משחקי פרפקציוניסט

פרסי וויזלי ואוליבר ווד היו באותה שנה, לאחרונה התחלתי לשפפ אותם. יום טוב~ 3>

"פרסי! הספרים הדפוקים שלך שוב על התוכנייה שלי!" צעקתו של אוליבר ווד נשמעה ברורה בחדר המועדון של גריפינדור.

פרסי וויזלי חייך חיוך קטנטן ומרושע אל הספר שקרא באותו רגע. הגיע לווד.

"פ-ר-ס-י!" קרא ווד ותלש את הספר מתוך ידיו של חברו לחדר. "הספרים שלך, להעיף מהתוכנייה, יש אימון בעוד חצי שעה."

"תתמודד ווד, על זה שאתה משאיר ניירות עם איקסים ועיגולים בכל מקום. תלמד לסדר ואני אזיז אותם."

"אבל זה חשוב! פרס, אני אסדר את החדר אחרי האימון, אוקיי? רק שאני צריך את התוכנייה. עכשיו. זה דחוף."

"גם הסדר של החדר שלי הוא דחוף," אמר פרסי בקול מתקתק במיוחד ולקח את הספר שלו מידיו של אוליבר.

"אתה אזיז אותם בעצמי אם ככה!" הכריז ווד, ולפני שפרסי הספיק להבין מה קורה ווד כבר היה בדרכו חזרה לחדר.

"היי, חכה!" קרא פרסי, רודף במעלה המדרגות אחרי שחקן הקווידיץ' הצעיר.

"או שאתה מזיז את הספרים שלך, או שאני עושה את זה."

"אתה לא יכול להחזיק שום דבר מנייר בלי לקמט אותו!" קרא פרסי בקול מאשים, תופס בזרועו של ווד. "אתה הרסת לי מספיק ספרים-"

"לקפל עמוד אחד בטעות זה לא הרס," אמר ווד וניסה להתנער.

"זה כן! זה מציק כל כך, חתיכת אידיוט!" פרסי החליט לשנות אסטרטגיה כעת וחסם בגופו את דלת הכניסה לחדר. ידיו היו פרושות לרוכבה.

"זוז מהדך פרס," אמר ווד מיד.

"אין מצב."

"פרסי, יש לי אימון בעוד חצי שעה."

"ו...?"

"ואני צריך להתארגן!" אמר ווד, נשען על הקיר ליד החדר. "מה אני יכול לעשות כדי שתזוז?"

"תסדר את החדר," הציע פרסי.

"בסדר. אחרי האימון תן לי חצי שעה והחדר מצוחצח עד היסוד."

"לא. לפני האימון שלך. הם לוקחים שעות ואתה חוזר עייף."

"אבל יש לי חצי שעה להתארגן ולצאת!"

"אז זו בעיה שלך." קבע פרסי בקול מעצבן במיוחד.

ווד היה חושב על לדחוף אותו אם הוא לא היה פוחד לגעת בו. בשונה משאר האחים לבית משפחת וויזלי, פרסי היה די רזה ודי עדין למראה. לא היו לו שרירים כמעט, והמעטים שכן נבעו מהנפת ספרים תמידית וסחיבתם.

גם השפתיים של פרסי היו שונות משאר משפחת וויזלי. הן נראו רכות ומזמינות, ועדינות למראה. יש אנשים שאומרים שאפשר להיאבד בעיניים, אבל הצבע הכחלחל מאחורי זגוגיות קרות מושך אותו הרבה פחות מאשר שפתיים רכות בצבע אדמדם, בדיוק במידה הנכונה. "פרס," הוא אמר, קולו נמוך מהרגיל, שקט ורגוע. "מה אני יכול לעשות כדי שתזוז?"

פרסי הרגיש את הבערה המתלהטת בלחייו. "לסדר את החדר," ענה פרסי, קולו פחות מתנשא הפעם. הביטחון שלו נמס באחת. שחקן הקווידיץ' היה לא רק מושא ליבן של הרבה בנות בהוגוורטס, אלא גם שלו.

"וחוץ מזה?" שאל ווד בקול אף חלש יותר, מאלץ את עצמו להתקרב לפרסי עוד קצת כדי שישמע. הוא כמעט הרגיש את אפו המנומש של פרסי פוגש בשלו, והשפתיים קרובות כל כך...

"לך לעזאזל ווד," קרא פרסי בקול ודחף את ווד ממנו. הוא התרחק מהדלת וירד במדרגות תוך כדי שהוא מנסה להעלים את הסומק בפניו. "תשים את הספרים על המיטה שלי."

ווד חייך לעצמו חיוך ניצחון. תוכנייה, אימון, אחר כך הוא כנראה ישכח שוב לסדר את החדר ויקבל קצת מתשומת הלב של פרסי. ככל שהוא מציק לפרסי יותר, פרסי מאדים וצועק. חמוד כזה...

יום אחד אוליבר ווד אולי גם יכבוש את השפתיים האדמדמות המושלמות שלו. מתאים לו, לפרפקציוניסט, שפתיים מושלמות כאלו.

הוא כבר לא יכול לחכות לניצחון הזה.