רוז סנואו

טוב.. אין לי מושג אם רוז זה באמת השם שלה אבל היה לי נדמה שכן, אז למה לא? 

אני מתעוררת בצרחה. סיוטים. אני יודעת שהמוות הולך וקרב- אחרי הכל, הם לא יתנו לנכדתו של סנואו בכבודו ובעצמו להמשיך לחיות.

היום הראיונות עם סיזר- מייד לאחר בחירת המועמדים.

היום הוא יום האסיף והם רוצים לזרז קצת את העיניינים-

להגיע מהר יותר אל החלק של הרציחה שלנו.

ומחר הוא היום בו נעבור למגדל האימונים, ללמוד טיפה על כלי הנשק השונים ועל שיטות הישרדות.

מכיוון שזה יותר 'אנושי' מצדם מאשר לא לתת לנו להתאמן בכלל-

הם מקציבים לנו זמן של שבוע.

זמן של שבוע ללמוד הכל.

ליבי דופק במהירות רבה.

אני משפילה את ראשי.

מנסה להכריח את עצמי להירגע.

הם לא יתנו לי לחיות..

למעשה אני יכול לצפות שהמוות שלי בזירה יהיה קשה יותר משל שאר המיועדים.

הם ידאגו לכך.

אני מושכת מעליי את השמיכה בכוח ומכריחה את עצמי לקום.

אני נעמדת מול המראה, יודעת כי אני זקוקה נואשות לחמימותה ולתמיכתה של אמי-

ואני יודעת שאכן הייתי מקבלת אותה כעת אלמאלא הפרידו ביננו.

פחדו שהיא תעזור לי לברוח.

אז בנתיים אני חיה בבית נטוש באחת מהרחובות הפחות מוצלחים בקפיטול.

למזלי- העבירו את כל דבריי לכאן.

לפחות יש לי תזכורת אחרונה לחיים שהיו לי לפני שיזרקו אותי לזירה.

אני נאנחת בייאוש.

אני רוצה לבכות, אך אני לא יכולה. כבר לא.

כשאני מסתכלת במראה אני קולטת העור פניי הבהיר היה חיוור הרבה יותר מדרך כלל.

היה מוזר לי, לראות את עצמי כך..

נראתי כל כך מבוהלת.

ועורי שהיה ניתן לראות בו את החיוורון הבולט במיוחדד- לא היה מושלם בכלל היום.

הוא היה שומני וזה היה מוזר.

היה נדמה כי בוהק שמנוני השתקף בו בכל תזוזה קטנה שעשיתי.

אני נושכת את שפתי התחתונה במהירות אך בחוזקה.

טעם מתכתי השתחרר בפי.

אך לא ירד לי דם, אני מודעת לכך.

אני לוחצת על רצף כפתורים כלשהו בלוח הבקרה של האמבטיה.

אני לא בדיוק שמה לב על מה אני לוחצת.

אני מתפשטת ומשליכה את בגדיי על השטיחון שבחדר.

אני נכנסת לאמבטיה.

זרמים שונים של מיים רותחים היכו ברגליי.

מייד לאחר מכן, בעת אני מדלגת מצד לצד, קצף סמיך בגווני שמנת וורדרד הופיע פתאום באמבט.

לקצף- כמה מפתיע- היה ריח חזק של וורדים.

של וורדים משופרים גנטית.

אני מתיישבת באמבט, שכבר התמלא והתרגלתי למגע המים הרותחים בעורי.

ריחם של הוורדים המשופרים גנית אפף אותי ומנע ממני להירגע.

וורדים משופרים גנטית... מכל הדברים שבעולם....

אני פורצת לפתע בבכי, למרות שלא חשבתי שאני יכולה לבכות יותר.

אני פשוט הנכדה של סנואו.

לא משנה מה יקרה מה קורה או מה אני רוצה-

אני פשוט רק הנכדה של סנואו וזאת מי שאני תמיד אהיה.

מצחיק שה'תמיד' הזה שאמרתי תקף רק לעוד קצת זמן.

וורדים משופרים גנטית- ברצינות?! כעת אני אפילו מריחה כמו נכדתו של סנואו!

אני מנסה לחשוב מה להגיד בראיון- אחרי הכל- לא התאמנו איתנו.

המטרה שלהם היא שלא יחבבו אותנו, שלא ישמעו את הצד שלנו- שלא יהיו לנו ממנים.

ובלי ממנים- הכיצד נוכל לשרוד בזירה?

אז הנה התשובה: אנחנו לא נשרוד בזירה.

אנחנו... לא..

אני חוזרת עלל זה בראשי שוב ושוב, נהיית לחוצה יותר מרגע לרגע אך גם רוגע מוזר ומעוות כלשהו השתחרר בתוכי.

מצד שני- שהו הסוף שלי גם ככה.

בנתיים אני רק יכולה לנסות להינות מהספק

ולקוות שהמוות שלי יהיה יחסית קל.

לא אמרתי נטול כאב אך אולי מהיר יחסית...

אני מחייכת חיוך עקום ומוזר, חושפת חלק משיניי.

החיוך לא הגיע אל עיניי.

אני מרגישה מוזר...

לראשונה בחיי אני מרגישה.. כמו...

אני אפילו לא יודעת איך לתאר את הרגשה זו.

אני פשוט לא יודעת..

ואף אחד אף פעם לא שאל אותי מה אני חושבת על.. כל מה שקרה מלחתחילה.

אני אף פעם לא תמכתי במשחקי הרעב

גם לפני שהחליטו על המשחקים האחרונים.

אבל... לא רק שהיה אסור לי להביע דעה אלא גם לא היה לאף אחד אכפת.

אני נזכרת בסבי, בסנואו, שתמיד אמר לנו שהכל יהיה בסדר.

אילו הוא רק ידע כמה הוא טעה...

אז כן, הוא היה רשע-

אפשר לומר שבמובנים מסויימים אני שונאת אותו.

אך אני לא יכולה לשנוא אותו לגמרי-

הוא גם היה אדם משפחתי ודואג לפעמים,

היה לו אכפת מאיתנו.

אני זוכרת את עצמי כשהייתי ממש קטנה

אולי בסביבות גיל 4.

אני זוכרת שהיינו ממש קרובים,

אני זוכרת גם שעדיין לא בדיוק הבנתי מהו מוות, עד המרד מעולם לא הבנתי.

אמנם לא הייתה לי אפשרות להבין שמשחקי הרעב זה דבר רע אך הצלחתי להבין לבד שמשהו בכל זה לא בסדר.

התחלתי להתרחק אט לאט מסבי בגלל זה.

למרות שעדיין היינו בערך קרובים.

ועכשיו, יש לי את הריח שלו. לראיונות עם סיזר.

אני יודעת שיבחרו אותי, אין מצב שהם יתנו לי להישאר בחיים.

אין מצב.

אני לוחצת על כפתור נוסף ויוצאת מהאמבטיה.

המיים ממנה מנקזים, ריח הוורדים עדיין אפף את החדר.

אני לוחצת על הקוביה ההיא, עם הכפתור הבולט מתוכה.

הקוביה מעבירה בי זרם שמייבש את שיערי ופורם בו את קשריו.

האמת שהיום דווקא רציתי להיות עם קשרים- אין לי כוח להשקיע בשיער.

אך איזה עוד דרך יש בכלל בשביל לייבש את השיער?

אילו הייתי משאירה את שערי רטוב הוא היה מכתים את בגדיי ואני עומדת להופיע בטלוויזיה הראשית.

אז גם אם אני לא רוצה להשקיע אני צריכה להראות ראוייה.

מצד שני- אם שיערי כבר מסורק אז למה לא כן להשקיע?

יש לי יום אחרון להיות יפה.

אני לא אמורה לנצל את זה?

אני ניגשת אל המראה בשנית ומתחילה למרוח את האיפור.

מנסה לטשטש בכוח את העובדה שעורי שומני ואני חיוורת.

אני מתייאשת מזה מייד- בניגוד לשאר האנשים בקפיטול אני דווקא פחות אוהבת להתאפר.

כשהייתי צריכה להתאפר אמי הייתה דואגת לכך.

טוב, לפעמים..

בדרך כלל היא הייתה קוראת לאיזה אווקס שעבר קורס איפור..

אני מגלגלת את עיניי ומחליטה לעזוב את כל זה.

אני לוקחת מגבון להורדת איפור ומורידה את כל האיפור הכבד ששמתי, כפי שנהוג בקפיטול,

שם ככה גרם לי להיראות כמו אישה ולא כמו הילדה- נערה שאני עדיין.

אני מחליטה למרוח גלוס וורדרד עם נצנצים קטנים בתוכו .

ולהוסיף קוו דק של איילנר. תמיד העדפתי קוו דק לעומת הקוו העבה שבדרך כלל כולם עושים כאן.

אבל ביננו- הקוו העבה והמעוקל לא התאים לאף אחד. הם רק נראו מחופשים אף יותר.

כן, אני לא אוהדת גדולה של האופנות בקפיטול.

הוספתי גם מסקרה. את המסקרה שאני התעקשתי לקנות מכיוון שהיא נראתה טבעי יותר מהאחרות.

היא הייתה זולה יותר ולכן למרות שהוריי וסבי לא היו מרוצים מזה הם הסכימו לקנות לי.

לא שכסף היה דבר שהיה חסר לנו גם ככה.

אני לא שמה סומק ולא מנסה הפעם לטשטש את העובדה שעורי שומני וחיוור.

שיראו, לא אכפת לי.

הם גם ככה ישלחו אותי אל מותי.

אני ניגשת אל ארוני, עדיין הייתי ערומה מאז המקלחת.

אפילו מגבת לא עטפה אותי.

זה לא היה משנה, כמוב, כי גופי כבר הספיק להתייבש.

אני רואה על אחת מרגליי חבלה כחולה.

מנסה לחשוב מאיפה היא הופיע פתאום.

אני עוזבת את זה.. שיהיה, לא הכי אכפת לי...

אני בוחרת ללבוש את השמלה הכחולה הפשוטה שלי-

הצבע הכחול הלם אותי וכך גם גזרתה הפשוטה של השמלה.

היא הגיעה על אמצע יריכיי, מעל ברכיי כמובן.

היא לא הייתה צמודה בשום חלק, מלבד הקיווץ הצמוד לגוף שהיה ממוקם במותניי.

מחשוף השמלה חשף אך ורק את שתי עצמותיי, שבלטו אף יותר מבדרך כלל בזמן האחרון כי שכחתי לאכול.

לשמלה היו שרוולים קצרים שחשפו את ידיי בצורה שגרמה להן להיות עדינות, מסתירה את כתפיי המעצבנות.

אני מחליטה להוסיף למראה את הסנדלי- עקב הכסופות שלי.

הן היו האהובות עליי וזוהי הייתה ההזדמנות האחרונה שלי לנעול אותן.

אז... למה לא?

אז כן, הן לא היו גבוהות- רק כשישה סנטימטר.

אבל למי אכפת?

הלכתי להסתכל במראה עוד הפעם.

קלטתי שאני דיי מרוצה מאיך שאני נראת.

והיי- אם מובילים אותי למוות לפחות אני אזכה ללבוש את הבגדים האהובים עליי עוד פעם אחת בדרך לשם.

שערי הגלי נפל בעדינות על כתפיי, החמיא לצורת פניי.

אך ידעתי איזה תספורת אני מעדיפה-

את הצמה כמו שהייתה לקטניס שאסרו עליי לעשות רשמית לאחר פרץ המרד.

אך אני יודעת שכנאה גם שאר הבנות שיבחרו יקלעו את אותה הצמה-

בתקווה שלפחות יחשבו שהן כמו קטניס ויזדהו איתן.

אני מחליטה במקום זאת לקלוע לעצמי צמת מפל.

פחות עדכני אך תמיד חיבבתי את התספורת הזאת.

העברתי את שיערי (שרובו נשאר פזור עם תספורת זו) אל מאחורי גבי.

דמעה קטנה זלגה מעיניי הימנית ומרחה את האיפור ששמתי שם.

ניסיתי לנגב את השחור בידי.

במקום זה מרחתי את זה יותר.

לקחתי את אחד מהגבונים המסירים איפור והורדתי את כל השחור מהלחי שלי.

גם קצת ממה שנמרח מתחת לעיין.

אז כן, האיפור היה נראה מרוח.

נראתי כמי שלא יודעת איך להתאפר.

לא מחקתי את האיפור לגמרי ולא תיקנתי את זה- שיחשבו מה שהם רוצים אבל זה עדיף בהרבה על שידעו שבכיתי.

אני לא אתן להם את הספק.

אני כבר מוכנה לצאת, מכונית ישנה בדגם שאני לא מצליחה לזהות מחכה לי מחוץ לבית.

אני נכנסת למכונית, נזהרת על השמלה ועל העקבים ומתיישבת במושב מאחור ליד החלון.

אנחנו נוסעים לטקס האסיף האחרון.

גרוני יבש וחנוק, עיניי פעורות בפחד.

לצערי הרב אני מניחה שאני יודעת כבר למה לצפות

ובמקרה זה הדבר יותר מפחיד מאשר חוסר הידיעה-

בחוסר הידיעה יש עוד כבר למה לקוות.

במקרה שלי- זה חסר תקווה.

אני חוגרת והמכונית נוסעת.

האסיף יהיה בבניין הישן של סבי, היכן שהכל נגמר.

שמעתי שבנו שם במה לכבוד האירוע המיוחד.

רוב הילדות שלי הייתה שם, בביניין הזה.

אני זוכרת משחקי מחבואים ותופסת עם סבא בין הוורדים.

המקום קרויי עכשיו על שם אחותה של קטניס- פרים, מכיוון ששם היא מתה.

מצחיק שבמקום שעברתי שם כל כך הרבה דברים טובים, 

עכשיו גם יכריזו על מותי שלי.

		הפרק הבא