לראות איך את נעלמת, בלי אפשרות להתנגד

הרמיוני הייתה האור שלה, ביתה היחידה. מקור האושר שלה. עדיין. אבל מה היא, סתם עוד "מוגלגית" כמו שהם מכנים אותה, יכולה לעשות כדי למנוע מביתה היחידה להעלם מחייה?

הכל התחיל ביום ההולדת האחד עשר של הרמיוני. עד אז הכל היה מושלם, לפחות בשבילה. לא הפריעה לה העובדה שהרמיוני אהבה ספרים יותר מחברים, ושכמעט ולא היו לה חברים אנושיים. היא לא הייתה מודעת להצקות וללעג שסבלה ביתה בבית הספר. גם לדברים המוזרים שקרו תמיד סביב הרמיוני היא לא התייחסה. 'הבת שלי בסך הכל מיוחדת,' הייתה חושבת. לא היה לה מושג עד כמה הבת שלה באמת מיוחדת, ועד כמה זה יכול להיות דבר רע. החיים שלה היו מושלמים. הייתה לה עבודה טובה בתור רופאת שיניים, שהיא גם אהבה, בעל מקסים ואוהב וילדה נהדרת. עד יום ההולדת האחד עשר של הרמיוני שלה. עד המכתב. אותו מכתב ששינה את הכל. המכתב שאמר שביתה מכשפה, ושנשמר לה מקום בהוגוורטס, בית ספר לכישוף ולקוסמות.

מכשפה! מכל הדברים דווקא מכשפה. היא נאלצה לצפות בביתה היחידה והמיוחדת נכנסת לתוך עולם חדש ומוזר בשבילה, עולם בו אין לה חלק והיא לא יכולה לגונן עליה. היא צפתה בהרמיוני מביטה בהערצה על פרופסור מקגונגל, המורה לשינויי צורה וסגנית המנהל בהוגוורטס, שהגיעה להסביר להם מה זה אומר שהרמיוני מכשפה ואיפה אפשר לקנות את הציוד לשנת הלימודים. וללכת לסמטת דיאגון, עינוי של ממש! כל הקוסמים והמכשפות בגלימות, וינשופים, וצפרדעים, צפרדעים! בתור חיות מחמד! וכל התעלולים, וחומרי השיקויים, והכותרות המשונות על ספרי הלימוד בחנות, ומי זה מרלין?

היא נאלצה לצפות בביתה נששאבת לתוך עולם הקסם ונעלמת לאט לאט מהחיים שלה, בלי אפשרות או יכולת לעשות משהו כדי למנוע זאת.

וכאשר נגמר החופש הגיע הרגע ממנו חששה; תחילת שנת הלימודים. ואפילו לרציף היא לא יכלה להיכנס כדי לעזור לביתה לעלות על הרכבת ולהיפרד ממנה. ואולי היה בזה משהו טוב, כי היא לא הייתה צריכה לראות את הרכבת המגעילה לוקחת ממנה את ביתה היחידה, רחוק רחוק.

המכתבים מהרמיוני הגיעו עם ינשופים. עוד סימן לכך שהפנימייה של ביתה לא רגילה. המכתב הראשון הגיע בשלושה בספטמבר. שלושה ימים לאחר נסיעתה של הרמיוני. מהמכתב היה אפשר להבין שהרמיוני שמחה מאוד להיות בהוגוורטס, שכיף לה, ושהיא התמיינה לגריפינדור. היה הסבר ארוך על איך המיון נעשה ועל כל אחד מהבתים, מסתבר שיש ארבעה, אבל הוא רק בלבל אותה עוד יותר. 

זה היה מוזר, שהרמיוני לא חזרה כל יום בצהריים מבית הספר וסיפרה מה למדה באותו היום. שוב לא היו מפוזרים ספרי לימוד, מחברות וספרי קריאה ברחבי הבית. ולא היה ממי לבקש לסדר את החדר לקראת שבת. רק החדר הריק והמסודר מידי, התמונות והמכתבים הראו שפעם הייתה עוד מישהי בבית. לפחות לחופשת חג המולד והפסחא הגיעה הרמיוני הביתה. וגם לחופש הגדול. אבל אז, כשהיה נראה שלא יכול להיות גרוע יותר, הרמיוני התחילה לבקש להישאר בבית הספר בחופשות וללכת בסוף החופש הגדול אל חברים. היא נעלמה עוד טיפה מהחיים שלה, וזה שפעם גרה איתם באותו הבית נותר זיכרון רחוק. 

ואז הלורד וולדמורט, קוסם אפל ומרושע, חזר לחיים. והמכתבים של הרמיוני התמעטו ואחר כך גם נפסקו, כי היה מסוכן מידי לכתוב להם.

וכאשר היא גילתה מכתב על השולחן בסלון שעדיין לא נשלח, למי היא לא ידעה, ובו כתוב שהרמיוני עומדת למחוק להם את הזיכרון, כלומר שהם ישכחו שיש להם בת, ולשלוח אותם לאוסטרליה כדי להגן עליהם היא חייכה במרירות, ובראשה עלתה המחשבה שאולי היה עדיף אם לא הייתה לה בכלל בת, כי אז לא הייתה נאלצת לצפות בה נעלמת לה מהחיים, בלי אפשרות או יכולת לעשות משהו. כמובן שאחר כך היא חשבה שזה טיפשי, כי בכל זאת אחת עשרה השנים הראשונות היו נפלאות. ורגע לפני שהרמיוני מחקה לה את הזיכרון בעזרת השרביט (הארור ההוא) שלה היא לחשה לה "אני עדיין אוהבת אותך, הרמיוני. גם אם נאלצתי לצפות בך נעלמת מהחיים שלי בלי אפשרות להתנגד."   

ת"ב?