מוגלגית מיוחדת

היא סגרה את הספר בטריקה, אולי מהתרגשות ואולי מעצבנות. אחרי הכל, לא היה זה קל להיפרד מהספר השביעי והאחרון של סדרת ספרים מופלאה שכזאת.

תחילה היא הייתה מאושרת; היא דלגה וקיפצה ברחבי הבית, צועקת לחשים שלא גורמים לדבר ומדמיינת שהיא עצמה אחת מהדמויות, מייעצת לדמויות האחרות ומשתתפת איתן בקרבות.

אושר זה נמשך במשך כמה שעות, אמנם אט-אט הוא דעך ותפס את מקומו הייאוש.

"אז מה אם אני בת 14?!" צעקה בתסכול והדפה את הכר אל מיטתה.

"זה לא אומר שאני לא מכשפה!" היא צנחה על מיטתה גם היא, מייחלת בליבה שמישהו יחבוט בה כמו שחבטה בכרית.

דמעות של יגון עמדו בעיניה, מחכות לרגע המתאים להתפרץ כמפלים השוטפים סלעים קשים. החנק שבגרונה איים עליה אף הוא, והיא השתדלה לבלוע את רוקה ולעצור אותו.

"אני רוצה להיות מכשפה..." אמרה בקול נוגה, כמעט בלחישה.

היא נאנחה והניחה לדמעות לזלוג על פניה. בכיה נשמע רק בקושי מעבר לדלת הסגורה.

אחיה הקטן נכנס לחדרה בשקט, ואף-על-פי שלא הראתה זאת, היא שמה לב לכך.

"היי." הוא אמר והתיישב על ידה, מלטף בעדינות את גבה. היא החזירה לו המהום לא מובן בתשובה.

"זה לא כל כך נורא שאת לא מכשפה..." הוא ניסה לעודדה, היא ידעה זאת, אך דבריו רק עוררו בה מחדש את זעמה.

"קל לך לדבר! לך עוד יש הזדמנות להיות קוסם!" היא צעקה ומיד סגרה את פיה, מתביישת בתגובתה המוגזמת.

הוא נאנח קלות, אך שמר על קול יציב ורגוע.

"אני חושב שאת כן מכשפה," הוא אמר, והיא יכלה להרגיש בכך שהוא מחייך, "את מאוד קסומה בעיניי."

היא גלגלה את עיניה אך עצרה את פרץ הזלזול.

"כן, אתה צודק, תודה. עכשיו בבקשה לך." היא אמרה וניסתה להעלות על פניה חיוך מזוייף.

נראה כי הוא לא שם לב לזיוף שבדבריה, מאחר שחייך חיוך גדול, חיבק אותה ויצא, סוגר מאחוריו את הדלת.

ציור קטן שהודבק לדלת, ובו הארי, רון והרמיוני מחובקים, נתלש ממנה ונפל ברכות על הרצפה, מעופף מצד לצד בדרכו מטה.

היא הביטה בו לרגע, והחזירה את מבטה אל הסדין המתוח מעל מיטתה.

"כל מה שרציתי הוא להיות מיוחדת..." היא נאנחה.

'אבל את מיוחדת.' נשמע קול קטן בקולה.

היא גלגלה את עיניה. 'כן, בטח.' הטיח קול נוסף לעבר הקול הראשון בזלזול.

'ברור שכן, כולם מיוחדים!' התעקש הקול.

'זה לא מספיק.' פלט הקול האחר. אנחה בקעה מפיה, פעם נוספת.

'הו, כעת זה נראה לך כך,' אמר הקול בידענות, 'אך את עוד תראי בעתיד שאת מיוחדת בצורה שמספיקה לך.'

ובמשפט זה, נרדמה הנערה כשהדמעות עוד בורקות על פניה.

***

היא נשמה את האוויר הקר של החורף, והחלה לגרור מזחלת אל תל שלג קטנה.

ילדים קטנים התרוצצו וצחקקו סביבה בהתרגשות.

"חורף, חורף, חורף!" קרא אחד.

היא הושיבה את ילדיה על המזחלת, וביחד עם בעלה נשאה אותם לראש הגבעה, שם, בעזרת תנופה קטנה, המזחלת דהרה במורד הגבעה.

הילדים צחקו וצהלו באושר.

היא נזכרה ביום אחד, לפני תשע-עשרה שנים, וחיוך קטן עלה בפניה כשנזכרה בטיפשותה.

היא ידעה שהיא מיוחדת.

היא הסבה למשפחתה אושר.

הכל היה טוב.