"מעריץ.
רק מעריץ,זה כל מה שאתה היית וזה כל מה שתהייה.
בן המוגלגים הטיפשי.
זה שעוקב אחרי הארי פוטר לכל מקום.
הארי פוטר.
כשאתה שמעת את הסיפור אתה רצית להיות כמוהו בדיוק.
גיבור.
שאתה תהפוך להיות ההארי פוטר.
לא שזה יכול אי פעם לקרות.
אתה הרי רק ילד.
אתה הרי רק המעריץ.
אתה הרי הילד שמאחורי המצלמה.
לא זה שמלפניה.
לא זה שבמרכז התמונה.
אתה המעריץ.
אתה אף פעם לא הבנת למה אתה בגריפנדור.
'הוא הגיע לגריפנדור רק כדי להעריץ את פוטר יותר טוב'
זה מה שתמיד היו אומרים עליך הסלית'רינים.
אבל הם צודקים.
כי אתה המעריץ.
הילד שאף פעם לא רוצים בחברתו.
כשאתה ראית את הדבר הכי מדליק בחייך אתה רצת לצלם אותו.
רון וויזלי פולט חשופיות.
אבל הארי פוטר כעס עליך ורק הרחיק אותך.
היית עצוב.
אבל למה ציפית?
אתה המעריץ.
הילד הלא רצוי.
הדבר המדהים הראשון שקרה לך היה שהותקפת על ידי הבסיליסק.
זה ממש לא מדהים!
הדבר המדהים הראשון של הארי פוטר היה כשהוא הביס את אתם-יודעים-מי.
אבל זה כל מה שמעריץ יכול לצפות לו.
חיים משעממים.
רק שלוש שנים אחר כך קרה לך הדבר המרגש הבא.
המלחמה באמברידג'.
וגם בזה עמדת בצד.
היו פעמים שבהן קינאת בהארי פוטר.
קינאת בכך שהוא הגיבור.
'אלו החיים' היית אומר לעצמך וחוזר להערצה האובססיבית שלך בהארי.
אבל זאת,זאת הייתה ההזדמנות שלך להיות גיבור.
התמקת מהמורים והסתתרת.
שמעת את אוכלי המוות פורצים להוגוורטס.
אתה נלחמת.
נלחמת למען חבריך.
נלחמת למען הארי.
נלחמת אבל לא כדי להיות גיבור.
אתה הפכת לגיבור,כן.
אבל בפעם הראשונה בחייך לא רצית בכך.
אתה רק רצית חיים שקטים ליד משפחתך.
לא חיים של מעריץ.
אבל גם לא חיים של גיבור.
חיים רגילים רחוק מהכל.
ברגע שהבעת בליבך את המשאלה הבנת שמאוחר מידי.
עכשיו אתה צריך להיות גיבור.
המשכת להילחם במלוא הכוח.
הארי פוטר ניצח את וולדמורט.
אבל אתה לא זכית לראות זאת.
אתה כבר מתת.
למרות שאתה מתת,הרגשת מנצח.
אתה השלמת את מטרתך.
הפכת לגיבור.
אבל בכל זאת לא זכרו אותך.
לא הפכת להיות מושא הערצתם של המוני ילדים.
רק של ילד אחד.
שלי.
אחיך.
עכשיו אני עומד מול המצבה שלך ומקריא את המכתב שכתבתי עבורך.
לא נשאר לי הרבה להגיד.
רק להתראות,קולין."
דניס קירווי סיים להקריא את המכתב.
הדמעות איתרו את פניו.
הוא הסתובב ויצא מבית הקברות.
בוכה.
אבל הוא טעה.
קולין הפך לגיבור של שני אנשים.
של דניס,ושל הארי פוטר.
קולין קירווי המעריץ,הפך לגיבור.
|