לבבות וברקים

"ג'יני..."

ג'יני פקחה את עיניה. חושך.

"לומוס," היא מלמלה. אצבעות החשיכה השחורות המשיכו ללחוץ על עיניה, והיא נמלאה פחד.

"ג'יני היקרה..." נשמע קול מפתה ומוכר עד כאב. אוזניה הצטלצלו.

"לומוס," היא קראה ביתר בהילות – איפה השרביט שלה?

"כאן, ג'יני מתוקה..."

ג'יני זחלה קדימה, מגששת על רצפת אבן קרה, רטובה. ריח מוזר, מרתיע, צרב את אפה. היא איתרה את השרביט, ואחזה בו. אלומת אור דקה פרצה ממנו והאירה קלושות פנים יפהפיים, חלקים.

טום רידל.

"לא!" היא נרתעה בבהלה.

"את מפחדת ממני, ג'יני?"

היא הייתה מבועתת. השרביט קפא בין אצבעותיה.

"את לא עונה לי," שפתיו נעו ברוך מהפנט. "אבל כך זה נראה. את אחוזת אימה, ג'יני. ומפני מי? אינך שמחה לראות את ידיד האמת הראשון שלך?"

הריח המבחיל סחרר את ראשה.

"את ידיד האמת היחיד שלך," רידל המשיך באותה עדינות מצמררת.

"לא," היא מלמלה וקרעה את מבטה מהעיניים השחורות והריקות. עיניה נתקלו בשלוליות המציפות את הרצפה.

זה היה דם.

היא התחילה לבכות.

"אני יודע מה את מנסה לעשות, יקירתי," הוא אמר בקולו המקסים, הנוראי. "אבל הם מתו... כולם. כל הבוצדמים מתו."

ג'יני התייפחה. קולו לא נשמע חרישי עוד, הוא הדהד בכל רחבי החדר, בכל רחבי הטירה... בכל רחבי העולם. "את מנסה להעמיד פנים שזה מעולם לא קרה. את מנסה להשתנות. לעולם לא תצליחי לברוח ממי שאת, ג'יני."

אצבעות קפואות ולחות מדם לפתו את פרקי ידיה.

"בת-בריתי."

היא רצתה להתנגד, אבל לא היה טעם. הוא היה פה לצידה, הוא היה בכל מקום. קולו מילא את החלל האינסופי, והיא התכווצה ונתנה לו לאפוף אותה, לצרוב במגעו הצונן את גופה, את נשמתה.

"ג'יני. ג'יני!"

"לא!" היא נרתעה, גולשת כמה סנטימטרים אחורה במיטתה.

"זה בסדר, ג'יני, זאת אני!"

ג'יני צמצמה את עיניה. אורו העז של השרביט האיר את פניה של איירין.

"חלמת חלום רע?" היא שאלה באהדה.

תודה לאל, היא פה, בחדר שלה, אבל למה היא לא מצליחה להפסיק לרעוד?

"כן," לחשה ג'יני ותפסה חלושות את כילת הקטיפה הרכה, הארגמנית, מחפשת את תחושת הממשיות שתבטיח כי הסיוט גורש. "כן, זה היה רק חלום."

"צעקת מתוך שינה," הסבירה איירין. "אבל אל תדאגי, לא הערת אותי... האמת היא שבכלל לא הצלחתי לישון. אני ממש לחוצה ממחר."

ג'יני לא זכרה מה אמור לקרות מחר, וכרגע זה לא עניין אותה. לבה עדיין הלם במהירות, האדרנלין שטף את מחזור דמה, והיא ידעה שאין שום סיכוי שהיא תצליח או תרצה לחזור לישון.

איירין כמו קראה זאת בעיניה. "היי, אם את לא יכולה לישון גם, אולי תחזרי איתי על החומר?" הציעה.

"אני – אני לא יכולה ללמוד כרגע," אמרה ג'יני.

"את מרגישה לא טוב?" איירין רכנה קדימה והניחה יד קפואה על מצחה. ג'יני נרתעה לפני שהצליחה לעצור את עצמה.

"מה קרה?" איירין נרתעה גם היא, מעוצמת הבהלה של ג'יני. "את כולך מזיעה... רוצה ללכת למרפאה?"

"לא," אמרה ג'יני. "אני פשוט צריכה – טיול."

היא לא היתה מסוגלת להיות לכודה כך בין הכילות הכהות של מיטתה. היא זקוקה למרחב, לאוויר. קופצת ממיטתה, ובלי להביט שוב באיירין, היא רצה החוצה מחדר הבנות ודלקה במורד המדרגות, לא נותנת לדבר להשיג אותה. לא אדם, לא זיכרון, לא מחשבה. אסור להם לתפוס אותה, היא תהיה מהירה יותר...

אולי תיקח את המטאטא שלה...

אבל המטאטא נשאר מתחת למיטתה, ולג'יני לא היתה שום כוונה לשוב על עקבותיה. היא הגיעה לחדר המועדון מתנשפת, והייתה ממשיכה בדרכה דרך תמונת האישה השמנה לולא הבחינה בצללית של נער מוטלת על קיר הלבנים המעוגל, מול הלהבות המרקדות באח.

הוא ישב רכון על הספה ונראה שקוע בספר.

"הארי?" דקירה בלתי צפויה צבטה את לבה. זה הסיוט, היא הבינה. הוא הציף בקרבה את רגשותיה הישנים. היא התקרבה אליו בהיסוס שדמה מאוד לביישנות של הילדה ההיא.

אבל הוא ישן. בזרועותיו היה ספר שיקויים של תלמידי השנה השישית, אותו ספר מקושקש שהכעיס מאוד את הרמיוני, ולמען האמת גם אותה. הסיוט עדיין עינה את מוחה. היא המשיכה להביט בספר, ונתקפה דחף להשליך אותו מהחלון באותו רגע.

הכל חזר, כאילו לא עברו שנים אלא כמה רגעים. רידל צדק, במובן מסוים. היא לעולם לא תצליח לברוח ממי שהיא.

לא, לא רוצחת. לא היורשת של סלית'רין. לא מה שהוא התכוון. אלא ג'יני הפשוטה, הבודדה. מה ההבדל בין הילדה בת האחת-עשרה לזאת בת החמש-עשרה? שתיהן עושות טעויות טיפשיות, את שתיהן רודף רידל. ושתיהן בודדות, כל אחת בדרכה.

ג'יני הסתובבה והפנתה את גבה להארי, מתבוננת בחלון, ומצאה את עצמה מביטה נכוחה לתוך חמש השנים האחרונות. מה אפשר לומר עליהן? אלו היו שנים של חיפוש מתמיד, מתיש. מרדף אחרי חברים. אנשים שיקיפו אותה.

כן, הוא צדק, רידל היה הראשון שחדר לליבה. ונמאס לה.. מה, לעזאזל, עומק הפצע שפער בה? עד עכשיו, לחיצה קטנה והוא מדמם. והשנה במיוחד.. הוא חזר, ועכשיו כולם יודעים זאת, והפחד ממנו שוטף גם את מסדרונות בית הספר, את הידיעות בעיתונים, בלי שאיש יעלה בדעתו שאי פעם הוא היה בתוכה...

הסיוטים חזרו. היא מנסה להתחזק, כל סיוט הוא סיבה נוספת יותר להוכיח שהיא שונה עכשיו – לא תמימה עוד, לעולם היא לא תהיה קורבן שוב. קשוחה. מצליחה. מלאת ביטחון.

ומוקפת בחברים.

אדים ערפיליים כיסו את הזגוגית, וג'יני ציירה עיגול, קו, עוד שני קווים. איש.

דבר לא השתנה מהשנה הראשונה – ועליה לקבל את זה. היא לא ראתה באיירין, מיה ורומילדה חברות אז, וגם לא רואה בהן היום. אמנם היא לא הסתדרה איתן בעבר, וכיום הן מחבבות אותה מאוד, אבל הקשר רופף ובנוי ממאמצים כאובים, העמדות פנים ושמחה מזויפת. ג'יני החלה לצבור נקודות זכות עם פריחת הביטחון העצמי שלה, כשהחלה לצאת עם מייקל קורנר. נוספו לכך התכרבלות מעוררת קנאה בחדר המועדון עם דין תומאס משנה שישית, לבישת שמלת טקס יפהפייה שפרד וג'ורג' קנו לה, מקומה המכובד בנבחרת הקווידיץ' של גריפינדור. פה ושם היא גם נהנית איתן מרכילויות חמות ומפגינה את כישרון החיקויים שלה.

אכן, מזל שיש לה כישרון לחיקויים.

לא שזה עוזר לה כשהיא רוצה להסתובב עם לונה או נוויל. לפעמים היא עדיין מתחבטת עם עצמה כשחבורה של תלמידי גריפינדור ורייבנקלו קוראים לה להצטרף אליהם ביציאה להוגסמיד, ועליה להביט מרחוק בלונה עושה את דרכה לבדה לתוך הסימטאות הנידחות ביותר של העיירה. עוד מגיל אחת-עשרה היא חלמה על תדמית כמו שיש לה עכשיו, ואם להיות כנה עם עצמה – זה עדיין חשוב לה. קשה להסתדר אחרת בהוגוורטס, כמו שחוותה על בשרה.

ובכל זאת... ג'יני חייכה וציירה עוד ילדה על הכפור המכסה את הזכוכית, לצד הדמות הקודמת. ולפתע היא מחתה את הזגוגית, ונאנחה.

לונה החכמה, הבוגרת, היודעת להבין ללב. אבל לפעמים נדמה לג'יני שלעולם לא יהיה ביניהן קשר חזק, אמיתי, כמו שיש לרון עם הארי והרמיוני. היא כמו פרפר, אבל את לונה אי אפשר להצמיד ללוח שעם, או למציאות, לאחוז בידה ולהעביר איתה יחדיו את החיים על פני האדמה. לפעמים היא לא באמת פה. למעשה, אף פעם היא לא באמת פה.

ג'יני הניחה שוב את ידה על פניו הרחבים של החלון הענק, ולחצה קלות. כף יד קטנה נשארה לקשט את הזכוכית. היא ניסתה לצייר עליה, לשנות את הצורה, להאריך את האצבעות, אבל כל עיוור יכול להבדיל בין הקווים ולזהות הטביעה האמיתית, אותה החתימה בכף ידה הפרושה.

ג'יני התיישבה על הכורסא והמשיכה לבהות בחלון, נותנת למחשבות להתערבל בראשה; מזל שיש לה כישרון לחיקויים... אנשים שיקיפו אותה... כל כך מתחשק לי לצאת לטיסה עכשיו... לבד... לא, ביחד... אבל ביחד עם מי?

היא שוב חשבה על טום רידל, והפעם לא הרגישה דבר. היא חיבקה את עצמה, מודעת לנוכחותו של הארי מאחוריה, לא מביטה בו.

לא, היא לא רוצה לחזור לימים בהם הזדנבה אחר חברותיה לכיתה בחוסר מעש, טיילה בבדידות במדשאות, העבירה אחרי-צהריים שלמים אצל האגריד בזמן שבנות אחרות בילו ביחד, ובעיקר לא לימים בהם הזדקקה ליומן ההוא בשביל להרגיש אהובה.

וזה נעים להיות אהובה. זה אפילו נעים שמקנאים בה. קנאה היא מוקד למשיכה, זאת היא הבינה מזמן. רון מקנא בהארי, כי הוא יחיד ומיוחד, כי הוא מקבל יחס ותשומת לב כפי שכל אדם בהוגוורטס רק חולם עליהם, כי הקשר שלו עם הרמיוני יציב בהרבה משלו. הארי מקנא ברון, כי יש לו משפחה גדולה ואוהבת, ודווקא בגלל שאין שום צלקת שמעטרת את מצחו. תפגישו אותם ביחד, ו-וואלה, מה קיבלנו? את החברים הכי טובים.

אנשים רבים מקנאים בג'יני. וגם רון מקנא בה. נדמה שהיא מציגה את כל מה שהוא רוצה – מערכת יחסים שנחשבת מצליחה ומקנה לה מעמד, תשומת לב מרובה, ביטחון עצמי, קהל ידידים רחב. אבל היא רוצה את מה שיש לו – חברים אמיתיים, שזה בסדר לשתוק לידם, שאת זקוקה להם אבל גם הם זקוקים לך, שעוצרים ומרגיעים אותך כשאת מתמלאת חימה במקום לעשות ממך מופע בידור. שמוכנים לחטוף קללה בשבילך במקום להריע מהצד בזמן שאת נאלצת להגן על עצמך.

היא ניסתה להצטרף לרון לא פעם, אבל תמיד נדמה ששלושתם משאירים אותה בחוץ. בשלב מסוים היא ויתרה, וניסתה ליצור קשרים משלה. אבל גם אם לוקחים בחשבון את כל הידידים המקיפים אותה, הקליקות בהם השתלבה – שום הישג חברתי שלה לא משתווה לקרבה ששוררת בין רון להארי ולהרמיוני.

אשמה התגנבה לליבה. לא, זה לא נכון. היא כן אוהבת את דין. והוא אותה. וזה נפלא איתו, אבל...

היא הסיטה את מבטה מהחלון והתבוננה בהארי, באותו היסוס בו התקרבה אליו קודם, חוששת להעיר אותו במבטה.

אבל... לפעמים נדמה כאילו דין לא מכיר אותה. לפעמים נדמה שהוא יודע לבלות איתה רק כשהיא במצב רוח טוב. הוא אבוד כשהיא עצובה, ואין לו מושג איך להתנהג כשהיא כועסת. במיוחד כשהיא כועסת על עצמה. הוא לא יודע מה לומר לה כשהיא רוצה שהוא רק ישתוק ויחבק.

והיא מעולם לא מצאה כוח בלבה לדבר איתו על השנה הראשונה שלה בהוגוורטס.

ספר השיקויים של הארי נפל בקול חבטה עמום על השטיח, והוא פקח את עיניו לרגע. הוא היה חוזר לישון לולא מצא את ג'יני מחזירה לו מבט מבוהל.

"היי," הוא קפץ מיד. "מה את עושה פה? זאת אומרת... מה קורה? לא הלכת לישון?"

"התעוררתי," היא נמלאה מבוכה כמוה לא חשה זמן רב. "ירדתי לפה לפני כמה דקות."

היא היססה לרגע.

"היה לי חלום רע, ולא יכולתי לחזור לישון."

"נשמע מוכר," מלמל הארי והיא חייכה. הארי תפס אותה בדיוק במצב-רוח הזה, שרויה במחשבות מסוג שהיא חולמת שלא יפריע לה לחלוק עם חבר קרוב... ולשם שינוי, באמת לא מפריע לה.

"חלמתי על טום רידל."

אישוניו של הארי התרחבו מאחורי משקפיו.

"זה מוזר," אמרה בשקט. "לפעמים אני מצליחה במשך חודשים שלמים לא לחשוב על זה, כמעט לשכוח שזה קרה לי. ואז מחשבה לא זהירה אחת – או חלום, כמו עכשיו – והכול חוזר כאילו לא עברו ארבע שנים, אלא יום."

"עברו חמש-עשרה שנים מאז שההורים שלי נרצחו," אמר הארי, ועיניו מעולם לא נראו ירוקות יותר כשהתבונן בה. "ועדיין יש לי סיוטים."

ג'יני נדהמה.

"באמת?"

"אפשר להגיד. זה קורה בעיקר כשיש סוהרסנים בסביבה. לכן למדתי להפיק פטרונוס, כשהייתי בן שלוש-עשרה."

ג'יני נזכרה בפטרונוס שהפיקה בשנה שעברה, בחדר הנחיצות החמים והבטוח, מוקפת בחברי צ"ד. היא ניסתה לדמיין את עצמה מפיקה את הפטרונוס בעודה מביטה לתוך עיני הדיו השחורות של טום רידל.

"אתה חזק, הארי," היא אמרה בקול חנוק.

הוא חייך חיוך עקום ויפה. לפתע רכן קדימה, מביט לתוך עיניה, ולחש, "הייתי אומר לך להתחשל נגד הזיכרון הזה, אבל אלה שטויות.זה לא מצליח. מה שלא נעשה, הדברים האלה תמיד יכאיבו לנו, בדיוק באותה עוצמה."

"כן," אמרה ג'יני. "אני יודעת. אז איך אתה מצליח להפיק פטרונוס בנוכחות של סוהרסנים?"

הארי חשב לרגע. "את מכירה את התחושה שברגע אחד את בעמדת טרום-תעופה, וברגע השני האדמה נעלמת לך מתחת לרגליים?"

"איזה דימוי," צחקה ג'יני, אבל זה מצא חן בעיניה. היא שקעה אחורנית בכורסא, מסלקת ממעמקיה את הכובעונים הקטנים שהרמיוני נוהגת להחביא. "כן, אני מכירה את התחושה."

"את משתחררת," אמר הארי. "את מרפה מהזיכרון, אוסרת עליו להיות שם. אם הוא יהיה שם, הוא ישפיע עלייך, הוא יפחיד אותך ויכאיב לך, ולא תהיה לך שליטה על זה. אז את פשוט חוסמת אותו."

"זה נחמד תיאורטית,"אמרה ג'יני והתמתחה. "אבל, אתה יודע, זאת בדיוק הבעיה שאנשים מתמודדים איתה. לא כולם מסוגלים לשלוט במחשבות שלהם ככה."

הארי עיווה את פניו. "גם אני לא טוב בזה כמו שאת חושבת. הדבר היחידי שמגרש זיכרונות רעים זה מחשבות טובות, חזקות מספיק, אמיתיות מספיק."

ג'יני עצרה את נשימתה. משהו במילים שלו פגע בה.

"הכל בסדר?" שאל הארי.

"לא יוצא לי להיות כל כך אמיתית לאחרונה," ג'יני שיחררה את נשימתה. זה היה דחף. להיפתח, סוף סוף, בפני מישהו. "וכשאני כן אמיתית – אוי, זה יוצא עקום לגמרי."

"ממש לא," הארי חייך.

"בטח שכן."

"למה את מתכוונת?"

"כשאני אמיתית זה לא בגלל שאני מאושרת או משהו," אמרה ג'יני. "רוב הזמן אני מעמידה פנים, אבל כשזה נשבר זה בגלל דברים שליליים. כשאנשים מכעיסים אותי, למשל, ואני לא מדברת רק על אנשים שבאמת מגיע להם, כמו סמית' – אוך, רון למשל, הוא עולה לי ממש על העצבים..."

הארי שתק לרגע. "את יודעת, ג'יני, את קצת מגזימה בקשר אליו."

ג'יני ידעה שהוא צודק. אבל לא היה לה אכפת. היה בה חלק שאהב את העובדה שרון מגונן עליה ככה ונעם לה להרגיש שהיא יקרה לליבו. אבל השאר היה מלא נקמנות – איזו זכות יש לו להיות רכושני כלפיה, אחרי כל הפעמים שהוא גרם לה להרגיש כילדה קטנה ונדבקת? מגיע לו להרגיש כפי שהיא הרגישה.

ג'יני נעצה מבט נחוש בציפורניה, ורגע ארוך רק שיחקה בהן.

"אתה יודע," היא אמרה לפתע, "היינו החברים הכי טובים לפני הוגוורטס. זה הלך ככה, בצמדים: ביל צ'ארלי, פרד וג'ורג', רון ואני." היא נמנעה בהפגנתיות מלהזכיר את פרסי.

"התרחקתם," ציין הארי.

"הוא התרחק ממני קודם," אמרה ג'יני בלוחמנות. "בהתחלה קינאתי בו – עכשיו שהוא יקנא, עכשיו שהוא יסבול קצת."

כמעט כמו כל דבר שהיא אומרת בקשר לרון, ג'יני התחרטה ברגע שהיא אמרה זאת. הארי חייך באופן שגרם לה להסמיק. "אני יודעת שזה ילדותי," היא הודתה.

"ומרושע," הוסיף הארי.

"ומרושע," היא הסכימה.

"ואידיוטי."

ג'יני זרקה עליו את אחד מהסריגות של הרמיוני. הם צחקו.

"בסדר, בסדר, אני אשלים איתו."

הארי הביט בה באי-אמון.

"ברגע שהוא יזרוק את הלבנדר הזאת."

הם שוב צחקו, ונדמה היה שהאש עושה זאת איתם. הלהבות פצפצו והתפתלו, חיממו את פניהם. השתררה שתיקה ארוכה, וג'יני התענגה עליה.

"מעניין מתי הוא והרמיוני יפסיקו להיות תינוקות."

"התערבתי על זה עם פרד וג'ורג'. הם טוענים שלעולם לא."

"אני מניח שהם צודקים."

"אתה מקווה או מפחד שהם צודקים?"

"לא יודע," אמר הארי, קצת במבוכה. ג'יני הניחה לנושא, והמשיכה להביט בעיניו בסקרנות. ירוק אינסופי, ובמעמקיו ריצוד קל, השתקפות להבות האש. אל מול העיניים האלה, אפשר להפיק פטרונוס בקלי-קלות.

"מותר לשאול שאלה קצת ישירה?" היא הניחה את זרועה על מסעד הכורסא ונשענה על גב-ידה.

"יש אישור."

ג'יני חשבה לשאול אותו אם הוא עדיין מרגיש משהו כלפי צ'ו, אבל ביישנות פתאומית שינתה את דעתה.

"אתה – על מה אתה חושב כשאתה מפיק פטרונוס?"

"רון והרמיוני," הוא ענה. "או תעופה. או סתם ימים כאלה, בטירה, או עם האגריד. או..."

ג'יני חיכתה. משהו במבט שלו מילא אותה תקווה משונה.

"זה משתנה," אמר. "זה אסוציאטיבי ככה. פשוט מגיע אליי בעת הצורך."

"אתה מוכשר," היא החמיאה לו שוב.

"כלום לעומת קללת עטלפי נזלת," השיב, ושניהם שוב נחנקו מצחוק. "מאיפה באה לך ההשראה לזה?"

"אני לא יודעת," היא פלטה מתוך הצחקוקים. "אני חושבת שסנייפ."

"ידעתי."

"אם הוא היה יודע שהוא המקור ליצירת המופת שלי..."

"את צריכה לשלוח לו כרטיס ברכה על זה."

"אני יודעת, לא בסדר מצידי."

"סנייפ המסכן. את מונעת ממנו את עולם התהילה."

"כזאת אני, שומרת את כל הקרדיט לעצמי."

הצחקוקים שלהם דעכו לאיטם.

"אתה יודע, הארי, אני שמחה שחלמתי חלום רע."

השתררה שוב שתיקה נעימה. ג'יני מצאה את עצמה מתרפקת על המשענת בחמימות, מתבוננת בפיזור נפש בזרועותיו המשולבות של הארי, מהופנטת מהאופן בו האש מהבהבת עליהן, מתווה תלמים אדמדמים בשריריו המשורגים, רושמת בדיוק מפליא ורידים בולטים, הצלקות הלבנות על גב-היד, הפרטים הקטנים מצטיירים בצללים רכים.

היא רצתה להניח את ראשה בין הזרועות האלה, ובה-בעת שעברה בה המחשבה הזאת היא הבינה שזה הזמן לחזור לישון.

"מה קורה?" שאל הארי, מעט בנמנום כשהזדקפה בכורסתה.

"אני מתחילה להיות קצת עייפה שוב," היא אמרה בנימה שונה בתכלית מזו בה דיברה עד עכשיו. "ויש לי מחר מבחן בשינוי צורה."

"אה," אמר הארי והתרומם גם הוא לעמידה. "אז אולי כדאי שגם אני אלך לישון."

האם רק דמיינה את צליל האכזבה בקולו? היא לא רצתה לחשוב על זה. הם ליוו זה את זו לחדר המדרגות, נעצרו על הסף והביטו זה בעיניו של זה.

עיניו ירוקות כמו קרפד משומר...

"לילה טוב," אמר ג'יני בחיפזון וסבה על עקביה, רצה במעלה המדרגות לחדרה.

היא לא עצרה עד שהגיעה למיטתה, הסיטה את הכילות לרווחה והסתערה עליה. נדמה שכל הלילה היא רק נמלטת, בורחת ולא עוצרת, מכל מה שמזכיר לה את עצמה.

איירין כבר נחרה. ג'יני התהפכה על גבה ובהתה בעיניים חלולות בתקרה הממוסגרת על ידי עמודי מיטת האפיריון.

היה נדמה שהשאירה את הדמעות והתקווה המסוכנת שלה בשנה השלישית, אבל רידל שוב צדק. זו אותה ג'יני, עם אותם החלומות. להיות נאהבת, ולא על ידי אנשים זרים שמנופפים לה במסדרון בהתלהבות, אלא על ידי הנער שהחיוך שלו מכה בה כברק.

היא רעדה, מסרבת להאמין לליבה הפועם בכוח בחזה. אך הפעם, לפליאתה, פרץ האדרנלין היה נעים, חום פנימי של התרגשות, ולא של פחד.

למה היא צריכה לפחד, בעצם? היא מרדה לפתע בהסתייגותה. זה עתה חלקה עם הארי לילה נפלא. החלום של ג'יני בת האחת-עשרה הינו המציאות שלי. הגיע הזמן שיהיה לי האומץ להגשים אותו באופן מלא.

ג'יני עצמה את עיניה. בעוד כמה שעות דין ידביק על שפתיה נשיקת בוקר טוב, ואולי היא תתחרט על כל המחשבות האלה. המסדרונות הריקים כעת יתמלאו תלמידים מפטפטים, כל אחד מהם שקוע בעצמו, בכעסיו ומטרותיו; רון לא יביט בעיניה כשתיתקל בו באולם הגדול, הרמיוני תזעף, היא תלווה לכל מקום בחברים, ואם תתגעגע לקצת שלווה תמיד תוכל לברוח לקרבתה של לונה...

ואולי הארי יחליף איתה חיוך סודי כשיתפוס את מבטה.

ג'יני  התהפכה על בטנה וטמנה את ראשה בכרית. אצבעותיה התוו בין הסדינים ציורים נשכחים, שמילאו בעבר יומן ישן. צורות ילדותיות, חסרות פשר, כמו לבבות וברקים. טום מעולם לא הבין אותם, ולכן הם נשארו שלה.