בתו של המוות

ניקו דיי אנג'לו לא ציפה להדקר למוות כמעט בידי נערה בת ארבע עשרה. למען האמת, הוא רק הלך לסיור הרגלי שלו ביערות, כששמע צעקות וצרחות.

הוא רץ למקור הצעקות, שם ראה ילדה בת ארבע עשרה עם סכין מול האישה עם רובה. בלי לחשוב פעמיים ניקו הוציא את חרבו ושיסף לרוחב הגב התחתון את האישה. הוא ידע שאם האישה היא מפלצת, החרב לא תעשה לה כלום. האישה התפוררה ברגע שחרבו נגעה בה.

הנערה הביטה בו במבט של פחד, תעוב, עצב ויראה. "אתה - אתה הרגת אותה!" היא צרחה עליו, מחזיקה את סכינה ביד רועדת. "אתה א - אחד מהם! אתה מפלצת! אל תתקרב אלי!" 

ניקו הביט בה רגע ארוך, בילדה הרועדת והמפוחדת, מחזיקה סכין בחוזקה, מאיימת עליו. המצב היה כול כך מוזר, שניקו כמעט צחק.

"אני לא מתכוון לפגוע בך." אמר בשקט, מחזיר את חרבו לנדן.

"זה גם מה שהם אמרו!" האמרה הילדה הרועדת בשקט. "אני לא מאמינה לך. קדימה, תשלוף אותם. מה יש לך? רעל? טפרים? כנפים? זנב דוקרני?" היא הרימה את סכינה והתקרבה אליו בחצי צעד רועד.

"אין לי כלום. אל מה את מדברת? מפלצות?" ניקו בחן את הילדה. שערה השחור ירד עד אמצע גבה, עינייה השחורות ריצדו בפחד, ועם עורה הכהה היא נראתה מתגוננת עוד יותר.

"זה גם מה שהם אמרו!" הילדה השליכה את סכינה על ניקו, שזז הצידה ברגע האחרון. הסכין שרטה אותו בצד, על הצלעות, קורעת את חולצתו השחורה ומשאירה חתך מדמם.

"תרגעי! את - רגע. אמרת מפלצות?"

"כן - כן."

נראה שפראותה פוחתת מעט. "אתה, אתה לא מפלצת?"

ניקו מישש את הפצע. "לא. אבל, אני מכיר מקום שיוכל לעזור לך."

הילדה שבה לתנוחתה התוקפנית. "אני לא מאמינה לך."

"תראי, בין אם את מאמינה לי ובין אם לא, לא איכפת לי. אם בא לך להשאר בחיים תבואי איתי. יש מקום בשביל כול מי שמתקיפים אותו מפלצות, שזה כולל אותי. ממש לא בא לי להלחם בעוד מפלצת עכשיו, אז תעשי לי טובה, ותשמעי בקולי. אני הולך מכאן." זה יצא לניקו בוטה ממה שהתכוון. הוא מאז ומעולם לא היה טוב עם ילדים, חוץ מהייזל. 

הילדה הביטה בעיניו במבט חודר ושילבה את ידיה. "אני מאמינה לך."

ניקו מצמץ. "באמת?" הוא לא חשב שזה יהיה כול כך קל.

"כן. אם היית מפלצת, היית משקר, אבל אתה לא. חוץ מזה, מפלצת הייתה מפתה אותי, לא צועקת עלי."

ניקו הרים גבה. "ממתי את יודעת כול כך הרבה על מפלצות?"

"עשר שנים מחיי ברחתי מהם. אז כן, אני יודעת עליהם הרבה."

ניקו הופתע. איך המחנה לא איתר אותה? הוא לא ידע, אבל הוא המשיך ללכת לכיוון המחנה.

הילדה הלכה מהר יותר והדביקה את הקצב שלו. "לאן אתה הולך?"

"למקום שדיברתי איתך עליו. תתפסי את היד שלי, זה ילך מהר יותר."

הילדה הביטה בו במבט מוערב של הפתעה וסקרנות. היא תפסה בידו, וניקו התפוגג איתה לצללים.

הוא התגבש מחדש איתה אחרי העץ של תאליה, כושל קדימה. חזו על וירד במאמץ, וגופו התפוגג והתגבש מחדש למוצק. הרבה זמן חלף מאז ששיגר את עצמו למרחק כול כך גדול עם משהו איתו.

"אז אתה משגר את עצמך והופך לאד הרבה?" שאלה הילדה, שנרתאה בבהלה למראה הדרקון הסגול ששמר על הגיזה.

"לא. תגידי, איך קוראים לך?" שאל ניקו, כשנזכר לשאול מתוך נימוס.

"אלה. ולך?"

"ניקו. אני בן שמונה עשרה."

"עוד חודש ארבע עשרה."

"בואי איתי, יש משהו שרוצה לפגוש אותך."

ובעוד ניקו ואלה הולכים לביתן המרכזי, הם לא ידעו איזו הפתעה מצפה להם. הפתעה שניקו לא כול כך יאהב. 

כי אלה אלמיס לא הייתה חצויה רגילה. ממש לא.

היא הייתה הבת של אחד משלושת הגדולים. האחרון שהפר את הבטחתו.

המוות.