המשחק

בבוקר יום ראשון ג'יני נכנסה למגורי השנה השישית בלי לדפוק.

פרטיות היתה עניין מורכב בהוגוורטס. היו חדרים בהם היתה הקפדה נוקשה על לחש נעילה, והיו שנשארו פתוחים תמיד. הרמיוני נהגה להסיר את לחש הנעילה כדי לאפשר לקרוקשנקס להיכנס בשעות לילה מאוחרות ולטפס על מיטתה. ג'יני, שגם ככה לא הצליחה לטפח את הרגל הנקישה על הדלת, היתה טרודה למדי ופנתה אל החדר מתוך דחף. היא שכחה מכעסן האפשרי של שותפותיה של הרמיוני, ופשוט פרצה פנימה.

היא קלטה את הפזיזות במעשה רק כשמצאה את עצמה מביטה בפניהן המופתעות של לבנדר בראון ופרוואטי פאטיל, שישבו שתיהן על מיטה אחת, מוקפות בבקבוקי לק. מבט מהיר ברחבי החדר הקטן בישר לה שהרמיוני לא נמצאת.

"סליחה," היא אמרה. "אתן יודעות איפה הרמיוני?"

"לא," אמרה לבנדר בחדות, ומעט לק ניתז על הסדינים. ג'יני שיערה שלא רק התפרצותה עוררה בה כעס כזה, אלה אזכור שמה של הרמיוני, שלאחרונה גרמה ללבנדר לחוש מעט מאוימת. חשדותיה אוששו כשלבנדר ריככה מעט את נימת קולה ואמרה, "היא יצאה לפני שקמנו. מה רצית ממנה? יש חדש עם רון? אתן הולכות לבקר אותו? גם אני רוצה לבוא!"

היא הביטה בה בתקווה נלהבת. ג'יני חשה דקירה מוזרה של אשמה.

"מדאם פומפרי נותנת לו שיקויים מטשטשים ביומיים האחרונים," היא שיקרה, כפי שהבטיחה לרון שתעשה אם תראה את לבנדר בדרכה למרפאה. "אז אנחנו לא הולכות לבקר אותו... סתם רציתי לדבר איתה."

לבנדר המאוכזבת חזרה לשקוד על ציפורניה של פרוואטי, וג'יני התנצלה שוב ויצאה מהחדר.

במורד המדרגות המובילות לחדר המועדון, ג'יני תהתה מה ציער אותה כל כך בתגובה של לבנדר. חוסר המודעות המגוחך שלה לרגשותיו של רון היה ראוי ללעג ורחמים, לא להזדהות. היא היתה עקשנית, בלתי נלאית, לא מרפה. ניסיונותיה הנואשים להציל את מערכת היחסים שלה עם אחיה היו מחזה עגום למראה, והעיקו יותר מכל על רון עצמו. ג'יני לעולם לא היתה ולא תהיה כזאת – אז למה זה מטריד כל כך לראות מישהו אחר מתנהג ככה?

ג'יני הדפה את המחשבות בתקיפות ופנתה לכתובת הטבעית ביותר – הספרייה. "איפה את, הרמיוני..." היא מלמלה לעצמה בעת שפסעה במהירות בין מדפי הספרים הארוכים.

מבטה הצולב של מדאם פינץ' נגלה מבעד לרווח שנוצר בין כמה ספרים. "לא לרוץ בספרייה!"

"אני לא רצה," השיבה ג'יני ברטינה, ולא האטה את מהירות הליכתה. היא רצתה להספיק לדבר עם הרמיוני לפני אימון הקווידיץ', לפני ששעות נוספות במחיצתו של הארי יעמיקו את בלבולה...

היא יצאה בחיפזון מהספרייה. איפה היא? לא היה אף אחד אחר ברחבי טירה שג'יני היתה יכולה לדבר איתו על הארי ודין. אין שום סיכוי שבעולם שתשתף את איירין או מיה בעניין, בטח שלא את ויקי פרובישר... ג'יני עצמה את עיניה ותחושת בחילה עלתה בה כשנזכרה איך אז, לפני שנתיים, מצאו אותה הבנות בוכה במיטתה לאחר שפספסה את ההזדמנות ללכת עם הארי לנשף חג המולד, וויקי פלטה צחקוק צווחני מרוב הפתעה. "את עדיין עם זה?!"

אהבתה של ג'יני לחברותיה לכיתה לא גדלה הרבה מאז, אבל למרות שמאז ומתמיד הרגישה בנוח יותר עם הבנים בשכבה – היא ידעה שהפעם הם מחוץ לתחום. הם לא יבינו את מורכבות המצב, ומלבד זאת... ג'יני ידעה שגם בין אלה שהמשיכו לשמור איתה על קשר ידידות בשנה האחרונה, בה טיפחה מערכת יחסים עם דין, היו כאלה שארבו להזדמנות להתחיל איתה. לא, היא גמרה אומר בליבה עוד אתמול בלילה, כשהמחשבות לא נתנו לה מנוחה: היא צריכה להתייעץ על זה עם חברה.

ג'יני ירדה במדרגות שתיים-שתיים לעבר האולם הגדול. אולי גם לונה היתה מתאימה לתפקיד, באופן מסוים – אבל לא כמו הרמיוני. הרמיוני לא רק תקשיב, היא תדע מה לעשות. יהיו לה תובנות. והפעם, יותר מתמיד, ג'יני לא נזקקה רק לפורקן – עליה להחליט סופית מה לעשות בנוגע לספקות שלה עם דין.

היא סקרה במבטה את שולחן גריפינדור, ובטנה התהפכה; הארי ישב לארוחת בוקר עם שאר חברי הנבחרת, ולכד את מבטה במהירות שגרמה לה לתהות אם הכריזה על נוכחותה בקול. הוא נופף לה לבוא, והיא נמשכה לכיוונו אוטומטית, מחשבותיה נמוגות מראשה לאיטן.

"קבענו את האימון רק אחרי ארוחת צהריים, לא?" היא אמרה בעודה מתיישבת על הספסל בין הארי לפיקס. קוט ודמלזה ישבו מולם, וכולם מלבדה לבשו את בגדי האימון שלהם.

"כן, אבל רק בגלל שמקלאגן התעקש שזה לא יבוא על חשבון איזו התחייבות קודמת שלו," אמר הארי. "נפגשנו במקרה במועדון בבוקר ולדמלזה עלה הרעיון לצאת לשחק גם עכשיו קצת, מי שרוצה. אם כבר יש לנו זמן פנוי והמגרש משוריין והכל."

"ועכשיו בלי מקלאגן אולי ייצא לנו אפילו ליהנות מהאימון," הוסיפה דמלזה בחיוך. "לשם שינוי."

ג'יני צחקקה. "אני נהנית עם מקלאגן," היא אמרה והביטה בהארי בהתגרות. "בעיקר בגלל התגובות שהוא מוציא מהקפטן."

הארי חייך אליה חיוך רחב, וג'יני פתאום קלטה שהם מפלרטטים. היא מיהרה להעמיס דייסה על צלחתה.

"תצטרפי אלינו?" הוא המשיך להביט בה.

"בטח," היא אמרה בלי לחשוב פעמיים. היא טעמה מהכף ולפתע נזכרה מה הניע אותה מלכתחילה לבוא לארוחה. "אה – אתה יודע איפה הרמיוני?"

"לא, לא ראיתי אותה היום עדיין."

השמיים הצלולים שנשקפו מחלונות האולם ניחמו את ג'יני על אופן השתלשלות האירועים. אימון מפרך יהיה אמנם בריחה מהתמודדותה עם ההחלטה, פיתרון אותו נקטה לעיתים קרובות מדי – אבל אחרי לילה של מאבק פנימי והפיכה במחשבות, היא נזקקה גם לקורטוב של שפיות. בתחושה מרעננת של הקלה היא סיימה לאכול ויצאה מהאולם עם חבריה לנבחרת.

"אני רק אלך להחליף בגדים ולהביא את המטאטא," אמרה כשהגיעו לקומת הכניסה. "תתחילו בלעדיי בינתיים."

היא מיהרה במעברים שמובילים למגדל גריפינדור, התרגשותה מתעצמת לקראת האימון. למען האמת, העיתוי היה מושלם. אימון בלי רון, שחוסר הביטחון שלו משגע אותה, שנדמה שהוא נעלב בכל פעם שהיא מצליחה לעקוף את ההגנה שלו על החישוקים... ובלי מקלאגן, שמותח ביקורת על כולם בלי הפסקה... ובלי...

מחשבותיה של ג'יני נקטעו בפתאומיות על ידי זרועות שעטפו אותה מאחור בחיבוק. היא כבר היתה בחדר המועדון, על סף גרם המדרגות למגורים, אבל דין תפס אותה בזמן ומשך אותה אליו. היא חשה את שפתיו על הצוואר שלה  וצחקקה, מתפתלת.

"לא ראית אותי," הוא אמר לה ושיחרר אותה כדי שתסתובב אליו.

"מיהרתי," ג'יני התנשמה קלות. "אני צריכה להחליף בגדים, אני – "

"רוצה לטייל קצת?" דין קטע אותה והחווה על החלונות המוארכים, מהם נשקף גוון עמוק ונקי של תכלת. "ממש נעים היום, אין בכלל עננים. המון זמן לא יכולנו לצאת מהטירה ביחד."

"האמת שממש בא לי לטוס קצת," אמר ג'יני. "המגרש פנוי עכשיו, אז הארי ודמלזה וכל אלה הציעו לי להצטרף לאיזה משחק או שניים לפני האימון היום."

דין הביט בה לרגע כאילו הוא לא מבין. "אבל האימון באמת אחר הצהריים, לא?"

אוי, נכון. גם דין בקבוצה עכשיו; מאז הפגיעה של קייטי בל, דין שימש כרודף מחליף. כמו קורא את מחשבותיה של ג'יני, הוא שאל, "שכחת שגם אני בקבוצה?"

"לא," ג'יני התעשתה מהר. "זה פשוט היה ספונטני לגמרי. הארי, דמלזה, פיקס וקוט תפסו אותי סתם במקרה באולם האוכל והציעו לי להצטרף – "

"וחשבת לקרוא לי?" כעס דין. "ולמה בכלל הסכמת? יש לנו שלוש שעות אימון אחר הצהריים, חשבתי שהבוקר ייצא לנו להיות קצת ביחד!"

ג'יני נשמה עמוק. מה היא יכולה להגיד? האם היא יכולה לספר לדין שהלהיבה אותה המחשבה על אימון קליל ומצומצם, רק עם הארי ותלמידי השנה הרביעית? האם היא יכולה לספר לו שנוכחותו באימונים בתקופה האחרונה מעיקה עליה לא פחות מנוכחותו של רון?

"דין, המשחק בסוף השבוע הזה," היא ענתה ברוגז, מחליטה לא להתפשר הפעם. "אני לחוצה מזה, והפלפאף כל הזמן תופסים לנו את המגרש – אנחנו לא יכולים לדחות את הטיול לפעם אחרת?"

"מתי?!" דין הרים את קולו. "את כל הזמן עסוקה! אני מבין שיש לך בגרויות השנה, אני ממש לא לוחץ עלייך – "

"לא לוחץ עליי?!" ג'יני צעקה כדי לגבור על קולו.

דין הביט לצדדים, כאילו היא מביכה אותו, למרות שחדר המועדון איכלס רק קבוצה של תלמידי שנה שנייה, ולג'יני ממש לא היה אכפת מהם.

"בואי נריב במקום אחר," הוא תפס בידה.

"לא!" היא השתחררה מאחיזתו וצעדה לאחור. "אין לי זמן לזה, דין! אני בדרך למגרש, אתה יכול להפסיק להיות ילד קטן ולהצטרף אליי אם אתה רוצה, ואתה יכול להמשיך להיות ילד קטן ולריב איתי אחרי – "

דין עקף אותה וחסם לה את הדרך למדרגות. "תפסיקי להתחמק ממני," הוא דרש. "אני ילד קטן? תראי איך את מגיבה רק בגלל שאמרתי שאני רוצה לבלות זמן עם חברה שלי. תראי איך את מגיבה בכל פעם. למה אני צריך לריב איתך על זה שאני רוצה להיות איתך?"

רוח הלחימה של ג'יני דעכה מעט, ואשמה הזדחלה לליבה. "אתה לא צריך," היא אמרה בקול חנוק. "אני מבטיחה להקדיש לך קצת יותר זמן, דין, אבל היום – דין, המשחק – "

"תמיד יש משהו," דין קטע אותה בצינה. "את רוצה לדעת למה ביקשתי להחליף את קייטי, ג'יני? כי אני רוצה להיות איתך קצת יותר! אני לא רואה אותך בכלל! תראי לאיזה מצב הגעתי, הדרך היחידה שלי לראות את חברה שלי היא לנסות להצטרף לרשימת הדברים שעומדים מעליי בסדר העדיפויות שלה!"

"עומדים מעלייך, דין? אתה כל כך אנוכי – "

"לא, את אנוכית," הוא אמר בנוקשות. "אנחנו ביחד כשנוח לך, אבל לעולם לא כשנוח לי. את לא מסוגלת להתפשר בחיים, ואת אף פעם לא חושבת על הצד שלי. את יודעת שוויתרתי על החוג לאמנות וגרפיקסמות  בשבועות האחרונים, רק בשביל להצטרף אלייך לנבחרת הקווידיץ'? היית עושה דבר כזה בשבילי, אם היה משהו שחשוב לי כל כך?"

ג'יני שתקה והשפילה את מבטה. היא רצתה להיות כנה עם דין, אבל היא לא היתה מסוגלת. היתה אמת בדבריו, אמת שהרגיזה את ג'יני באותה מידה שבה גרמה לה נקיפות מצפון. היא אהבה את דין, היא נהנתה איתו, אבל היא מעולם לא ביקשה ממנו לוותר על דברים למענה, והוא לא היה צריך לצפות ממנה לנהוג כך גם כלפיו.

"לא היית חייב להצטרף לנבחרת," היא ענתה לבסוף, מרימה אליו את מבטה. "בייחוד אם בסופו של דבר אתה משתמש בזה כדי לגרום לי להרגיש רגשות אשם."

"אני לא משתמש, ג'יני," דין נאנח. הכעס כבר נטש את קולו. "אבל אני כבר לא יודע להסביר את עצמי. קשה לי איתך."

גם לי קשה איתך. ג'יני פזלה לעבר החלונות לשבריר שניה, מבינה שלא יהיה הבוקר שום אימון עבורה. דין התיישב על המדרגות ושפשף את עיניו בעייפות, ומראהו המיואש הפיג מעט את מרמורה.

"אני מצטערת," היא התיישבה לצדו. "זו תקופה לחוצה, ואני גם רוצה להיות איתך, אני פשוט מרגישה שבכל פעם שאנחנו מצליחים למצוא זמן, אנחנו מבזבזים אותו בלריב – "

"לא היית חייב להצטרף לנבחרת..." דין חזר על דבריה כלאחר מחשבה. "את לא שמחה שעשיתי את זה?"

"אני כן," ג'יני ענתה במהירות, אבל זו לא היתה תשובה כנה לחלוטין. בהתחלה היא שמחה, אבל עד מהרה גילתה שהאימונים מרגישים אחרת מאז שהוא הצטרף. הכימיה שלה עם הארי, הקשר שהחל להיווצר ביניהם בחסות האימונים, הוכבד על ידי נוכחותו של דין והמטענים שהוא נושא. אם קודם נדמה היה לה שהארי מעניק לה תשומת לב מיוחדת, ההרגשה נעלמה במהרה; וכעת לא היתה כל תקווה שיחזור על עצמו אותו מקרה שאירע בתחילת השנה, כשהיא והארי נקלעו לשיחה לאחר האימון ומצאו את עצמם מעבירים ביחד כחצי שעה בטיולים סביב המגרש.

למען האמת, נוכחותו של דין איתה באימונים רק הגבירה את התחושה שיש משהו לא תקין במערכת היחסים ביניהם. אם בתחילת השנה חשבה שסוף סוף, הארי מעניין אותה כידיד, ומתפתח ביניהם קשר אפלטוני לחלוטין, כעת התעוררו בה ספקות. עד שדין התחיל להופיע לאימונים, היא לא שיערה לעצמה כמה היא תתגעגע להערות העוקצניות שהחליפו הארי והיא, כמה תשתוקק לעוד שיחה לאחר האימון. האימונים הפסיקו לעורר אצלה ציפייה נרגשת, ורק לאחרונה הבינה שהיא שונאת את נוכחותו של דין בנבחרת מהסיבות הלא נכונות; לא מהחשש שתתעורר אצלו קנאה וייפגע – אלא מהחשש שהוא ינטרל את כל המתח הנעים שנוצר בינה לבין הארי.

הייתי צריכה פשוט למצוא את הרמיוני, היא נאנחה בקרבה.

"על מה את חושבת?" שאל דין.

היא לא היתה מסוגלת לשתף אותו בכך שמקננות בה מחשבות על פרידה. זה נראה גדול מדי, פתאומי מדי. היא ידעה כמה תאבד אם תוותר עליו. היא לא יכולה לסובב אליו את גבה רק בגלל שהתעוררו בה גחמותיה הישנים...

אבל היא לא יכולה להיות כנה אתו. לא כרגע. היא חייבת לפתור את זה קודם עם עצמה. היא ניסתה להשיב לשאלתו, אבל גילתה שדמעות מטפסות לגרונה, והנידה בראשה עד שהצליחה לדבר.

"אני מצטערת, דין... אני רוצה.. אני לא יודעת מה לעשות כדי להיות בסדר..."

"זה בסדר," דין מיהר להצמיד אותה אליו; ג'יני לא בכתה לעיתים קרובות, ולקולה החנוק היה השפעה מיידית עליו. "את פשוט חסרה לי, זה הכול. אני לא רוצה להרגיש שזה פשע שאני רוצה קצת להיות איתך."

"זה לא פשע," ג'יני מלמלה לתוך חזהו.

"אבל את מבינה אותי?"

"כן. אני מצטערת," היא אמרה.

"אוקיי," דין נאנח.

ג'יני השתחררה מאחיזתו כדי להישיר אליו מבט. הוא לא נשמע לגמרי שבע רצון, והיא לא רצתה לתת לזכר של מריבה לא פתורה לרחף עליהם כל היום, להטיל עליהם צל. היא רצתה להתנער מרגשות אשמה והספקות, להיות חופשיה מהם באימון אחר הצהריים, כדי שתוכל להתרכז כמו שצריך...

"אתה עדיין רוצה לטייל?" היא נגעה בידו.

"אני רוצה," הוא לא השיב לה מבט. "השאלה אם זה מה שאת באמת רוצה."

כן... כן. היא רוצה. היא צריכה לנצל את הבוקר השמשי הזה כדי לבלות עם דין באופן שיזכיר לה למה היא אוהבת אותו, ימחק את סימני השאלה שמכרסמים בליבה.

"בוא אל מאחורי החממות," היא אמרה פתאום.

ג'יני שמעה פיוס והקלה בצחוקו של דין. "אמצע היום, ג'יני!"

"אז אפשר ללכת לאזור של היער. נמצא לנו מקום להסתתר," היא אמרה, מרפה מעט את הקשר של עניבתו בהתגרות. דין תפס את ידה וקם, מושך אותה לעמידה.

"אוקיי," הוא אמר, גם על פניו מתרחב חיוך שובב. "יכול להיות שלימדו אותנו לחש הנגזה השבוע..."

"נשמע סקסי," ג'יני צחקקה. "אף פעם לא התמזמזתי עם אדם בלתי נראה, זה יכול להוסיף."

"אני אשתדל מאוד," דין אמר בעודו מסובב עבורה את התמונה על צירה. "לקחת את זה כמחמאה."

ג'יני פרצה בצחוק, והשאריות האחרונות של הכעס נדפו משניהם בזמן שנדחקו ביחד דרך החור של התמונה.