סונגפיק - ליליג'יימס

וויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג, שיצרה את העולם המדהים של הארי, ולרונה קינן, הכותבת, המלחינה והמבצעת של השיר 'עשר שניות', שבו השתמשתי פאנפיק זה. (השיר מומלץ, וכמוהו גם כל שאר השירים של רונה קינן. אם תרצו לקרוא את הפיק בפעם השנייה - הייתי ממליצה לשמוע את השיר בזמן הקריאה)


 

גל גדול לא ישטוף הכל
אין פרצה ברשת
שריקה דקה בעיר נמל ריקה
מספרת לי על צי שוקע

 

לא האמנתי לעצמי. לא הייתי מסוגלת להאמין שכרגע הוצאתי את המילה הזאת מפי, אבל האושר בפניו של ג׳יימס סיפר לי את כל מה שהיה צריך. אמרתי כן. מעולם לא חשבתי שג׳יימס יהיה מאושר כל כך, אבל... אני מניחה שעכשיו הוא באמת יהיה שובר הלבבות של הוגוורטס. הוא יהיה מסוגל לשבות את ליבה של כל אחת. לילי אוונס, הנערה שסירבה לו עוד מהשנה השלישית שלה - אמרה לו כן.
זה פשוט לא הגיוני.
אבל אולי זה כן. הרי אני כל כך נואשת לאהבה, שמישהו ישמע אותי. עם סוו אני לא מדברת מהשנה החמישית - אני פשוט לא מאמינה שאני עדיין קוראת לו בשם המטופש הזה - מאז שקרה לי בוצדמית. טוני שונאת אותי, ועם ההורים שלי כבר אי אפשר לדבר. הם כל כך גאים בבת המכשפה שלהם, ועם כל האהבה שלי כלפיהם, זה כבר עבר כל גבול.
עם החברות שלי בטוח אי אפשר לדבר על הנושאים האלה. נכון, הן מקסימות ומתוקות - אבל אי אפשר לדבר איתן על אהבה, אלא אם כן זה קשור לג'יימס פוטר או לחתיך הטורן שאחת מהן מאוהבת בו. אבל כל פעם שאני מזכירה את ג'יימס, הן פורצות בצווחות ומשוכנעות אני עומדת להודות שאני מאוהבת בו. חוץ מזה, כל שאר הדברים שהן מדברות עליהן זה איפור, לקים או המגזין האחרון של ׳למכשפה׳.

עכשיו תלמדי לאלף הרגלים
לקשור רצונות כמו סוסים
לנשום בספירה לאחור
עשר שניות
וללכת

הבטתי בג׳יימס, סוקרת אותו במבט ביקורתי. הוא באמת השתנה, אבל תמיד היה - ויהיה, כפי הנראה - אגואיסט, פוץ נפוח ואידיוט מושלם. למרות שבשלב האחרון האגו שלו קצת ירד, והוא כבר לא מציק לתלמידים הקטנים כפי שהציק בעבר. אבל הוא עדיין אידיוט. רק דבר טוב אחד יצא מכל העניין הזה של ההסכמה המטומטמת שלי לשאלה הנצחית; ׳תצאי איתי, אוונס?׳ הוא יפסיק להציק לי במסדרונות. ובארוחות הבוקר, הצהריים או הרעב. ובשיעורים. ליתר דיוק, הוא פשוט יפסיק להציק לי.
תמיד עניתי לא. תמיד. זה כבר נעשה מעין הרגל, לענות ׳לא׳. לפעמים אפילו לא חשבתי על זה, פשוט עניתי. אינסטינקט. בפעמים שכן חשבתי על זה - הייתי מוסיפה משפט יצירתי ומתארת בו את מגרעותיו של פוטר. המ... כנראה שעוד לא נגמלתי מההרגל הזה, לקרוא לו פוטר. אני צריכה לשנות את זה, ומהר. הרי אנחנו יוצאים, לא?
״אמרת את מה שאני חושב שאמרת?״ שאל ג׳יימס, לוחש. כנראה מהתרגשות, למרות שאי אפשר לדעת.
״כן, פוטר.״ עניתי ״ואם אתה אומר את זה למישהו - אתה מת.״ הוספתי במחשבה שנייה. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ואף אחד מתלמידי הוגוורטס לא היה באזור. לא רציתי שעוד אנשים ידעו שאמרתי את זה, לפחות לא עכשיו.
סובבתי את גבי אליו, והתחלתי לצעוד לעבר הטירה, משאירה אותו לעכל את מה שקרה.

דרכתי רגל ברחוב
שאת שמו הבטחתי לשכוח
הבטחה בלי עדים
מחזיקה לי עשר שניות
ראיתי את היד שלי דופקת על דלת
מתנגשת בעץ לשניה
שאין ממנה דרך חזרה

עשר בבוקר, יום ראשון, היציאה השנייה של השנה להוגסמיד. מצאתי את עצמי מול החדר של ג׳יימס, סיריוס, פיטר ורמוס. עמדתי, מהוססת, ודפקתי על הדלת. בשנייה שידי נגעה בעץ, התחרטתי. אבל זה קרה, ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
ג׳יימס פתח את הדלת, חיוך של אושר פרוס על פניו. הוא נראה כאילו הוא לא מאמין שזה קורה.
אני. לא. אתאהב. בג׳יימס. פוטר, הבטחתי לעצמי. לעולם לא.
אם רק הייתי זוכרת שהבטחות שאני מבטיחה לעצמי - בנוכחות עצמי - לא מחזיקות מעמד לעולם.

תלמדי להיות נאמנה כמו עורב
לנשום בספירה לאחור
עשר שניות
וללכת

הייתי בטוחה שלא אתאהב בו. באמת. מה כבר יש לאהוב בג׳יימס פוטר? שום דבר. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי. נשמתי נשימה עמוקה, פתחתי את הפה ואמרתי; ״קבענו לפני רבע שעה בחדר המועדון, פוטר. אתה מאחר.״ החיוך קטן מעט, אני מאמינה שבעקבות נימת קולי, אך שב והפציע מחדש. אני חייבת להודות, החיוך הזה היה שיפור משמעותי בהשוואה לחיוך הזחוח הרגיל שלו. חיוך האני-טוב-יותר-ממך-ואתה-יודע-את-זה-אז-תסתום-לפני-שאני-מקלל-אותך.
והשער שלו היה מסודר, או עד כמה שהשער שלו היה מסוגל להיות מסודר.

פתחתי פה לשטן
אף אחד לא ענה
אף אחד לא התרשם
שום אסון לא חיכה לי בפינה

אני מניחה שזה היה נחשב פתיחת פה לשטן, כשצעקתי מאחד החלונות הרבים שבינשופיה באמצע הלילה, סומכת על המרחק שיעמעם את הקול שלי, ״אני לא אתאהב בג׳יימס פוטר!״ אבל שום דבר לא קרה. הדייט היה נוראי, אבל לא הייתי מסוגלת לסרב לו כששאל בעיניים מקוות אם ניפגש גם ביציאה הבאה. לא התרשמתי, לא באמת. אבל בכל זאת הנהנתי בנוקשות.

עוד פגישה קצובה
דיברנו על מוסר
אמבולנס עבר ושוב
לא שמעתי מה אמרתי

שנייה לפני שיצאנו מפונדק שלושת המטאטאים אמרתי לו בלחש ״אני לא מתאהבת בך, פוטר. הדייט הזה היה נוראי.״ אבל קבוצת תלמידים מפטפטת הסוותה את מה שאמרתי. למען האמת, אני לא בטוחה שזה היה בדיוק מה שאמרתי, כי גם אני לא שמעתי את עצמי. אני מקווה שזה היה מה שאמרתי.
 

ראיתי את היד שלי דופקת על דלת
מתנגשת בעץ לשניה
שאין ממנה דרך חזרה

אני חוזרת שוב ושוב לאותו הבוקר, כשאמרתי לג׳יימס שהוא מאחר. אני חושבת שדווקא זה היה מה שגרם לו לחייך, אלוהים יודע למה. מה שבטוח - אני לא אוכל לשנות את מה שקרה באותו הבוקר, ואני גם לא מצטערת על כך.

תלמדי להיות נאמנה כמו עורב
לנשום בספירה לאחור
עשר שניות
וללכת

הוא הושיט לי את ידו בנונשלנטיות מושלמת, מזמין אותי להשחיל את ידי בידיו. נשמתי עמוק, והסתובבתי. התחלתי לצעוד לעבר הטירה, לבדי.

אני הולכת מהר ושומעת רק דופק פטיש
שום שיר לא מתנגן לי בראש
אני מתנחמת באנושי
באנושי

הלכתי מהר, משאירה את ג'יימס פעור הפה בכניסה. לא נראה לי שהייתה אי פעם בחורה שלאחר דייט סירבה ללכת איתו בחזרה לטירה. נו, יש פעם ראשונה לכל דבר, ואף פעם לא אהבתי ללכת עם העדר. כשהתקרבתי לטירה חשבתי שאולי פגעתי בג'יימס - בפוטר! - כשעזבתי אותו כך, אבל ניחמתי את עצמי במחשבה שאחרי שלוש שנים של סירוב מוחלט, הוא יהיה מאושר גם מדייט קטן. כשנכנסתי לחדר כל המחשבות על ההבעה הספק אומללה ספק מופתעת שלו נשכחו ממני, כששלוש הבנות שחיכו בחדר בקוצר רוח מובהק להגעתי התנפלו עלי ודרשו בקולות מעט חזקים יותר מהרגיל הסברים. "למה לא סיפרת לנו שאת יוצאת עם ג'יימס!?" הייתה השאלה הראשונה ששמעתי, בין היתר. "איך היה? הוא באמת חלומי כמו שהוא נראה?" הייתה השנייה, ולאחר מכן כבר לא זכרתי מה הן שאלו. השבתי לשאלות בעייפות, קצת כמו רובוט, ואז ברחתי למיטה, סוגרת את הכילות מאחורי.

כולם גונבים מישהו ממישהו אחר
זורקים חכה
מקווים תמיד להיות בצד שצד

"אני פשוט לא מאמינה עליה! היא כל כך צבועה! במשך שנים אומרת לנו שהיא שונאת אותו ובחיים לא תסכים להצעה שלו, ועכשיו זה!?"
האמירה הזאת התגנבה בין הכילות בזמן שחשבו שאני ישנה. זיהיתי את הקול. רתחתי מזעם באותו הרגע, אבל לא פציתי פה. הייתי צריכה לצפות לזה. היה ברור שאחת מהבנות תקנא, כולן מאוהבות בג'יימס. טוב, כמעט כולן. זה צפוי למדי שמעכשיו היא תנסה להתרחק ממני ככל יכולתה, אבל לא אכפת לי. מעולם לא הייתי באמת קשורה אליה.

תלמדי להיות נאמנה כמו עורב
לנשום בספירה לאחור
עשר שניות
וללכת

הזמן המשיך לעבור, והמשכתי לצאת עם ג'יימס. עדיין לא הייתי ה'חברה הרשמית' שלו. לא הסכמתי. רק יציאות קבועות להוגסמיד, ומדי פעם פיקניק ליד האגם הגדול עם אוכל שהוא הגניב מהמטבחים. לא העזתי להודות בזה מול עצמי, אבל התחלתי לחבב אותו. במהלך הפגישות שלנו הוא חשף פן אחר באישיות שלו, למרות שהוא עדיין היה... אידיוט למדי. באחת הפגישות, פיקניק בשעת הדמדומים על גבול היער האסור, הוא שאל אותי אם אני מסכימה להיות החברה שלו. לא ידעתי מה לענות, אז אמרתי לו שאני אחשוב על זה. התשובה הכי גרוע בעולם.
לא נרדמתי בלילה, רק המשכתי לחשוב על מה תהיה על התשובה שלי. לפנות בוקר הגעתי למסקנה. אני אוהבת את ג'יימס. לא מאוהבת בו, רק אוהבת. אבל זה תמיד יכול להשתנות. בארוחת הבוקר התקרבתי אליו, לוחשת באוזנו מילה אחת. "כן," האושר על פניו היה הגמול היחיד שרציתי.
אולי הוא אידיוט, אבל הוא האידיוט שלי.

בפגישה הבאה שלנו, מוקדם בבוקר ליד האגם הגדול, כמה שניות לפני שנפרדנו, הוא נישק אותי קלות על שפתי, מבויש. זה היה רפרוף, לא יותר, אבל לא הייתי מסוגלת לעצור בחיוך הרך שחמק מבין שפתי. 
"להתראות, פוטר," אמרתי בקול עדין והסתובבתי לעבר הטירה.

עשר שניות וללכת מכאן

שנים לאחר מכן הבנתי שהשנאה הגדולה שחשתי כלפיו היא זו שהולידה את האהבה, שלא נפלה מעוצמת השנאה הקודמת. אולי אפילו עלתה עליה. תמיד הייתי צוחקת על עצמי, שמזל שלא הייתי נחרצת יותר בהחלטתי שלא להתאהב בג'יימס. כי כמו שכולם יודעים, קצת קשה להתמודד מול העקשנות שלי.