זה עובר בדי-אן-אי

כשאלבוס פקח את עיניו הדבר הראשון שהוא ראה היה את התקרה, ככה זה כשאתה שוכב על הגב. הדבר השני שהוא ראה זה את הכתם הסגול כחול בפינה שנמצא שם כבר שנים, בכול מקרה הוא מעולם לא ראה את המרפאה נקיה ממנו.

הוא עצם את עיניו...

בפעם השנייה שהתעורר הוא לא טרח לפקוח את העיניים, למיס פיטפוט המרפאת היה קול גבוה מדי לטובתה היא, כשהיא הייתה מופתעת, ובאופן –לא-מיוחד-במיוחד- היא הייתה מופתעת בדיוק כשאלבוס ניסה לישון.

הפעם השלישית הייתה כנראה בגלל לילי, הוא הרגיש אותה יושבת לצידו, קצוות אצבעותיה משחקות בשמיכתו. השעון על הקיר סימן שש.

"כמה זמן את כבר כאן לילי?"

"עכשיו עשר דקות, אבל ישבתי איתך שעתיים לפני ארוחת הצהריים."

"אה." הוא סובב את פניו אליה, עיגולים שחורים בלטו נגד עורה החיוור, כן, שניהם לא ישנו הלילה. אבל אחרי שג'יימס גרר אותו, נשען על כתף אחת למרפאה הוא הצליח לישון את כול שארית היום, ולילי אולי הספיקה להתקלח מהר לפני שהיא נכנסה לשיעור.

"אמא שלחה לך עוגה."

"אמרת לה?"

"לא, אני חושבת שגם אבא קיבל התקף הלילה."

"אה." אוצר המילים שלו היה גדול הלילה מסתבר. "איך את?"

"בסדר, באמת שאני ממש בסדר. אתה?"

"כרגיל אחרי לילה ממש מעצבן."

היא צחקה בחצי פה. "אל. אני מצטערת."

הוא נשם לרגע, עיניו עצומות, מתחמקות מעיני אחותו הקטנה, "אין לך על מה, אני צריך  להגיד לך שאני מצטער על כול פעם. את עוד תחטפי טראומות."

"אני אהיה בסדר, "לילי משכה בכתפיה, "יש לי שיעור."

"תודה לילי."

היא הניחה יד על זרועו, "רק, תרגיש טוב." היא נעמדה.

אלבוס חייך לעברה בהכרת תודה, "לכי לישון קצת."

"אני חושבת שאני אכנס לשיעור, ישנתי קצת על שני השיעורים האחרונים."

"אוקיי, אם את רואה את ג'ימי תגידי לו שאני בסדר."

"הוא יודע. ג'יימס היה איתך בשלוש שעות האחרונות, רק עכשיו החלפתי אותו."

לילי יצאה, משאירה אותו עם חתיכה גדולה של עוגה ומכתב מאמא.

אלבוס לא הספיק להשתעמם הרבה זמן עד שהתלתלים החומים של רוזי החליפו את האדומים של אחותו. בת דודו החליטה לקחת את שיעורי הבית שלו תחת חסותה בכול פעם שהוא הפסיד שיעור ונאלץ להעביר יום במרפאה.

כמו כול פעם שמיס פוטיפוט שחררה אותו מהמרפאה לקח לו חצי נצח לעלות אל מגדל גריפנדור, כרגיל הוא מצא את עצמו תוהה למה היה חייב להתמיין לבית שחדר המועדון שלו הכי גבוהה בטירה, ולא נניח- לסלת'רין. לפחות הירידה למרתפים הייתה יכולה להיות קלה.

כשניכנס למועדון, החדר היה הומה אדם, כמה ראשים מעטים הסתובבו לעברו, אבל המקצב של החדר לא הופרע, רוב התלמידים היו עסוקים בשיעורי הבית שלהם. לילי וג'יימס לא היו בחדר, הוא ראה את הוגו בפינה, ואת השלישיה של התאומות על יד האח.

הוא המשיך אל המסדרון, החדר של השנה החמישית היה קטן. באופן כללי בית הספר הכיל בערך מחצית מהתלמידים שהיו לו בתקופות טובות יותר, פצעי המלחמה הגדולה עוד נכחו בשטח.

בחדרו היו ארבע מיטות, אבל אחת הוסבה לארון בגדים אחרי שפרדריק עזב עם הוריו בחג המולד לשליחות באוסטרליה.  אז עכשיו זה רק הוא והתאומים האמריקאים.

ההורים לבית קול שאלו את פרסי וסאם איפה הם רוצים למוד כישוף, התשובה שלהם הייתה- חו''ל- ואיך שהוא הם התגלגלו למבטא בריטי כבד ומיץ דלעת.

כשאלבוס נכנס אל החדר התאומים ישבו על אחת המיטות וניסו להשלים מטלות למחר, הוא זרק אליהם את גליל הקלף שלו במעיין ברכת שלום.

"רוז ישבה איתי על השיעורים, אתם יכולים להעתיק."

סאם חייך אליו, "איך אתה מרגיש?"

"ממש בסדר, אני הולך לישון."

"מה עשית עד עכשיו במרפאה."

"ישנתי."

אלבוס ידע שהתאומים לא יתרגשו, זה קרה לו בערך שבע פעמים בכול שנה, הם היו רגילים לזה ומהשנה השנייה כבר ידעו שאחד נשאר איתו והשני הולך לקרוא למשהו ממשפחת פוטר. אז פשוט לתת לו לישון עד שהכול יוצא מהמערכת.

אז הוא התפשט ונכנס למיטה, דקות ספורות לפני שנירדם, כשהמציאות כבר פלרטטה עם החלום והכול נראה מוחשי ולא הגיוני בו זמנית הוא נזכר במשפט שהתנגן לו בלילה הקודם. בקול לא נשי אבל אי אפשר גם לשייך אותו לגבר...

''כשהדלת תפתח תחת הגביע הבוער, העולם ימשיך להיעצר.''

כן, גם עכשיו אין מלו מושג מה זה אומר.

_________________________

אני מודה ומתוודה, אין לי מושג מה זה. אני פשוט זורמת  עם עצמי

הפרק הקודם		הפרק הבא