איזה מקום יפה, להיות עם חברים

מאז ומתמיד כל מה שהוא זכר זה כאב.
לא הפיזי זה מה שהפריע, לפיזי הוא היה רגיל תמיד, זה לא מה שהפריע.
הכאב הנפשי הוא זה שכאב, המחשבה שמבחינתם הוא נחות מהם.
כשהם היו מכים אותו, זה לא המקל שכאב, אלו היו המילים שבאו איתם.
רק בגלל שהוא היה קטן מהם, שהוא לא דיבר כמוהם או התלבש כמוהם, לא שהייתה לו בררה.
הוא היה בודד.
זה הכי כאב.

ואז הוא נכנס לחייו, הציל אותו, בלי לחשוב על זה פעמיים.
הוא ידע שזה שלו, הגרב הקטנה בתוך הספר הייתה של הארי ולא של הבעלים האפלים שלו, אבל לא היה לו אכפת.
הוא ניצל את זה, יודע שזו הזדמנות לחופש, לחיים.
הזדמנות שלא תחזור שוב.
הוא ניצל אותה!

הוגוורטס!
הוא אהב את המקום מהרגע הראשון שלו שם. בפעם הראשונה הוא הרגיש טוב,הרגיש שהוא שווה משהו, שלמישהו אכפת ממנו.
שיש לו חברים שבאים אליו, מהבלים איתו. יש לו עבודה, ועוד משלמים לו!
משהו שהוא בחיים לא חלם עליו.
הוא כבר לא בודד.
סוף סוף הוא היה מאושר.

הוא ראה אותם גדלים.
הוא ראה את האפלה שעטפה את התקופה ההיא, זאת שהייתה אמורה להיות הטובה ביותר.
כאב לו על חבריו הצעירים.
במיוחד עליו, זה שהוא היה חייב לו הכל, זה שלא ביקש כלום בתמורה.
הוא ראה איך לא האמינו לו, ואיך בעזרתו הקטנה היא הצליח להלחם למען חבריו, עוזר להם ללמוד להתגונן.

הוא זכר את הדמעות אחרי שדמבלדור נרצח ואיך שוב הכל נהיה אפל, איך שוב היה רק כאב.
הם לא חזרו שוב השנה, החברים שלו, הוא ידע שזה מה שיקרה.
ושוב היה כאב ושוב היו מכות, אבל הפעם הוא לא היה לגמרי לבד.
הם עזרו אחד לשני.

הוא ידע שזה סיכון אבל זה לא שינה לו, הוא מצטרף למסדר!
הוא עזר וזה היה כל כך חשוב לו, ושוב קצת שמחה התגנבה אליו.

חבריו היו בצרה!
הם כלואים במקום שבו הוא חי את רוב חיו.
הוא היה חייב להציל אותם!. וזה ביוק מה שהוא עשה.
איך הוא אהב לראות את ההפתעה המעורבבת בכעס וקצת פחד על פניה של נרקיסה כשהוא לקח את שרביטה.
זה הצחיק אותו, סוף סוף קצת כוח עליהם.

הוא תפס אותם ולקח אותם משם.
ופתאום- כאב חד, מפלח!
זאת היתה בלטריקס, בזה הוא היה בטוח.
הם היו בחוץ, ליד הקוטג'. כל כך יפה
כל כך כואב. הוא הסתכל על ידיו- דם.
העיקר שהוא הציל אותם, הציל אותו, מחזיר לו תודה על הפעם שהארי הציל אותו.
הארי מחזיק אותו בידיו ובוכה לעזרה, הוא מרגיש טיפה נופלת על פניו.
הארי.

הוא עצם את עיניו רק לרגע, "איזה מקום יפה, להיות עם חברים", "דובי שמח להיות עם חברו, הארי פוטר".
מישהו עצם את עיניו.
דובי סוף- סוף היה שמח, כבר לא היה כאב או עצב.
רק שמחה.
היו לו חברים.