מאחורי בתו של וולדמורט

זה היה אמור להיות קטע לכבוד תחילת השנה... אופס. טוב, אוקטובר עדיין נחשב תחילת השנה, בערך.

בכל מקרה, זה הקטע הראשון של "מאחורי בתו של וולדמורט" - הקטעים יעסקו בדברים שכבר קרו בפאנפיק, בדברים שהתרשו לפני הפאנפיק (כמו הקטע הבא), גרסאות אחרות לדברים שהתרחשו, קטעים מנקודות מבט שונות, הסברים ורקע נוסף על דברים שנמצאים בעולם של "בתו של וולדמורט", או סתם קטעים לא הגיוניים בעליל עם הדמויות. תלוי במה שיתחשק לי או יתחשק לכם D:

אתם מוזמנים לשלוח בתגובות/בהודעה פרטית רעיונות והצעות לקטעים. אני אעריך את זה מאוד!

הפאנפיק הזה הוא תוסף לפאנפיק "בתו של וולדמורט" - http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=4660&showchap=1

בקטע זה: 4720 מילים

*

זה כנראה לא היה רעיון חכם במיוחד לשבת לבד עם גבר מבוגר בפינה מרוחקת בפאב מלא באנשים מוזרים, אבל רוז עשתה את זה בכל זאת.

למעשה, אם חושבים על זה, זו הייתה אשמתה של אימה, לכן אי אפשר היה לנזוף בה. כן, היא לא הייתה אשמה כלל.

התאריך היה האחד בספטמבר, שנת 1995.

זו הייתה מסורת של רוז וקטרין סמית' לצאת למסעדה ביום הראשון של תחילת הלימודים. בכל שנה, מאז שרוז זכרה את עצמה, היא ואימה נהגו לעשות זאת. וגם הפעם הן היו אמורות.

אם רק אמא שלה תועיל בטובה להגיע.

"כמה זמן כבר לוקח לזקק חומר... זו לא פיזיקה קוונטית..." רוז מלמלה, מלקקת את גלידת התות שהיא קנתה. לונדון הייתה סואנת, הרחוב מלא באנשים, והגלידריה הייתה היחידה ללא תור. מזג האוויר היה קריר ואפרורי, ואף אחד לא ממש רצה לאכול משהו קר. הנערה עצמה לא ממש נהנתה גם היא, אך האכילה העסיקה אותה בזמן שהיא חיכתה.

האם והבת קבעו להיפגש בשעה שתיים בצהריים, ישר אחרי שרוז סיימה את הלימודים. אך השעון שעל ידה של הנערה הראה 14:43, וקטרין סמית' לא נראתה באופק.

מחליטה שהיא חייבת לעשות משהו, רוז זרקה את שארית הגלידה לפח, נכנסה לתא הטלפון הקרוב וחייגה.

"ג'פרסון הארדמן בע"מ, שלום! איך אוכל לעזור לכם?"

"היי רונדה, זאת רוז." היא העבירה את השפופרת מיד אחד לשנייה, חיוך עולה על פניה. "אמא שלי עדיין שם?"

"הו, רוז! מה שלומך?" קולה של רונדה היה עליז. המזכירה עבדה בחברה מאז שרוז הייתה קטנה, ובמקרים בהם אימה הביאה אותה לעבודה מלית ברירה – כשהשמרטפית הייתה חולה או כשרוז התעקשה על כך אחרי אחד מהמקרים המוזרים – רונדה הייתה זו ששמרה עליה. "גברת סמית' נכנסה לישיבה דחופה עם ג'פרסון. היא ביקשה שאני אתקשר להודיע לך אבל לא ענית בטלפון של הבית. טוב מאוד שהתקשרת, דאגתי."

ישיבה דחופה... חיוכה נעלם. "את יודעת כמה זמן הישיבה תהיה?"

"שעה-שעתיים, אני מניחה. היא אמרה שהיא ממש מצטערת, ואם את רוצה תחזרי הביתה והיא תאסוף אותך משם."

"לא, לא, זה בסדר." היא כבר הייתה בחוץ, לחזור הביתה נראה לה קצת חסר פואנטה. "תאמרי לאמא שאני אחכה לה בדרך צ'רינג קרוס, ליד החנות בגדים של קארלה."

קארלה הייתה בעלת בוטיק בגדים בו רוז ביקרה לעתים – הבגדים שם היו יפים ואיכותיים, וקארלה עצמה הייתה נחמדה, אם כי קצת... כנה מדיי.

"רוזי! טוב לראות אותך!" האישה השחומה קראה כשרוז נכנסה לתוך הבוטיק. "אוי יקירה, את חייבת לכסות את השקיות האלה מתחת לעיניים שלך. את יודעת שמייק-אפ הוא החבר הטוב שלך, במיוחד כשאת כזאת לבנה..."

בהתחלה, כשהיא רק הכירה אותה, רוז הייתה נעלבת. אך כעת היא ידעה שקארלה לא באמת מנסה לפגוע בה. פשוט המונח 'טקט' לא היה קיים אצלה בלקסיקון. "לא היה לי כח היום, גם ככה הייתי צריכה להתעורר מוקדם לבית-הספר."

"אהה, הבנתי אותך יקירה. איך היה היום הראשון?"

"משעמם..." רוז נאנחה, מחליקה את שיערה החום. "היה נחמד לראות את כולם, אבל חוץ מזה מחכה לי עוד שנה של שיעמום טוטאלי."  

"אם את רוצה את יכולה לעבוד פה, אולי זה ייפתח לך קצת חוש אופנה." קארלה הציעה, מנידה את ראשה. רעמת התלתלים הכבדה שלה נעה יחד איתה. "אולי סוף-סוף תכניסי למלתחה שלך משהו חוץ ממכנסיים."

רוז החמיצה את פניה. "היי! יש לי שמלות!"

"שמלות לאירועים שקטרין לוקחת אותך אליהם..." בעלת החנות הגיבה. "ביום-יום את אף פעם לא הולכת עם שמלה או חצאית. תראי לעולם את הרגליים שלך. אולי ככה תהיי קצת פחות כמו סיד."

"ביחס אלייך כולם הם כמו סיד."

קארלה רק משכה בכתפיה. "תשקלי את ההצעה שלי יקירה."

"בסדר קארלה." רוז הנהנה. לעבוד בחנות היה יכול להיות מעניין. היא אמנם לא הייתה צריכה את הכסף, אך אולי זה יעביר את השיעמום שלה. או שהיא תדבר עם המנהל של בית-הספר בשביל שהיא תיגש לבגרות בכימיה כבר השנה. זה יחסוך הרבה זמן. "אני יכולה להשאיר את התיק שלי אצלך? הוא כבד ואני צריכה לחכות למאמא כמה שעות, אז אני אלך להסתובב."

בעלת החנות הנהנה קלות וחזרה לעיסוקה, בעוד שרוז הניחה את תיק בית-הספר שלה בחלק האחורי של החנות, מוציאה ממנו את ארנקה ומכניסה אותו לכיס האחורי של הג'ינס שלה.

רוח קלה אך קרירה נשבה בחוץ, ורוז הידקה את הסווצ'רט סביב גופה, עיניה הכחולות מחפשות מה לעשות. הן נעצרו על דלתו של הפאב בו היא רצתה לבקר בו בכל פעם שהיא עברה ברחוב הזה. היא נראתה צעירה מדיי כשהיא הייתה עם חברים, ואימה לא אהבה לראות את הבת שלה שותה, לכן עד עכשיו היא לא ביקרה בו.

אבל כעת היא הייתה לבד, ובלי משהו לעשות. השעה הייתה מוקדמת, כנראה לא יהיו יותר מדיי אנשים שם... זה היה הזמן המושלם לקצת שתייה לא חוקית. רק בשביל לחגוג את תחילת שנת הלימודים, כמובן.

הנערה ניסתה לחקות את ההליכה של אימה בשביל להיראות בוגרת, ונכנסה בנינוחות מזויפת אל תוך הפאב. בתוכה היא לא הייתה נינוחה כלל – ההתרגשות מהמעשה הלא חוקי בערה בתוכה, הזיקוקים זורמים דרך דמה ומתפשטים לכל אורך גופה. השיעמום כאילו התאדה. באותם הרגעים היא הרגישה הכי קרובה לגיבורים אותם היא העריצה בתור ילדה קטנה, ועל אף שהיא חזרה וטענה שהיא התבגרה, ברוז נשארה הזיקה להיות אמיצה וגיבורה כמוהם.

השם – 'הקלחת הרותחת' – התנוסס על הקיר משמאלה, היכן שהוצב הבר המרכזי. רוז לא יכלה שלא לתהות לגבי השם המוזר... אך זה היה פאב, אחרי הכל. יכול להיות שהשם נוצר תחת השפעת אלכוהול. כן, סביר להניח שזה בדיוק מה שזה היה. 

היא המשיכה בתדמית הנינוחה בעודה מתיישבת באחד הכיסאות שניצבו ליד עמדת הבר, ליד גבר שפניו היו מכוסות בצלקות ועין אחת הוחלפה במזויפת – אחד מיוצאי המלחמה באפגניסטן, ללא ספק. כפי שהיא ציפתה, המקום לא היה מפוצץ, אך נכחו בו הרבה יותר אנשים מהרגיל לשעה כזו. רוז לא התרכזה בהם, מפנה את תשומת ליבה לברמן. הוא היה גבר זקן וקירח, ואלוהים... מה היה הדבר הזה שהוא לבש? הבגדים האלה – ירוקים עם כוכבים לבנים, ארוכים ורפויים – היו הפריט לבוש הכי מוזר שרוז ראתה. ועוד קראלה אמרה שהיא התלבשה רע.

למרות זאת, היא העלתה על פניה חיוך נעים ככל שיכלה. הברמן חייך חזרה. "שלום, גברת צעירה. מה אני יכול להביא לך?"

"מה יש לך מה...משקאות החריפים?"

"ובכן, יש לנו ליקר שוקולד, ברנדי דרקונים, וויסקי אש, יין ולריאן..." הברמן החל לפרט, אך עיניו נחו פתאום על דמותה, והצטמצמו מעט. "כבר יש לך שבע-עשרה, נכון?"

"כן כן, ברור. אני –" היא התכוונה להמשיך, אך הברמן הושיט את ידו לעבר אחת מכוסות הצ'ייסרים על המדף מאחוריו והנערה סגרה את פיה. לא היה הגיוני שהזקן היה מסופק מזה שהיא הייתה בת שבע-עשרה... אבל אם הוא חשב שזה הגיל החוקי לשתייה, מי היא שתעצור אותו. "וויסקי אש, בבקשה. וגם תפוחי אדמה מטוגנים." היא הוסיפה. אחרי הכל, להזמין רק שתייה בצהרים היה מוזר.

המשימה בוצעה בהצלחה.

השוט הוצב לפניה, נוזל בצבע דבש בתוך צ'ייסר הזכוכית. לפתע המעשה כבר לא הרגיש לה כל-כך מרגש, אלא ילדותי ומטופש. כל הכבוד לה, היא הצליחה להשיג אלכוהול אפילו שהייתה קטינה... כאילו שהיא לא שתתה, לא השתכרה בעבר. מה בעצם הייתה הטעם בכך? שוט מסכן של וויסקי... כל הכבוד, רוז. ממש הצלחת המאה.

טוב, בכל מקרה לא הייתה דרך חזרה. המעשה נעשה, ובלית ברירה – ובשיעממום מה. כבר נמאס לה מהשעמום הזה – רוז לקחה את הכוס ביד ושתתה את הנוזל בשלוק אחד.

אלוהים... השם התאים למשקה, זה היה בטוח. הרבה יותר חריף מוויסקי רגיל, וויסקי האש שרף את דרכו בגרונה. השריפה המשיכה בבטנה, ורוז אילצה את עצמה לא להתכווץ מהטעם הנורא. בכדי להתנצל בפני בלוטות הטעם שלה, היא הכניסה לתוך פיה חתיכה מתפוחי האדמה שהיא הזמינה, לועסת אותה זמן מה בשביל להעביר את הטעם הנורא של הוויסקי.

בחתיכה השנייה הטעם הנורא עבר לגמריי.

בחתיכה השלישית הגבר שישב לידה התחיל לדבר.

"מה את חושבת שאת עושה, מכשפה צעירה?" קולו היה מעט צרוד, לא מסיגריות אלא מקשיי החיים. "למה את לא על הרכבת להוגוורטס?"

לקח לה רגע, אך רוז סובבה את ראשה לכיוון האיש, פניה לא מסתירות את הבלבול אותו הרגישה. הגבר היה בגיל העמידה, שיערו אפור ופרוע, ובנוסף לצלקות קמטים כיסו את פניו. העין המזויפת שהוא לבש הייתה כחולה, מנגד לעינו האמיתית השחורה. הוא היה לבוש בצורה מוזרה (אך לא מוזרה כמו הברמן), מזכיר מעט לנערה את השחקנים בסרטים האמריקאים הישנים על המערב הפרוע.

הכל בו בלבל אותה, וכל מה שהיא הצליחה להוציא מהפה שלה היה, "...סליחה?"

האיש קימט את מצחו אף יותר. "הדור של היום... לא עומדים על המשמר בכלל. את אמורה להיות עכשיו על הרכבת להוגוורטס, לא להשתכר בלי התחשבות. לא הקשבת לנאום של דמבלדור בסוף השנה שעברה?"

הוגוורטס? דמבלדור? על מה לעזאזל הוא דיבר?

"אממ... אדוני, אני חושבת שבלבלת אותי עם מישהי אחרת." היא ניסתה להראות נינוחה ככל שיכלה, למרות שבתוכה היא הייתה לחוצה. האיש אמנם לא הסריח מאלכוהול, אך הוא ללא ספק היה תחת השפעה של משהו. אולי סמים? היא תמיד שנאה את המכורים לסמים. לא משנה איזו טראומה הגבר עבר במלחמה, סמים לא היו הפיתרון. אף פעם. "אפשר חשבון בבקשה?" היא פנתה לברמן, אך עיניה נשארו מפוקסות על האיש, מנסות להבין אם הוא מהווה סכנה או לא.

"חמש אוניות." הברמן אמר לה.

"איפה השרביט שלך, ילדה?" האיש המוזר שאל. "תראי לי אותו."

רוז הוציאה חמישה פאונד מכיסה, אך מה שהאיש אמר גרם לה לעצור באמצע מההפתעה. עיניה בצבע הים הצטמצמו. "שרביט? על מה אתה מדבר? ...אדוני, אתה בסדר?"

"זה חמש אוניות, גברתי." הברמן חזר על עצמו, הפעם בחוסר סבלנות. רוז לא הבינה מה הבעיה, היא הרי נתנה לו חמישה פאו-

רגע... אוניות? מה לעזאזל?

האיש המוזר בחן את הכסף שהיא נתנה, ובמהירות הבזק שלף מקל ממעילו ומלמל משהו לא ברור. "למה את משלמת לו בכסף של מוגלגים?" הוא דרש לדעת, המקל עדיין בידו הימנית.

"כסף של מוגל-מה?" רוז לא האמינה שהיא הייתה בסיטואציה הזאת. "לירה שטרלינג זה המטבע הרשמי של אנגליה, מה זה אוניות בכלל? למה אתה לא מקבל את הכסף שלי?" היא לא הרגישה מאוימת – היא לגמריי יכלה להזעיק עזרה תוך שניות ספורות, הפאב לא היה ריק, וגם הדלת הראשית הייתה במרחק של מטרים ספורים ממנה. הכל היה תחת שליטה, אבל המצב היה מוזר מאוד.

"אז את לא מתכוונת לשלם?" הברמן שאל, משלב את ידיו על חזו בעצבנות. "אלאסטור, אתה הילאי. תעשה משהו!"

הילאי?! אלוהים... היא נכנסה לפאב של משוגעים.

רוז התכוונה להתחיל לריב עם הברמן – לא נותר לה דבר אחר לעשות – ולהסביר לו שהיא לא הבעייתית בסיפור, אך למרבה הפתעתה האיש המוזר בבגדי הקאובוי הוציא מכיסו כמה מטבעות והעביר אותן לזקן. זה קיבל אותן בבלבול, אך לא הגיב.

רוז הייתה פעורת פה, כה מופתעת שכשהאיש המוזר הסתובב אליה בחזרה היא לא הצליחה לסגור את הפה שלה. "ילדה, את תלמידה בהוגוורטס?"

"מה זה הוגוורטס?"

"את מכשפה מבית-הספר לקוסמים של בריטניה?"

"מכשפה?!"

האיש עשה תנועה מוזרה עם המקל שבידו, ותחילה רוז לא שמה לב למה שקורה. אך שנייה עברה, ובזווית עינה היא ראתה את הצלחת. הצלחת של תפוחי האדמה המטוגנים שהיא הזמינה. הצלחת שריחפה מעל לשולחן. "את יכולה לעשות משהו כזה?"

רוז לא יכלה להזיז את עיניה מהחפץ. ברוחה היא לא ראתה את הפאב, אלא את המטבח בבית שלה. היא הייתה בת שבע אז, והצלחת ריחפה אז גם היא, בדיוק באותה הצורה.

אימה אמרה לה שהיא חלמה. הילדים בבית-הספר אמרו שהיא משקרת. הפסיכולוגית אמרה שיש לה דמיון פרוע מדיי.

וגם עכשיו היא דמיינה את הצלחת. זה פשוט לא היה הגיוני שזה אכן התרחש במציאות.

אבל... זה היה כל-כך מציאותי. באופן לא רצוני היא הושיטה את ידה לעבר הצלחת, וכשאצבעותיה נגעו בקרמיקה הקרירה, רוז קפצה מההפתעה. זה לא היה אמור להיות שם, זה לא היה אמור להיות אמיתי... היא בילתה יותר מדיי זמן אצל הפסיכולוגית בשביל לחשוב שהצלחת באמת ריחפה מולה.

אולי הברמן שם משהו בוויסקי? או אולי בתפוחי האדמה?

תיאוריית הסמים נראתה לרוז ההגיונית ביותר, עד שהיא נזכרה בפרט חשוב. האיש המוזר התייחס לצלחת המרחפת גם הוא.

"אתה רואה את זה?!" הנערה קראה, פונה לגבר המבוגר. "איך זה הגיוני?!"

משום מה האיש היה הרבה יותר רגוע ממנה. כאילו צלחת מעופפת לא הייתה משהו מיוחד בכלל. "הדבר היחידי שלא הגיוני פה, ילדה, הוא את."

אז כן... זה כנראה לא היה רעיון חכם במיוחד לשבת לבד עם גבר מבוגר בפינה מרוחקת בפאב של אנשים מוזרים, אבל רוז עשתה את זה בכל זאת. היא פשוט לא יכלה שלא – כל חייה אמרו לה שהיא טועה, שהיא משקרת, שהיא הוזה. וכעת, בפעם הראשונה בחייה, היה מישהו שאמר שהיא צודקת. היא פשוט לא יכלה לעמוד בפיתוי.

"מה השם שלך, ילדה?"

"רוז סמית'."

"תני לי ליידע אותך, רוז סמית', שאם תנסי לעשות משהו חשוד אני לא אפחד להשתמש בכח." נדמה היה כי לעין המזויפת של האיש היו חיים משלה – בזמן שהעין השחורה הייתה מפוקסת עליה, העין הכחולה נעה לכל עבר.

רוז הנידה את ראשה לשלילה, מבולבלת. "משהו חשוד? על מה אתה מדבר? אני רק רוצה להבין איך הצלחת הזאת ריחפה. אתה עשית את זה, נכון?"

"אכן. זה לא אמור להיות מפתיע. מה שמפתיע היה התגובה שלך. זה לחש פשוט, שלומדים אותו בשנה הראשונה בהוגוורטס."

"אין לי מושג מה זה הוגוורטס." רוז השיבה, לפני שבמוחה נקלט מה הוא אמר. "רגע... לחש?"

"כן, לחש. והוגוורטס הוא בית-ספר לקוסמים ומכשפות. את אמורה לדעת עליו, וכנראה גם ללמוד בו. לא ברור לי למה את לא יודעת עליו, לא קיבלת את המכתב כשהיית בת אחת-עשרה?" הגבר אמר בטון רציני לגמריי, מה שהיה אבסורדי בשילוב עם המילים שיצאו מהפה שלו.

"רגע, אתה רוצה לומר שלא צחקת כשקראת לי מכשפה?" פיה של רוז נפער לרווחה. "אתה באמת חושב שאני מכשפה?"

"כמובן שאת מכשפה. מוגלגים לא יכולים לראות את הקלחת הרותחת. השאלה שנובעת מכאן היא למה את לא יודעת שום דבר בנוגע לעולם הקסמים. הלחש שביצעתי מקודם היה מסיר את כל לחשי ההסתרה והיה מראה את זהותך האמיתית במידה והסתרת אותה, אבל לא קרה כלום. יש רק עוד דבר אחד שנותר לעשות... מומיני." הוא כיוון את שרביטו לעברה וחיכה.

כמה דקות של שתיקה עברו, ורוז הרימה את גבותיה. "אוקיי, זה היה קצת מאכזב..."

"זה לחש שאמור להחזיר זכרונות ששונו או נמחקו." הגבר הסביר, משלב את ידיו על חזו. "יש משהו חדש שאת זוכרת?"

נדרשו לה כמה רגעים בשביל להבין אם היה משהו כזה. "לא, שום דבר חדש. ואפשר לחזור רגע אחורה... אתה רוצה לומר לי שמכשפות קיימות? קוסמים, לחשים, שרביטים..." אם היא חשבה על זה, לאיש באמת היה מקל שאיתו הוא ביצע 'לחשים' – אם אלה באמת היו לחשים. הוא אמנם יכל לעשות דברים על-טבעיים, אך הדבר עוד לא אמר שקסם היה אמיתי.

"כמובן." הגבר הנהן. "אפילו בתור ילידת מוגלגים היית אמורה להיחשף לעולם הקסמים בגיל אחד-עשרה, יחד עם המכתב מהוגוורטס. אבל משום מה את לא מודעת לשום דבר..."

לרוז לא היה מושג מה הייתה משמעות המילה ההיא – מוגל..משהו. "למה אתה כל-כך בטוח שאני 'מכשפה'?" היה מגוחך אפילו לומר זאת. "נגיד וכל מה שאתה אומר על עולם הקסמים נכון. אולי אני סתם מישהי רגילה שיכולה לראות את הפאב הזה, או אולי יש לכם פריצה באבטחה או משהו בסגנון."

"מגנון ההסתרה הוא גלאי אנרגיית קסם. לא מספיק שמישהו יעשה קסם לידך, צריכה להיות לך אנרגיית קסומה בשביל שהמנגנון יזהה אותך בתור מכשפה ויאפשר לך לראות את הקלחת הרותחת."

"ואין שום סיכוי שהמנגנון התקלקל?"

"תחשבי, ילדה, לא קרו לך דברים שלא יכולת להסביר? דברים מוזרים שלא אמורים לקרות, אך בכל זאת קרו לנגד עינייך?"

הדברים האלה קרו – צלחות מרחפות, דברים נעלמים, בובות מהלכות – אך רוז הייתה כה רגילה להכחשת הדברים שלקח לה כמה שניות עד שהיא הנהנה בהסכמה. כל אותן השעות אצל הפסיכולוגית השפיעו עליה (וזה לא היה משנה אם היא טענה אחרת), גרמו לה לפקפק בתודעה שלה. אך כעת ישב מולה האיש אשר בפעם הראשונה בחייה אמר לה שהכל אצלה בסדר.

אך בכל זאת... "כן, הדברים האלה קרו לי, אבל זה לא אומר שמה שאת אומר אמיתי. איפה ההוכחה שיש עולם שלם של קוסמים ומכשפות?"

"את רוצה הוכחה?" האיש קם מהכיסה והחליק את מעילו. "בואי."

את ההוכחה הראשונה רוז קיבלה כשקיר הלבנים בחצר האחורית של הפאב נפתח כמו דלת אחרי שהגבר נקש עליו עם המקל שלו.

את ההוכחה השנייה רוז קיבלה כשנחשף בפניה רחוב שלא ניתן היה לתאר אותו בשום מילה מלבד 'קסום'. עיניה הסתנוורו משלל החנויות המוזרות, בהן הוצגו גלימות ומצנפות, מטאטאים לרכיבה וחיות אותן היא מעולם לא ראתה. פיה של הנערה היה פעור לרווחה בעוד מבטה נע ברעבתנות לעבר כל דבר קטן שהוא קלט. אפילו הגיחוכים היבשים של האיש לצידה לא גרמו לה להפסיק.

"מה זה המקום הזה?" היא שאלה בפליאה.

"סמטת דיאגון, המרכז של החברה הקסומה בלונדון."

איך רחוב ענק שכזה הוחבא בתוך תוכה של לונדון?! אם הוא היה מאחורי הפאב ההוא, אז הוא היה רחוב ניצב לצ'נינג קרוס... אך לפי המפה של לונדון היה רחוב אחר לגמריי במקומו. לרוז לא היה מושג איך דבר כזה ייתכן.

לאט לאט ההסבר של האיש במעיל הבוקרים נראה יותר ויותר הגיוני.

הצמד עצר לפני חנות שנשאה את השם 'אוליבנדרס יצרני שרביטים'. "לכל קוסם ומכשפה יש שרביט, ילדה." הגבר הודיע. "כל מי שיש לו אנרגיית קסם יוכל ליצור קסמים בעזרת שרביט. אם יש בתוכך אנרגייה קסומה, השרביטים יגיבו אליך, ואז לא יהיה ספק בזה שאת מכשפה."

"אוקי..." היא הסכימה בהיסוס.

בתוך החנות היה ריח עז של עץ ואבק שהתפשט בכל שטח החנות הקטנה. היא הייתה ריקה, מלבד כיסא עץ שעמד בפינה ומאות, אם לא אלפי הקופסאות הקטנות שהוצבו לאורך הקירות.

"אוליבנדר!" האיש שלידה קרא, וכעבור כמה רגעים מהדלת האחורית של החנות הגיח גבר זקן, לבוש גם הוא בבגדים מוזרים – גלימות, ככה הם נקראו לפי אחת החנויות ברחוב.

"אלאסטור מודי, מה מביא אותך לפה?" אז זה היה שמו של בן הלוויה שלה. הזקן – אוליבנדר – חייך בנימוס, לפני שעיניו נחו על דמותה של רוז. "הו שלום! אני מצטער, איני יודע את שמך."

היא חייכה בחזרה. "רוז."

"היא צריכה שרביט, אוליבנדר." מר מודי הודיע. "הקודם שלה נשבר."

הנערה לא ידעה למה מודי שיקר, אך סביר להניח שהייתה לו סיבה טובה. לכן היא עשתה פני תמימה והנהנה קלות.

"באמת? מוזר... אני לא זוכר שמכרתי לך שרביט אי פעם."

"אמא שלה צרפתייה, היא לקחה אותה לאחד מיצרני השרביטים שלהם." מודי שיקר בצורה מופתית. רוז תמיד העריכה יכולת שכזו.

"מרסל?" הזקן החמיר את פניו. "זה היה מרסל?"

"כן, אדוני. אמא נוראית בקטעים האלה – במח שלה צרפת פשוט מושלמת." היא חייכה בהתנצלות תמימה כמו שהיא תמיד עשתה כשלא באמת הצטערה על משהו. ולמען האמת, היא לא ממש שיקרה – אמא שלה אמנם אהבה מאוד את אנגליה, אך בולגריה הייתה בשבילה כאילו קדושה.

"אם כך, אני אשמח להראות לאמא שלך שבשביל שרביט מושלם היא לא הייתה צריכה להשתמש במפתח מעבר." בנימתו של יצרן השרביטים הייתה מעין זחיחות שנבנתה רק על-ידי שנים של שלטון מוחלט על השוק.

לא מבינה כל-כך מה הייתה משמעות המונח בו הוא השתמש, רוז חייכה בכל זאת, נותנת לגבר הזקן להוביל אותה למרכז החנות (כמה צעדים מאיפה שהם עמדו קודם לכן).

"מה היה השרביט הקודם שלך?" הוא שאל, בעודו מוציא סרט מדידה ומודד את יד ימין שלה בכל דרך אפשרית. כלומר, סרט המדידה עשה את כל זה בעצמו בזמן שאוליבנדר בחן אותו בקירוב. רוז לא יכלה שלא לפעור את פיה לרווחה. תיאוריית הקסם התחזקה עם כל רגע חולף.

היא מיצמצה פעמיים. "אני מצטערת?"

"מאיזה עץ הוא היה?" אוליבנדר הסביר. "ומה היתה הליבה שלו?"

"הו..." לא היה כל סיכוי שהיא תוכל להמציא משהו בתור ליבה, אך עץ... היא אמרה את השם הראשון שעלה לראשה. "היה לי אלון. ואת הליבה אני לא ממש זוכרת, זה היה משהו מזור בצרפתית."

"הצרפתים האלה..." הזקן מלמל תחת אפו בחוסר כבוד, לפני שהבעתו שבה לקדמותה. "אם כך, נתחיל מאלון עם שיער חד קרן. השניים מהווים קומבינציה מעולה."

כאילו מכיר מיקום של כל שרביט בעל-פה, אוליבנדר שלף קופסה אחת מאינספור הקופסות על המדפים והוציא מתוכה שרביט בהיר. הוא הושיט את המקל לעברה, ולאחר שרוז אחזה בו היא עשתה את הדבר היחיד שעלה בראשה – הניפה אותו כמו שמר מודי עשה בפאב.

היא לא הייתה מומחית, אך נדמה לה כי זה לא היה כל-כך טוב שאוליבנדר חטף את השרביט מידה לאחר כשנייה. "מרסל פשוט שרלטן! אלון הוא בחירה נוראית בשבילך." לאחר שהוא החזיר את הקופסה למקומה, הוא שלף נוספת. "הנה, נסי הפעם תפוח עם שיער חד-קרן."

ורוז ניסתה. ולאחר מכן היא ניסתה שוב. ושוב ושוב ושוב ושוב. כל שרביט שהיא לקחה לתוך ידה לא סיפק את רצונו של אוליבנדר הזקן. רוז לא ידעה אם זה היה כתוצאה מכך שיצרן השרביטים חטף אותם מידיה כה מהר, או שמא היא צדקה ואכן לא היה בתוכה קסם, אך נראה היה כאילו השרביטים אכן לא מזהים בתוכה שום אנרגיית קסם והיא לא באמת מכשפה.

למרות שהיא אהבה להיות צודקת, רוז הרגישה אכזבה. סוף-סוף מישהו סיפק לה הסבר בנוגע לדברים המוזרים שהתרחשו סביבה, ורק לאחר שהיא התחילה להאמין בכך התברר כי אין זה תקף לגביה.

"בואי ננסה את זה," אוליבנדר, לעומתה, לא נראה מיואש, אלא להפך – נהנה מהאתגר. "דובדבן עם נימי לב של דרקון."

זה היה שרביט חום-אדמדם מעוטר בכמה גילופים לאורכו. רוז בקושי שמה לב אליו. היא אחזה בו, מצפה פעם נוספת למשיכה של מקל העץ מידה תוך שניות ספורות. במקום זאת היא חשה בחום.

החום התפשט מקצות האצבעות של יד ימין שלה, לאורך כף ידה, לעבר מרפקה וכתפה, עד שהתפצל לשניים ונע בחפיפה לעבר ראשה וליבה. כשהחום עצר בשני המקומות האלה, רוז הרגישה כיצד משהו חזק עושה במהירות אדירה את דרכו חזרה בעקבותיו של החום, ומתוך השרביט פרץ הבזק אור סגול.

"נהדר!" אוליבנדר קרא בשמחה. "מצאנו לך שרביט, יקירה!"

רוז המשיכה לבהות בהבזקים הסגולים, לא מאמינה למראה עיניה. מה שהיא הרגישה בתוכה... מה שהשרביט שבידה ביצע... היא הייתה בטוחה שהדבר שהיא הרגישה היה האנרגיה הקסומה שלה. כל הגוף שלה הרגיש את זה, ידע שזה זה. זו הייתה הרגשה מדהימה – משמחת ומעוררת השראה. החמימות הייתה טבעית לגמריי, אפילו לא לרגע לא נעימה או מציקה. היא הייתה כאילו חלק מרוז עצמה, חלק שלא נגלה אליה בעבר (או שמא נגלה בחלקים קטנים, כמו בפעמים שהיא גרמה לצלחות לרחף או לבנות מעצבנות לעוף) אך בכל זאת מוכר ומוערך על-ידי כל גופה. ואם זה באמת היה נכון, אם באמת הייתה בטוחה אנרגיה קסומה... אז מר מודי צדק.

היא הייתה מכשפה.

רוז מעולם לא הרגישה כה שמחה, כה מרוצה ממשהו. כל הזמן הזה היא הייתה זו שצדקה, ולא הפסיכולוגית שלה או כל אותם הילדים שצחקו עליה. אלוהים, להיות צודקת הרגיש כל-כך טוב.

הנערה הייתה עסוקה מדיי בכדי לשים לב לכך שמר מודי העביר כמה מטבעות זהובים לאוליבנדר, אשר ניהל איתו שיחת חולין מנומסת.

"לא ידעתי שיש לך בת, מר מודי."

"היא לא הבת שלי." קולו המעט יבש של מודי גרם לרוז להחזיר את תשומת ליבה למתרחש. "היא קרובת משפחה רחוקה."

"הו." אוליבנדר ענה בטון מבין, לא מנסה לחתור עמוק יותר. "להתראות, יקירתי. מר מודי, תענוג לפגוש אותך."

השרביט היה עדיין חמים בידה כשהם יצאו בחזרה לרחוב הקריר. "מה אמרתי לך ילדה? את מכשפה."

זה היה כל-כך מוזר, אך רוז החלה להאמין במוזרות הזו. הרחוב הזה, האנשים שבו, החנויות – כולם גרמו לנערה להאמין בדבריו של מודי. זה היה אבסורדי לחלוטין שחברה שלמה הייתה חבויה מעיני כל בריטניה, אך רוז לא יכלה שלא למצוא את הדבר מופלא. היא מיד רצתה להיות חלק מחברה זו גם, שכן בחברה כזו היא בטוח לא הייתה משתעממת לעולם. שלא לדבר על-כך שהיא סוף-סוף יכלה להרגיש כאילו היא לא פצצה מתקתקת שהתקף ההזיות הבא שלה עלול להתפרץ בכל רגע. כשהיא הייתה בחנות של אוליבנדר, היא באמת פחדה שהחלום יתנפץ לה ויתברר כי היא לא באמת שייכת. אך למרבה מזלה ההפך הוא מה שקרה.

"זה עדיין מוזר לי, אבל כשנגעתי בשרביט... הרגשתי משהו. ככה ידעתי."

"זו הייתה האנרגיה הקסומה שלך."

רוז הרימה את עיניה בשביל לפגוש את מבטו של הגבר. "תודה לך." היא ניסתה להישמע כמה שיותר כנה, אך היא ידעה כי לא באמת תוכל להעביר את כל מה שהרגישה באותו הרגע דרך שתי מילים פשוטות. "על זה שהתחלת לדבר איתי, על ששילמת בפאב ועל שקנית לי שרביט. אני אחזיר לך את הכסף, אני מבטיחה. בלעדיך לא הייתי יודעת שאני... מכשפה." למרות הכל, עדיין היה קשה לומר את המילה הזו ברצינות. "וסליחה שלא בטחתי בך בהתחלה."

"אל תתנצלי ילדה." מודי קרקר בקול היבש. "הדבר הכי חכם שעשית היה לא לבטוח בי. אני עד עכשיו לא בוטח בך. אל תבטחי באף אחד מלבד עצמך, זה יעזור לך בחיים. תמיד תהיי על המשמר!"

רוז הנהנה, מסובבת את השרביט בידה. העץ הבריק תחת אור השמש. "למה שיקרת לאוליבנדר, מר מודי?"

"קודם כל תפסיקי לעשות את זה ילדה." הגבר החווה לעבר שרביטה. "זה לא כלי משחק, זה אמצעי הגנה, נשק." הנזיפה גרמה לרוז להחמיץ את פניה, אך היא בכל זאת הפסיקה. "לאוליבנדר אין שום צורך לדעת על המקרה המוזר שלך. אני לא יודע איך נוצר המצב שלא ידעת שאת מכשפה עד עכשיו, אבל דבר אחד שלמדתי מהעבודה שלי הוא שככל שפחות אנשים יודעים משהו, ככה טוב יותר. תמיד צריך לעמוד על המשמר." הוא שב ואמר.

זה היה הגיוני, היא היתה חייבת להסכים. "במה אתה עובד, מר מודי?"

"אני כבר לא עובד. הייתי הילאי – צייד קוסמים אפלים."

"הו וואו, זאת בטח עבודה ממש חשובה." רוז אמרה. כעת כל הצלקות והנזיפות היו ברורות לה. "וגם מעניינת."

"כן." מודי הסכים, אך רוז לא ידעה לאיזה חלק הוא התכוון. "זמנים מסוכנים ניצבים בפנינו, והעבודה שלי רלוונטית כעת יותר מתמיד."

רוז עצרה במקומה, מופתעת ממה שבן הלוויה שלה אמר. "זמנים אפלים? למה אתה מתכוון?"

מודי המשיך ללכת, לכן הנערה הייתה צריכה להדביק את הקצב. "כוחות האופל התחזקו לאחרונה – הקוסם האפל ביותר בכל הזמנים חזר לפני כמה חודשים. בפעם שעברה הוא ניהל מלחמה עקובה מדם, ואחרי שהוא הובס הקדשתי את חיי בשביל להכניס לכלא את העוקבים שלו. עכשיו כשהוא חזר, החברה הקסומה עומדת בפני מלחמה נוספת. בגלל זה את צריכה לדעת שאת מכשפה – כל אחד צריך לדעת להגן על עצמו, לכל מקרה."

"זאת אומרת שלא בטוח כאן?" רוז הרימה את גבותיה. איזה תזמון מושלם היה לה...

"בהוגוורטס את תהיי בטוחה." מודי הודיע למשמע הטון שלה. "המנהל הוא אחד האנשים החזקים ביותר שאני מכיר. אם יש מישהו שיוכל להילחם בלורד האפל, זה אלבוס דמבלדור."

הלורד האפל? האם זה היה הכינוי של אותו מכשף? השם היה מעט... קלישאתי.

"אני אצטרך לדבר עם אמא שלי בנוגע לזה. אני לא יודעת איך היא תקבל את המעבר שלי לבית-ספר לקוסמים. היא אישה מאוד... הגיונית."

זו הייתה המעטה בערכה של קטרין סמית'. האישה הייתה לוגיקה מהלכת – לכל דבר היה חייב להיות הסבר, פיתרון, תבנית. קסם... זה לא היה משהו שיהיה למאמא קל להבין.

למכשף לא היה אכפת. "אני אדבר איתה."

"אמ..." רוז העיפה מבט ארוך לכיוונו. "בלי להעליב, מר מודי, אבל אתה לא ממש נראה בן אדם של דיבורים."

"אני יודע איך להתמודד עם הורים של ילידי מוגלגים. כל המורים של הוגוורטס צריכים לעבור סדנת הכנה בשביל זה."

הם הגיעו כעת בחזרה לכניסה האחורית של הפאב שבו הם היו מקודם, ומודי החל את סדר הנקישות על קיר הלבנים עם שרביטו. "אתה מורה בהוגוורטס, מר מודי?" רוז שאלה, עיניה זזות לרגע מהשרביט של הגבר לשרביט שלה. קסם... בקרוב גם היא תוכל לעשות זאת. המחשבה הייתה כה מרגשת שהיא העבירה צמרמורת קלה בגופה.

"לא."

"אבל היית? מה קרה?" כשהיא לא קיבלה תשובה לאחר כמה רגעים, הנערה נאנחה קלות. "זה חלק מגישת כמה-שפחות-יודעים-טוב-יותר?"

"כן." במשך הזמן בו הם שהו בחנות של אוליבנדר, הפאב התרוקן מעט. כעת היו בו לא יותר מחמישה אנשים. אך מודי לא מיהר להתקדם לעבר היציאה, אלא נעצר בכניסה האחורית, הרחק מאותם שוהים. "בנוגע לאמא שלך אין מה לדבר – אני אסביר לה הכל. השאלה שלי היא, מה את רוצה לעשות? את רוצה ללכת להוגוורטס, ללמוד לשלוט בכוחות שלך? זו צריכה להיות הבחירה שלך, והבחירה צריכה להיות מוחלטת."

רוז החליקה את שיערה בעצבנות, מוחה מתאמץ בעוד היא מנסה להבין את התשובה לשאלתו של מודי.

אמנם העובדה היא הייתה צריכה להשאיר את כל חייה בעבר ולהתחיל מחדש – בבית-ספר חדש, בחברה חדשה, בעולם חדש – הייתה מפחידה מעט, שלא לדבר על אותם מכשף אפל וכוחות האופל שאיימו לפתוח במלחמה, אך היה משהו בתוכה שהתרגש מכל העניין. זה היה כאילו לחיות את אותם הסיפורים אשר היא אהבה, מלאי אקשן והרפתקאות. עולם מדהים נגלה בפניה, אשר סוף-סוף סיפק לה תשובות לשאלות אותן היא שאלה מאז שהיא זכרה את עצמה. הבדידות אותה היא הרגישה בכל פעם שמישהו אמר לה שהיא הוזה, מדמיינת או משקרת נעלמה כליל ברגע בו היא ראתה שהיו עוד אנשים כמוה. ההרגשה הזו הייתה מדהימה. ובנוסף לכך, היה עוד דבר.

השיעמום.

השיעמום אותו היא הרגישה, עליו היא התלוננה לקארלה... היא ידעה ששנת הלימודים בבית-הספר שלה תהיה משעממת. זה הרג אותה. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה – כמו שהיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה בשנה לפני כן, וגם בשנה שלפניה – והשיעמום אכל אותה מבפנים באיטיות רצחנית. זה היה הדבר שרוז שנאה מכל (מלבד הפגישות עם הפסיכולוגית), והיו פעמים בהן היא רצתה שיהיה אתגר כלשהו מוצב בפניה. ומה יכול להיות אתגר טוב יותר מאשר ללמוד קסם? בבית-ספר של קוסמים ומכשפות, לא היה מצב שיהיה לה משעמם.

היא הייתה בטוחה בהחלטה שלה עם כל ליבה. אולי בחירתה הייתה אימפולסיבית, אך רוז לא הייתה משנה אותה לעולם. היא התכוונה להיפטר מהשיעמום הזה. היא התכוונה ללמוד לשלוט במה שקורה לה. היא התכוונה להפוך לאחת הדמויות מסיפורי ההרפתקאות אותם היא כל-כך אהבה.

"כן. אני רוצה."

"טוב." מודי הנהן פעם אחת, עושה את המרחק ביניהם לבין הכניסה הראשית בעשרה צעדים רחבים ופותח את הדלת בשבילם. "ואמנם אמרתי לך שתהיי בטוחה בהוגוורטס, אבל תזכרי שכוחות האופל יכולים לתקוף בכל רגע. תמיד צריך לעמוד על המשמר!"

הרחוב הראשי הסואן בירך אותם עם רוח קרה שהעיפה קצוות חומות לתוך עיניה של רוז. היא הסיטה אותם בנשיפה מרוגזת. מיד לתוך שדה ראייתה נכנסה אישה בגיל העמידה, שיערה שחור עם גווני אש עדינים וחליפתה מסודרת ומצוחצחת להפליא.

"הנה אמא שלי." היא פנתה למודי, מצביעה על הדמות של אימה.

מאמא שמה לב לשניהם רק שהם היו במרחק כמה צעדים ממנה, ועיני השוקולד-ענבר שלה הצטמצמו ספק בסקרנות ספק בחשדנות. "רוזה..?" היא התחילה, קולה שזור במבטא בולגרי.

"מר מודי, תכיר את קטרין סמית'." רוז החוותה בין השניים. "מאמא, תכירי את מר מודי."

ומאותו הרגע חייה השתנו. רוז לא ידעה אם לרעה או לטובה. היא גם לא ידעה אם היא עשתה בחירה נכונה, ואם היא תהיה מרוצה מכך, ואם היא יכלה לשנות אותה ולהחזיר את הגלגל אחורה. היה רק דבר אחד בו היא הייתה בטוחה.

זו הלכה להיות שנה מעניינת. שנה מעניינת בהחלט.

*

אז כפי שהבנתם, הקטע עוסק בהתחלה של הפאנפיק, ובהתחלה של חייה של רוז בתור מכשפה. רוז מספרת על הקטע הזה לדמבלדור בפרק הראשון. מה שהיא אומרת שם לא זהה למה שמתרחש פה, כי הגיוני שהיא לא תזכור את מה שקרה מילה במילה.

רציתי להראות מעט את החיים של רוז לפני שנגלה לה שהיא מכשפה והבת של וולדי. כמו שראיתם, זה לא היה יותר מדיי כיף.

כמו כל מכשפה צעירה, רוז לא יכלה לשלוט בכוחות שלה, ודברים מוזרים התרחשו סביבה תמיד. אמא שלה, אחרי שרוז לא הייתה מוכנה להבין שאין דבר כזה קסם, לקחה אותה לפסיכולוגית, שאחרי אינספור פגישות השרישה בתוך רוז את הידיעה שאין מצב שמה שקרה לה היה אמיתי. זה הוביל לטראומה בשביל רוז, שכן היא המשיכה לחוות דברים לא הגיוניים אפילו אחרי שהחליטה שזה לא באמת קורה, ופעמים רבות היא פחדה על השפיות שלה. בגלל זה כשמודי סיפר על עולם הקסמים היא מצד אחד מאוד רצתה להאמין לו (כי זה תאם באופן מושלם את מה שקורה לה), אך מצד שני היא פשוט לא יכלה - הפסיכולוגית שלה השרישה עמוק במוחה שפשוט אין דבר כזה קסמים. אנחנו לא רואים את הצד הזה של רוז לרוב ב"בתו של וולדמורט", כי היא נמצאת עכשיו בתוך העולם שהפסיכולוגית הכחישה בכל תוקף, אבל אנשים שיתאמצו יוכלו למצוא איזכורים ומחשבות לאורך הפאנפיק שקשורות לטראומה הזו שהיא פיתחה.

דבר נוסף שהטראומה פיתחה היה השיעמום עליו רוז מדברת כל-כך הרבה לאורך הקטע. היא הייתה בין שני עולמות - עולם הקסמים שכולם אמרו לה שהוא לא אמיתי אך היא המשיכה לחוות שוב ושוב, והעולם הרגיל, שביחס לכל הדברים המזורים שקרו סביבה הפך למשעמם. לכן בית-הספר נראה לרוז משעמם, וגם כל החיים שלה באותו הרגע. האהבה שלה מגיל צעיר לספרי הרפקאות ולגיבורים אמיצים נבעה מאותה תחושת שיעמום, ומהרצון שלה לברוח ממנו. אנחנו רואים את מה שרוז עושה בשביל לברוח מהשיעמום - מזמינה באופן לא חוקי אלכוהול בפאב. בהתחלה זה נראה לה מרגש ומסוכן, אבל אחרי שזה נעשה רואים כי האלכוהול לא מעניין אותה בכלל יותר. היא מבינה עד כמה טיפשי וחסר פואנטה היה מה שהיא עשתה, אבל זו הדרך שלה לנסות להדחיק את השיעמום המתמיד שהיא חשה. רוז אמנם אומרת בקטע הזה שהיא מעולם לא הייתה מתקרבת לסמים, אבל אם היא לא הייתה נגלית לחברה הקסומה והייתה ממשיכה לחיות בשיעמום טוטאלי, בסופו של דבר היא הייתה מתדרדרת לסמים בנסיון להפוך את החיים שלה ללא משעממים.

אלאסטור מודי - עין הזעם חושד ברוז מהשנייה שהיא נכנסה לפאב והזמינה אלכוהול. השאלה שלו בתחילת השיחה עם רוז נועדה להעריך את המצב, והלחש שהוא מבצע דומה לאמצעי ההגנה של גרינגוטס, שמורידים לחשי ושיקויי הסוואה מכל סוג. אחרי שהוא מבין שבאמת עומדת מולו נערה מתבגרת, הוא מנסה לחקור עוד, והסיטואציה מוזרה לו מאוד. הוא מאמין לכך שרוז לא מודעת לזה שהיא מכשפה, אבל הוא חושב שמשהו מסתתר בכל הסיפור. כשהוא מייעץ לרוז ללמוד בהוגוורטס, יש לו מניע נסתר - הוא רוצה שדמבלדור ישים עליה עין. 
לאחר שמודי הסכים ללמד בהוגוורטס, אך לפני שברטי קראוץ' חטף אותו, הוא נאלץ לעבור סדנת הכנה למפגשים בין המורים ולבין ההורים לילידי מוגלגים (אחת המחויבויות של כל מורה היא להסביר לקוסמים בני אחד-עשרה ממשפחות מוגלגיות על עולם הקסמים). גם מודי היה צריך לעבור את אותה הסדנה. כנראה שזה היה קורע מצחוק. 

מומינו - הלחש הנוסף אותו מודי ביצע על רוז. זה לחש עוצמתי מאוד שאמור להחזיר זכרונות מחוקים או משונים לתוך המודע של האדם עליו הלחש מבוצע. הוא מבוקר על ידי משרד הקסמים, אבל הוא עומד על הקו בין החוקי ללא חוקי, בניגוד לביאור הכרה.

אנרגיית קסם - זו בעצם האנרגיה של כל הישוייות הקסומות בעולם. קוסמים, מכשפות, גמדוני בית ועוד מסוגלים לשלוט באנרגיה זו ולהשתמש בה - בין אם זה באנרגיה החיצונית שמסביבם, ובין אם זה באנרגיה הפנימית שלהם. השרביט של כל קוסם הוא מעין מתעל/מאגר האנרגייה הזו. עד לפני רכישת שרביט, לקוסם קשה יותר לשלוט באנרגיה הזו. השרביט מתעל את האנרגיה הזו, וגם חוסם אותה במובן מסוים (כמו במקרה של רוז, כמו שראינו ב"בתו של וולדמורט"). לכל קוסם יש אנרגיה יחודית לו, ולכל אנרגיה צבע שונה - האנרגיה של הארי אדומה, של וולדמורט ירוקה...
האנרגיה של רוז סגולה, והצבע הסגול מסמל:  דמיון וערכים. לרוז יש סט ערכים אותם היא מנסה להכניס לחיה, אותם הערכים שהיא חושבת שהם טובים מכל הסיפורים על גיבורים והרפתקאות. הסגול משלב את התשוקה והכח של האדום ואת האידיאליזם של הכחול. בנוסף, לסגול יש פן ציני, שכולנו יודעים שנמצא ברוז.

עכשיו כשסיימתי עם הקטע, אני אתחיל לכתוב את הפרק של "בתו של וולדמורט", ואני מקווה שאסיים אותו בהקדם האפשרי (כלומר לא עוד חצי שנה). בינתיים אני אשמח לשמוע רעיונות/הצעות לקטעים נוספים לפאנפיק הזה. אם אתם רוצים לראות את דראקו ופרד בתור בנות ים - אל תהססו לכתוב. *כל* רעיון מתקבל בברכה!

נ.ב: אני לא מאמינה, אבל ל"בתו של וולדמורט" יש 96 רשומים!! זה כמעט 100!!! אני לא מבינה איך הגענו לכמות כזאת של רשומים. זה פשוט מדהים! אני אתייחס לזה בפירוט כשאפרסם פרק לבש"ו, אבל בכל מקרה רציתי לומר תודה ענקית לכולכם! זה פשוט מדהים!

		הפרק הבא