!" אמרה לונה בחיוך חמים. "ביי!" ענתה ג'יני וחייכה בחזרה.

 לונה יצאה מהחנות ופנתה לכיוון 'אוליבנדרס' כדי לקנות שרביט. היא נכנסה לחנות הקטנה והמאובקת והחליטה שהיא אוהבת את החנות הזאת.

המוכר, איש זקן עם עיניים בהירות וחודרות, היה באמצע לסדר במקום ערימה של קופסאות שרביטים ששכבו על הרצפה בבלאגן. היא התכופפה ועזרה לו לאסוף את הקופסאות ולסדר אותן במקום.

"תודה לך," אמר האיש הזקן, כנראה אוליבנדר המפורסם.

"בשמחה," ענתה לונה. "אני אוהבת לעזור. זה נותן הרגשה טובה." היא חייכה.

"ובכן, אני שמח שכך את מרגישה. אולי תשובצי בהפלפאף.רוב האנשים לא היו רוצים להיות בהפלפאף אבל אני חושב שזה הבית הכי טוב. היום כולם רק רוצים כסף וכבוד, ואין הרבה אנשים טובים באמת.."  אמר אוליבנדר באנחה.

"אולי," השיבה לונה, "אך אני מקווה להיות ברייבנקלו. כל המשפחה שלי הייתה שם ואני רוצה להביא כבוד למשפחה. למרות שהפלפאף נראה לי לא רע..."

"אני מבין." אמר אוליבנדר בחיוך. "טוב, אני מבין שבאת לקנות את השרביט הראשון שלך,נכון?" "נכון מאוד," ענתה לונה. "ובכן, בואי ונראה..." אמר.

הוא נופף בשרביטו לכיוון סרט מדידה ששכב על השולחן והסרט החל למדוד אותה. "איזו יד היא זרוע השרביט שלך?" שאל. "יד שמאל," ענתה לונה. "הממ.." הוא נופף בשרביטו שוב וסרט המדידה צנח בחזרה לשולחן. "ובכן, בואי נראה... נוצת עוף חול וערבה בוכיה. 29 סנטימטרים. מצוין ללחשי מגננה. נסי אותו."

היא נופפה בשרביט וכמעט מיד אוליבנדר חטף אותו ממנה. "אולי זה.. שערה מזנבו של חד קרן ואקליפטוס. 26 סנטימטרים. גמיש ביותר."

היא נופפה בשרביט ומיד הרגישה כאילו היא טובלת באמבטיה חמה. "מצוין, מצוין!" אמר אוליבנדר. הוא לקח ממנה את השרביט והכניס אותו לתוך הקופסה שלו.

לונה שילמה , הודתה לו ויצאה מהחנות. היא מצמצה בנסיון להתרגל לאור השמש לאחר הזמן הרב שבו שהתה בחנות האפלולית של אוליבנדר.

היא החלה ללכת לכיוון הקלחת הרותחת, ונופפה לג'יני כשראתה אותה בחטף. כשהגיעה היא הראתה לאביה את השרביט החדש שלה וסיפרה לו על ג'יני ועל גילדרוי לוקהארט.

הם חזרו לביתם המבודד כשהשמש כבר כמעט שקעה, והצריח ששימש כביתם הואר באור כתום ואדום. לונה הסתובבה כדי להביט באגם- הוא היה יפהפה בשקיעה- ולפתע ראתה בחטף צל נעלם מאחורי אחד השיחים.

היא הופתעה, כיוון שביתם היה מבודד ולעיתים רחוקות בלבד עברו אנשים בסביבה. "בטח סתם איזה סנאי..." אמרה לעצמה, ונכנסה אל הבית. 

***

הוא התבונן בה מבעד לשיחים. היא דומה מדי לאמא שלה. אותו שיער בהיר וארוך, אותן עיניים אפורות וגדולות. אמא שלה, שפניה רודפות אותו בחלומותיו. אמא שלה, שעצם המחשבה עליה גורמת לכל איבריו לעקצץ.

אמא שלה, האישה שהוא הרג.

		הפרק הבא