הפחד שלי

אני עומדת בתור, מחכה לתורי. מנסה לשכנע את עצמי שרמוס לופין המורה שלנו, בוודאי יודע מה הוא עושה. הוא לא יסכן אותנו, לא באמת.

ולמרות הכל אני מנסה להרגיע את עצמי. בידיעה שרק בעוד כמה דקות אתמודד עם הפחד הכי גדול שלי.

בידיעה שאין שום דרך להפוך את הפחד שלי למשהו מצחיק.

והנה מגיע התור של ההוא שעומד מלפני.

פרופסור לופין משחרר את הבוגארט...

וכמה צפויי, הבוגארט לובש את צורתו של וולדמורט.

הוא מחוויר פנים, עומד המום. אך הוא מנער את ראשו במהירות.

הוא צועק: "רידיקולוס!" ולפתע הוולדמורט ה'גדול והמפחיד' אשר ניצב מולו הפך לתינוק עם מוצץ. 

וואוו, ממש מקורי... עברה המחשבה בראשי.

כך זה הלך אצל רוב הילדים כאן, וולדמורט ולאחר מכן וולדמורט כתינוק עם מוצץ.

אני לוחצת את ידי בכוח מכריחה את עצמי לנשום נכון.

נשימות איטיות.

ניתן היה לראות את הפאניקה על פניי.

עכשיו הגיע תורי.

אני מתכוננת, מנסה לחשוב.

שרביטי ביד.

אך אני לא מוצאת שום דבר מצחיק אליו אפשר להפוך את הפחד שלי.

הוא משחרר את הבוגארט.

ערפל שחור מקיף אותי, שום קול אינו נשמע.

היה שקט, שקט מידיי.

ידעתי שאני לבד.

לא ראיתי אף אחד, הם היו מרוחקים מאוד בדימיוני.

ידעתי שלא אכפת להם.

לעולם לא יהיה להם אכפת.

אני מסתכלת מבולבלת לצדדים, מסוחררת.

לאף אחד לא אכפת ממני.

אני לבד.

אני מנסה לחשוב על משהו מצחיק.

יודעת שאני חייבת לעשות משהו עם שרביטי המוכן בידי להנפה מראש.

אך הכישוף לא יעבוד אם אני לא אמצע משהו מצחיק.

הרבה יותר מידיי שקט כאן.

המחשבות משתוללות בראשי.

למה נדמה לי שגם אנשים אחרים יכולים לשמוע אותן הפעם?

אני מנסה לחשוב ישר אך ללא הצלחה.

אני לבד.

אני תמיד יהיה.

השאר אפילו לא מסתכלים.

על פניהם אין טיפה קטנה של אכפתיות.

אני רואה את זה.

הם ממש רחוקים.

אף אחד לעולם לא יאהב אותי, אני יודעת זאת בוודאות.

אני לבד.

אני לבד.

השקט מטריף אותי, הוא מכרסם באיטיות בנישמתי.

אני יודעת שעבר זמן מה ואני עדיין לא הצלחתי להתמודד עם פחדי.

אני ממשיכה לבהות בצדדים.

ולפתע, אני לא שולטת בזה.

דמעות זולגות על לחיי.

אני לא יכולה.. אני יודעת שאני לא יכולה... כבר לא.

אולי אני רק מדמיינת, אבל אני רואה מבט מודאג מפניו של לופין אל כיווני.

הסחרחורות התחזקו.

כן, אני בטח רק מדמיינית.

תראו, הוא ממש רחוק מכאן.

הוא אפילו לא כאן.

אני מחייכת חיוך קטן ומאולץ ומנסה להגיד "רידיקולוס..." בקול קטן וחלש.

אני נושכת את שפתי בכוח מרוב תסכול. טעם הדם מתפשט בפי במהירות.

עיניי פקוחות לרווחה.

זה לא עזר, לא חשבתי על משהו מצחיק.

הערפל השחור התפשט באיזור אף יותר, תוקף את כל שדה ראייתי.

אני כבר לא מצליחה לראות כלום.

רק את הערפל.

אני מתחילה ליפול.

אני רואה פיתאום מעבר לערפל את לופין מזנק ותופס אותי, מתייצב מול הבוגארט במקומי ומונע ממני ליפול.

לא הצלחתי להתמודד, כמובן.

והוא הציל אותי מחוסר השפיות אשר שרר בתוכי בזמן שהתמודדתי מול הבוגארט.

אני יושבת בצד, עדיין רועדת מפחד וצופה בו, ברמוס לופין מתמודד עם הפחד שלו.

אני עדיין שבויה בפחדי שלי.

דמעה נוספת זולגת על פניי.

אבל אי אפשר להאשים אותי בפחדנותי על כך שלא הצלחתי להתמודד עם הבוגארט בעצמי-

אחרי הכל, הכיצד אפשר להפוך בדידות למשהו מצחיק?