האור בקצה המנהרה

"ניקו!" 

הייזל התנפלה על אחיה בחיבוק דוב. יומיים שלמים הוא ישן, מחוסר הכרה, וסוף סוף הוא התעורר!

"הייזל... את... אממ... קצת חונקת..." הוא מלמל.

הייזל שחררה אותו והתיישבה לידו. הר התלתלים שלה קופץ באושר. 

"אני לא מאמינה! איך התועררת כל כך מהר?" היא שאלה.

"וויל אמר שישנתי ממש טוב ושקיבלתי המון תרופות מחזקות." הוא משך בכתפיו.

הייזל כרכה את ידה סביב אחיה. היא הייתה אחת ממעט האנשים שהורשו ליצור מגע פיזי עם ניקו.

"הייזל? את פה?" 

ניקו הרים את ראשו וראה את פרנק נכנס למרפאה. עם כל המרפאים והחולים מסביב, פרנק הגבוה והשרירי נראה לא שייך.

"הייז- ניקו!" פרנק קרא ומיהר לעבר האחים.

ניקו גלגל את עיניו. נראה שכל מי שיכנס למרפאה יהיה מופתע לראות אותו ער.

פרנק התיישב ליד הייזל והדביק נשיקה על לחיה. היא צחקה במבוכה.

"ניקו... מה? איך התעוררת? אמרו לנו שתישן לפחות ארבעה ימים!" פרנק אמר בחיוך.

"תרגע, ז'אנג," אמר ניקו. "לפני שתהפוך לדג ותתחיל לפרפר פה מחוסר מים."

"מצטער, אני פשוט ממש מתרגש." הוא אמר והסמיק.

"הוא ישן ממש טוב," אמרה הייזל ונעצה מבט זועם באחיה, שגרם לו לחייך. "וקיבל הרבה תרופות חדשות וטובות."

הם נשארו שם למשך כמה דקות נוספות. ניקו דיבר איתם, התעדכן במה שקורה במחנה החצויים, עד שהיו צריכים ללכת, ושוב הוא נשאר לבד.

במשך היום ניקו קיבל מבקרים רבים: ג'ייסון ופייפר הגיעו והביאו לו חבילה של שוקולדים ממולאים. אחריהם נכנסו פרסי ואנבת', שדאגו לניקו לקופסת נחשי גומי כחולים. לקראת אחר הצהריים באו ליאו וקליפסו, שהכינה לו תה צמחים מחזק ומרפא. ניקו נהנה מחברתם של שאר החצויים, אך לא היה יכול שלא לחוש צביטה בלב למראה כל הזוגות, שנראו מאושרים יחד. 

לאחר ארוחת הערב נכנסה ריינה, חברתו הטובה ביותר של ניקו. היא הגיעה בדיוק באחד מהרגעים שניקו היה שרוי בדיכאון עמוק.

"קום." הפריאטור הרומית הושיטה לו יד.

"סליחה?" ניקו הרים גבה.

"אמרתי שתקום." היא חזרה.

הוא גלגל את עיניו ונשכב חזרה במיטתו.

לפתע, הרגיש זוג ידיים חזקות אוחזות בו. 

"תעזבי אותי! אני לא מרגיש טוב!" הוא ניסה להשתמש בתירוץ הקבוע שלו, שבזכותו ניצל כל פעם כשרצה שיעזבו אותו בשקט.

"שקרן." היא אמרה והעמידה אותו על רגליו. "בוא, יש לי משהו להראות לך.".

היא הובילה אותו אותו אל מחוץ למרפאה לכיוון היער.

הם צעדו זמן מסויים, עד שהגיעו אל הכניסה למבוך של דיידלוס. ניקו צפה בריינה מסיטה כמה ענפים והולכת לכיוונו של עץ אלון עתיק וענק. 

"את נכנסת למבוך של דיידלוס?!" הוא קרא. "את השתגעת?!"

"שתוק ותסתכל." 

היא נכנסה לתוך גומה בעץ. ניקו נכנס אחריה, כבר מזמן למד לסמוך על ריינה, לא משנה מה עשתה.

הגזע מבפנים היה חלול, אך זה לא היה הדבר שהפתיע את ניקו, המקום היה ענק! הוא הביט סביבו כשקלט את ריינה מצמידה את אצבעתה לפיה ולאחר מכן מצביעה למרכז החדר.

נשימתו של ניקו נעתקה. שלושה גורים של כלבי שאול ישנו באמצע הגזע, מרעידים מעט את המקום בנחירותיהם.

הוא הרגיש פרווה מתחכחת בו מאחור. הוא סובב את צווארו וראה את גברת אולירי מאחוריו. היא ליקקה את פניו וחייכה. ניקו ליטף את פניה.

"הם שלך?" הוא שאל בהתרגשות. היא נבחה בהסכמה. היא ניגשה לגורים וליקקה את פניהם. 

ניקו התקרב בזהירות. הוא הושיט יד עדינה וליטף את ראשי הגורים. 

ריינה צפתה בו. מעטים הדברים שגרמו לבן האדס אושר, וכשלריינה הייתה הזדמנות להעלות על פניו חיוך, היא קפצה עליה מבלי להסס. 

ניקו סימן לה בידו להתקרב. היא התקדמה בחשש קל. גברת אולירי נהמה בחשד, אך ניקו הרגיע אותה והסביר לה שריינה היא חברה. 

כאילו ידעו שריינה צריכה אותם, כלבי הכסף והזהב שלה, אורום וארגנטום, הופיעו. הם התקרבו לגברת אולירי והחלו לשחק איתה. כלבת השאול התקרבה לריינה וליקקה את פניה, כמודה לה על החברים שהביאה.

ריינה התקרבה לניקו, שכבר היה מוקף בגוריה של גברת אולירי. הקשר שהיה לילד עם כלבי שאול היה מדהים.

היא התיישבה לידו ונתנה לגורים להריח את ידה ולהתלטף עליה.

* * *

"מישהו פה נראה מאושר." וויל חייך כשנעמד מעל ניקו.

כשחזרו ניקו וריינה מהיער, היא הובילה אותו במהירות למרפאה והכריחה אותו להישאר שם עוד שלושה ימים, ליתר ביטחון.

ניקו הושיט את ידו. וויל התיישב והזריק לו נוזל אדום אל תוך הווריד. הוא נשך את שפתיו, אך וויל חייך וטפח על הנקודה בה נכנס החוד בעזרת צמר גפן.

לאחר מכן, הוציא מכיסו שתי קופסאות כדורים והושיט לניקו כדור מכל קופסא וכוס מים. ניקו רטן אך בלע את הכדורים.

"אני אחזור אחר כך." וויל הבטיח והלך.

ניקו הביט בגבו המתרחק, בידיו המטפלות בעדינות מירבית בחולים אחרים, ואיפשהו, עמוק בליבו, חש צביטה קלה של קנאה.

הפרק הקודם		הפרק הבא