חדשה במקום

"הרמיוני. הרמיוני, מתוקה, קדימה," עודדה גברת גריינג'ר את ביתה לקום. "זה היום הגדול. קומי."
"בסדר..." מלמלה הרמיוני בעייפות. למרות שהיא התלהבה, כי היה זה היום הגדול, היא הייתה עייפה, מותשת. היא כיווצה את שפתיה בלית ברירה וקמה, כמובן. היא דידתה לכיוון ארונה והוציאה בגדים שנדמו לה שמתאימים ליום הגדול, עד שנאנחה באכזבה כשגילתה שאימה כבר הוציאה לה בגדים מבעוד מועד: מדי בית ספר לבנים ונקיים, מכנס וחולצה. אתם בטח שואלים מה קרה ביום הגדול...
הרמיוני הלכה לראיון בבית הספר 'קווין בטארפילד' לבנות. בית הספר לבנות, "קווין באטרפילד", נמצא בין לונדון לקיימברידג', מקום הולדתה של הרמיוני. זה בית הספר הכי טוב באזור הזה באנגליה, והמנהלת של הרמיוני, גברת קימברלי, המליצה לה לשקול לעבור לשם.
הוריה של הרמיוני מיהרו לעבודה, והיא לא רצתה לעכב אותם, לכן ירדה למטה במדרגות, שתתה את שייק הבוקר היומי שלה במהירות, וסיימה את החביתה והסלט שלה.
"הרמיוני, מתוקה, תזדרזי," אצבעותיה של גברת גריינג'ר נקשו על שולחן העץ בלחץ. "כן, כן, רק רגע." הרימה הרמיוני את גבותיה והניחה את הצלחת והכוס בכיור. מר גריינג'ר ירד במדרגות, הוא רץ למכונית והבנות אחריו. הרמיוני טרקה את הדלת וכססה את ציפרוניה במושב האחורי, מה שהבחלט לא מתאים לה.
"תזכרי, מתוקה," חזר אביה ופנה לכביש שיוצא מחוץ לעיירה. "את הולכת לבד לראיון, כן? אנחנו סומכים עלייך, את אחראית. ואת זוכרת מאיפה את לוקחת את הרכבת, נכון?"
"כן, כן אבא," גלגלה הרמיוני את עיניה בחיוך והוסיפה, "אני זוכרת הכל. ואני מודה על כך שאתם סומכים עליי."
כאשר הגיעו לבית הספר, הרמיוני יצאה מן ההונדה הלבנה.
"בהצלחה, מותק." אמרו הוריה יחד. היא חייכה חצי חיוך ונופפה להם לשלום, בעוד המכונית מסתובבת לנתיב בכיוון השני. היא הביטה ימין ושמאל. מדשאות ירוקות, עשבים ודשא שבקצהו טיפות טל הבוקר. בניין בית הספר היה בניין קטן יחסית לבית ספר, ולמרות שלא היה אפור, תרתי משמע, הוא לא היה רענן כפי שציפתה. הרמיוני רצתה לקוות בכל כוחה שזה לא בית הספר הגואל, אך היא ידעה שזה הוא זה. היא התלבטה מספר רגעים האם להיכנס, ובסופו של דבר היא נכנסה לתוך הבניין הקודר, במחשבה אחת ויחידה: 'אין דרך חזרה'. בתוך הבניין שרר שקט; די מלחיץ, האמת. הרמיוני חשבה לרגע ששמעה בכי חלוש, ומחשבה שחשבה שטיפשית היא לגמרי עלתה לראשה: 'אני לא מתפלאת אם מישהי בוכה', אבל היא לא מכירה את הבנות כאן בכלל, ונזכרה שלא שופטים ספר על פי כריכתו. היא התקדמה לאורך המסדרונות. כאשר הגיעה למשרד המנהלת היא נקשה על הדלת מספר פעמים. כשלא שמעה תשובה הציצה בשעונה, וזו הייתה השעה הנכונה לפגוש את המנהלת, אכן. היא פתחה את הדלת בהיסוס קל, ליבה הלם במהירות, 'הלוואי שאין שם מישהו'. היא התישבה על אחד הכיסאות. אולי טעתה? אולי זה לא חדר המנהלת? כן, אבל היא בדקה, והיה זה כתוב על הדלת בוודאות. החדר היה נראה קר, כמו מזג האוויר הקריר באוקטובר, כיסא, כמה תמונות של תלמידות מצטיינות ככל הנראה, שעון ושולחן עבודה.
הדלת נטרקה מאחוריה והיא מיהרה לסובב את ראשה. "שלום... הו. את הרמיוני ג'ין גריינג'ר, הינני צודקת?" זו בהחלט הייתה המנהלת. האישה ענתה לשם סוזן פנדלטון, אך רוב התלמידות קראו לה "גברתי המנהלת", או "המנהלת". או פשוט "גברת פנדלטון" – רק החצופות, האמת. אישה בגובה מטר שישים וארבע בערך. שיערה שחור וקצר, תספורת קרה, מפחידה וקרה. עיניה גדולות, שחורות וכהות, מסתתרות מאחורי משקפי ראייה קטנות וכסופות. מצחה היה גדול, אפה קטן וסולד ושפתיה כקו דק ואדום בהיר. היא התיישבה בכיסא השחור והמרופד מלפנים.
"כן." ענתה הרמיוני, וסילקה כל צורך לחייך בידידות או אפילו לנשום.
"התואילי בטובך הרב לענות לי ב'כן, גבירתי' כאשר את פונה אליי או לכל מורה שהוא בבית ספרינו. בבית ספרינו המשמעת נוקשה ביותר. אם לא תעמדי בדרישות אנו נאלץ לשלוח אותך לביתך."
"כן, גבירתי." ענתה הרמיוני בסלידה קלה, "כמובן."


"אז, אם תרצי להצטרף לבית הספר 'קווין באטרפילד', כמובן, תצטרכי לדעת את זכויותך פה, את החובות שלך, את הדרישות וההוראות שלנו. בית הספר שלנו מדורג במקום ה-13 באנגליה ברשימת בתי הספר לבנות. בתי הספר הטובים ביותר, כמובן. הרמה כאן גבוהה ביותר, ולא הרבה תלמידות מתקבלות. הלחץ רב מדי, הלימודים לפעמים מכבידים מאוד, וגורמים לתלמידות כאן לחוות קשיים רבים ולעיתים התקפי חרדה. " אמרה המנהלת בקרירות, אך שהבחינה בפרצופה הלחוץ של הרמיוני ובעיניה הפתוחות לרווחה, הוסיפה בחיוך מזויף, ספק ידידותי, "אבל אין לך מה לדאוג, עלמתי. עוד כמה ימים הורייך יבואו הנה וינהלו שיחה איתי, זה כבר מסוכם מראש. את יכולה ללכת לדרכך, העלמה גריינג'ר. ניפגש בקרוב."
הרמיוני קמה מיד. 'מהר מדי', חשבה לעצמה בכעס עצמי, אך אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. היא קדה קידה בפני המנהלת, יצאה מהחדר וסגרה את הדלת. הרמיוני הייתה בסערת רגשות; היא חייבת להירשם לבית הספר הזה. אבל היא לא יכלה, איך תוכל? מנהלת מגעילה, בית-ספר אפור, קר ומנותק...
"היי." הרמיוני שמעה ציוץ משמאלה. זו הייתה ילדה בערך בגילה של הרמיוני. שיערה ארוך, בלונדיני כהה, אסוף לצמה מקורזלת מעט. היו לה עיניים חומות ובהירות, קצת יותר כהות משל הרמיוני, מצח גדול המכוסה במעט פצעי בגרות, וקצת על אפה הבינוני יחסית. שפתיה היו קצת מלאות, ואדומות, אך לא מאודם או שפתון כלשהו.
"אני הולי האנטר." לילדה היה מבטא אוסטרלי שלא קשה להבחין בו. "ואת? "
"הרמיוני גריינג'ר, " ענתה הרמיוני בחיוך. היא הציצה בשעונה והשעה הייתה 12:30, עוד רבע שעה הרכבת מגיעה לתחנה. "אני כל כך מצטערת... הולי. אבל – אני חייבת ללכת, הרכבת שלי יוצאת ממש עוד כמה רגעים. אני מניחה שאפגוש אותך. "
"כן," הולי חייכה, והרמיוני שמה לב לגומה בלחי הימינית שלה. "רק שתדעי, רק המנהלת היא חרא של בן אדם. הבנות כאן דווקא די בסדר, ואני מדברת גם בשמי."
הרמיוני לא יכלה שלא לחייך. "היה נעים להכיר אותך, הולי."
"היה נעים להכיר אותך גם..." חיוכה של הולי התרחק ככל שהרמיוני התקדמה במסדרון לכיוון היציאה, "הרמיוני. נתראה מתישהו, אני מקווה."
"להתראות." הרמיוני רצה לכיוון התחנה, ובמזל תפסה את הרכבת התחתית. היא התיישבה ברכבת החמימה, לובשת את הסווצ'ר האפרפר שלה. היא שקעה בשינה קצרה, כאשר קשישה נחמדה העירה אותה, ואמרה לה שהרכבת הגיעה לקיימברידג'. הרמיוני חייכה, הודתה לה וירדה מהרכבת, הולכת ברגל לביתה. המפתח שקע בכיס הסווצ'ר שלה, והיא שמחה שחשבה לעצמה שישנה ונמנעה ממחשבות לא רצויות, או שאולי באופן כלשהו כן רצויות, על 'קווין באטרפילד'.
כשהוריה של הרמיוני שאלו אותה בארוחת הערב איך היה בפגישה, היא ענתה "בסדר". כשהם שאלו אותה האם הכירה חברות חדשות היא ענתה, "כן... בערך." וכששאלו אותה האם פספסה את הרכבת ונאלצה לחכות עוד רבע שעה היא ענתה, "לא", פינתה את כליה בשקט, איחלה להוריה לילה טוב ועלתה למעלה, למיטתה, לישון. היא נכנסה למיטה, לבושה בפיג'מה, והמחשבות על בית הספר החדש נעלמו לה מהראש בדיוק כמו המציאות כשנסגרו עיניה. הכל נראה כמו חלום רחוק...

		הפרק הבא