תאומים

סקיי וג'ייק עמדו להתחיל תיכון. אף אחד מהם לא התלהב כול כך, בגלל שהם היו באותה הכיתה.

סקיי וג'ייק פשוט היו ערבובים של הוריהם. לסקיי - שער שחור ועיניים אפורות כסערה, ואילו לג'ייק שער בלונדיני ועיינים ירוקות כים.

חברות של סקיי תמיד התלהבו מג'ייק, אבל סקיי ממש לא הבינה אותם. אז יש לו שער בלונדיני ועיניים ירוקות, אז מה?

לג'ייק לא הייתה בעיה כזאת. סקיי הייתה חנונית למדי, מבריקה בכול המקצועות, עקשנית מאוד ומרחיקה מעליה אנשים. אף חבר שלו לא ביקש לדבר עליה, והיו לו הרבה חברים.

אז בעיקרון, סקיי וג'ייק היו התאומים השונים בעולם. שנייהם ירשו מעט כישרון מאביהם, ויכלו פחות או יותר לשחק אם המים, אבל לא ממש יותר מזה.

סקיי, שהיתה דעתנית בכול דבר, לא אהבה כול כך את זה שעברו דירה. 

הם גרו פעם, ממזמן, בבית הישן הזה, אבל הם הביאו מפלצות על בסיס יומי קבוע, אז הם עברו לרומא החדשה.

סקיי וג'ייק לא שמחו במיוחד להפרד מכול חבריהם למשך שנה, ל"תקופת נסיון בבית ספר רגיל." לדבריהם של אמם.

אז הם התחילו תיכון, בבית ספר חדש לגמרי, עם דיסלקציה והפרעת קשב חמורים מאוד. 

"פרסי, קח כבר את התיק של סקיי למכונית, התיק של ג'ייק כבר שם!"

"אמא!!!!!! איפה המסרק שלי?"

"אבא!! אנחנו נאחר לבית הספר!"

"זה היום הראשון בתיכון, אמא! איפה המסרק שלי?!"

צעקות כאלה נשמעו דיי הרבה בביתם הקטן.

התאומים, סקיי וג'ייק, עמדו להתחיל את התיכון, היו מרוגזים על הוריהם על כך שאיחרו, ובהרבה.

"אל תשכחו, אם אתם רואים משהו לא קשורה, מייד תדווחו לנו באיריס נט, בסדר?" שאלה אנבת' בדאגה, בעודה מברישה את שערה של סקיי לאחור.

"כן, אמא." ענו שני הילדים, שהיו מתורגלים בדברים כאלה.

"אני מוכן." התנשף פרסי, שפרץ מהדלת. "בואו נזוז..."

כך נראה היום הראשון בביתם החדש ישן, שכן גרו שם קודם לפני שעברו לרומא החדשה.

ג'ייק טרק את דלת המכונית אחריו והתיישב ליד סקיי, שקרא ספר ביוונית עתיקה.

"עוד הפעם?" רטן ג'ייק, מתבונן בכריכה הבלויה מישימוש שסקיי החזיקה.

"כן עוד פעם." היא הוציאה לו לשון וחזרה לקרוא.

ג'ייק רטן משהו על חנונים וספרים, ופרסי התניע את הרכב.

"אל תשכחו, כול שעה, ל-"

"לטבול את האצבע בשיקוי, לחכות שיתייבש, וללכת. כן כן, אנחנו יודעים, אבא." מילמלו סקיי וג'ייק המתורגלים. השיקוי היה קסם הסוואה שחצויים הצליחו ליצר. הבעיה היא, שהיו כמה מגבלות קטנות שהתגלו לאורך הדרך.

כמו הפעם ההיא, שעל פרסי נשפך מיץ פטל, ותוך שניה היו מוקפים במפלצות, או הפעם ההיא שסקיי חיפשה באנטרנט גורגונה, והיא וג'ייק שכחו מזה ושחקו במחשב, וג'ייק כמעט הפך לאבן, או הפעם ההיא.... טוב, הבנתם.

סקיי צעדה במהירות במסדרונות ההומים של בית הספר בעוד ג'ייק משתרך אחריה.

"בוא כבר ג'ייק! אנחנו נאחר!"

ג'ייק נאנח והגביר את קצב הליכתו.

כשמצאו לבסוף את הלוקרים שלהם, ושמו את כול הספרים, ומצאו את הכיתה, כבר נגמר השיעור הראשון.

סקיי המיואשת תפסה לבסוף בידו של ג'ייק, ופחות או יותר גררה אותו אל הכיתה הבאה.

הם נכנסו ביחד, מתנשפים.

המורה הסתכלה עליהם במבט בוחן. סקיי דיברה לרגע אם המורה, וזו נרגעה והציגה אותם לפני הכיתה, למבוכתה של סקיי.

"אלו סקיי וג'ייק, והם ילמדו איתנו מעכשיו. ג'ייק, שב לייד מייקל, טוב? סקיי, בואי הנה, יש מקום פנוי פה, לייד טום."

ג'ייק התישב בנינוחות לייד מייקל, ואילו סקיי הביטה ברעד על הנער שהייתה אמורה לשבת איתו. הוא לבש סוודר שחור, ברדסו מורם על ראשו, מכנסיים כחולים ומראה כללי פנקיסטי.

לסקיי הוא הזכיר את ניקו, חבר של אבא. הוא היום בין עשרים ושמונה, ועדיין לובש שחור.

סקיי בלעה את רוקה בשקט והתיישבה לידו.

השיעור התחיל, וסקיי נסתה ללא הצלחה לא ליצור קשר עין. סקיי העתיקה במלא המרץ, מבטה על המחברת, אבל לא הצליחה לא לגנוב עוד הצצה.

בסוף השיעור ביקשה המורה מטום ללוות אותם לכיתה הבאה.

ג'ייק הלך עם חברו החדש מייקל, אז סקיי נשארה לבדה. 

"את לא צריכה לפחד ממני." אמר טום לפתע.

"אני לא מפחדת." עמדה סקיי על שלה.

כשראתה שטום מנסה להזכר בשמה, היא אמרה לו מה שהייתה אומרת לרוב האנשים - "סקיי. שמיים אפורים, עיניים אפורות. זה המקור של השם."

טום הוסיף "אה." קטן והמשיך ללכת.

הם עצרו לייד הכיתה של סקיי.

"נתראה בהפסקת צהריים?" שאל טום, כמעט באדישות. סקיי הנהנה ונכנסה לכיתה, ראשה טרוד בטום. הוא היה שונה מרוב האנשים בבית ספר.

ואז סקיי גילתה למה. בחרדה הולכת וגוברת היא התקשרה במהירות לפרסי.

לפני שהצליחה לזרוק דרכמה אל הקולר שליד השירותים, טום הופיע לידה.

"מה את עושה?"