אנדרומדה - מקור שמה וחייה

אנדרומדה תמיד תהתה למה הוריה קראו לה בשמה. בתחילת חייה היא שנאה אותו. הוא היה ארוך, מסובך, מוזר ולא קשור לכלום. למרות חסרונותיו הרבים - לפחות בעיניה של אנדרומדה - היא למדה לאהוב אותו. אף על פי שהיה ארוך מעט ומסובך, היה לו צליל נעים. לעיתים היא סתם נהנתה לומר אותו כשהייתה לבדה בחדר, מגלגלת אותו על לשונה. אומנם הוא היה מוזר, אך הוא הבטיח שמוריה לא ישכחו אותה במהרה. זה היה יתרון נוסף שלמדה להעריך כשצפתה בחברותיה מסמיקות מבושה כשבמחצית השנה המורים עדיין בלבלו אותן עם ילדות אחרות.
אחד היתרונות הנוספים, היה מקור השם.
בפעם הראשונה שטד שלה הפגיש אותה עם הוריו, היא גילתה את המחשב. כמה פגישות לאחר מכן - את מנוע החיפוש. היא הסתקרנה, ובסופו של דבר הצליחה להבין איך משתמשים בו וחשוב מכך, איך מחפשים. הדבר הראשון שבדקה היה מה מקום שמה. המידע הדהים אותה, והפתיע בצורה לא רגילה. היא לא שיערה לעצמה עד כמה יתאים הסיפור שלה לסיפורה של הנסיכה היוונית*, שעל שמה נקראה.
טד שלה היה פרסאוס, כמובן. שהציל אותה מגורל מר - אומנם לא מוות בעודה חיה על ידי מפלצת ים פראית, אבל לא כל כך רחוק מכך. או גוויעה ברחובות לונדון החשוכים, או חזרה לחיק משפחתה הלא-כל-כך-מזמין ואירוסים לאחד מאינספור דודניה, קרוביה או שידוך לאחד מבני המשפחות טהורות הדם המעטות שנשארו. בסיפור הזה, אימה גילמה את המפלצת. אנדרומדה לעולם לא הייתה מרשה לעצמה לחזור לשם. את הסלע אליו נכבלה גילמו האירוסים, שמהם התחמקה בעור שנייה, מוסיפה בדרך סימן חריכה נוסף לשטיח הקיר המשפחתי.
אוי, טד, טד היקר שלה. טד שלה, שעבר במקרה וראה אותה באותו הבר העלוב באחת מסמטאותיה החשוכות והמלוכלכת ביותר בלונדון. היא לא העזה להראות את פניה בקלחת הרותחת מפחד שיזהו אותה, אז היא נאלצה להסתפק באחד הברים של המוגלגים, מבזבזת את שארית כספה. רק אלוהים יודע מדוע טד היה שם באותו לילה נוראי, אך מה שבטוח בטוח, הוא זכר את אנדרומדה משנותיו בהוגוורטס, ואף על פי שהיא לעולם לא ידעה על כך הוא עדיין אהב אותה, כפי שאהב אותה בשנותיה בהוגוורטס, אך לא אמר דבר. למרות שהיא הייתה באחד ממצביה הגרועים ביותר - שיכורה לחלוטין, מלוכלכת ולא ממש מחוברת למציאות - הוא עדיין ראה בה את הנערה שהתאהב בה. הוא לקח אותה אל דירתו השכורה וטיפל בה בעדינות. כשהיא התעוררה, הדבר הראשון שרצתה היה לעזוב, ומהר. אך טד דיבר אל ליבה והיא השתכנעה, למרות שיכול להיות שהעובדה שלא היה לה מקום טוב יותר ללכת אליו עזרה במידת מה. היא התאהבה בו, ובסופו של דבר, לאחר קשר של שלוש וחצי שנים, הוא הציע לה נישואים. לא היתה אישה מאושרת ממנה בכל העולם. העובדה שהוא היה בן מוגלגים והיא טהורת דם לא שינתה דבר. היא לא ידעה זאת בהתחלה, שטד הוא קוסם, משום שלא זכרה אותו משנותיה בהוגוורטס. אף על פי שברור היה שהוא מכיר וזוכר אותה, בשבוע הראשון להיכרותם הוא הקפיד לא להזכיר את משפחתה, משום שפחד שהזיכרונות יכאיבו לה. כמובן שבשלב מסוים היא נזכרה בו, וצחקה עד שיכרון חושים כשטד סיפר לה את הסיבה שבגינה הקפיד לא להזכיר את משפחתה. היא שונאת את משפחתה, כך אמרה לו, שנאת מוות. היא לעולם לא הייתה רוצה לחזור לשם. הבריחה הייתה הרגע המאושר בחייה. טד רק חייך בהבנה, אך לא אמר את המחשבה הראשונה שעברה בראשו. הוא ידע, שבמוקדם או במאוחר, יגיע הרגע בו תהיה קצת יותר מאושרת. כמובן, הוא צדק.
טד גילם את פרסאוס בצורה מושלמת - אציל ואבירי, נאמן במידה מעוררת התפעלות, חכם, שנון ואוהב. לאחר נישואיהם, היא קיוותה שיחיו באושר ועושר כפי שחיו אנדרומדה ופרסאוס המקוריים, אבל הגורל לא רצה שכך יהיה.
השנים הראשונות היו נפלאות - וכשנולדה בתה הראשונה היא שמחה כפי שלא שמחה מימיה. היא קראה לה נימפדורה, בזוכרה את הסבל שעורר אצלה שמה בהיותה ילדה קטנה, וקיוותה שבתה תלמד לאהוב את שמה כפי שאנדרומדה אוהבת את שמה כיום. השנים חלפו, נימפדורה גדלה - אף על פי שנראה היה שאת שמה היא שונאת שנאה עזה - בתור טונקס, לאחר שסירבה שיקראו לה בשמה האמיתי. היא סיימה את הוגוורטס בהצלחה ונרשמה לבית הספר להילאים. גם אותו סיימה בהצלחה, והפכה להילאית מוסמכת. לא היה לילה שהעבירה מחוץ לביתה שבו אנדרומדה לא עצמה עין מרוב פחד, אף על פי שידעה שבתה כבר גדולה ומסוגלת להגן על עצמה. השנים המשיכו לעבור, וולדמורט חזר ואחותה של אנדרומדה, בלטריקס, ברחה מאזקבאן. עכשיו, גם בלילות בהם היתה נימפדורה בבית לא הצליחה לעצום עין, מפחדת מיכולותיה של אחותה המטורפת. נימפדורה הכירה את רמוס לופין, האדם-זאב, ונישאה לו. היא לא ישנה עוד בביתה, אבל אנדרומדה לא סבלה ממחסור בשינה משום שעכשיו האמינה שבתה בידיים טובות. היא סמכה על רמוס שישמור על בתה, כפי שלא סמכה על אדם אחר מעולם.
טד נרצח.
אנדרומדה העבירה את ימיה ולילותיה בבכי קורע לב, מנסה להתאפס על עצמה למען בתה היקרה, שעכשיו היתה בהריון, אך לא מסוגלת משום שלא עבר רגע אחד שבו לא חשבה על העובדה שבסופו של דבר, גורלה לא שפר עליה כגורלה של אנדרומדה היונייה, הנסיכה שנישאה לפרסאוס וחייה בעושר ואושר עם אהובה. לאחר שבוע, הצער נהפך להשלמה. בכי לא מסוגל להחזיר את המתים לחיים, ובתה זקוקה לה. היא עומדת ללדת.
לילד קראו טד. טדי. אנדרומדה היתה מאושרת כששמעה את השם. והוא היה מטמורפוגוס, בדיוק כמו אימו.
נימפדורה מתה.
רמוס מת.
הם מתו בקרב על הוגוורטס, היא ידעה. מתו למען מטרה טובה - להעניק לבנם הזדמנות לחיות בעולם טוב יותר. בכל זאת, היא בקושי הייתה מסוגלת להכיל את הכאב. אבל היא לא התפרקה. טדי היה זקוק לה. היא האדם האחרון שנשאר לו, מלבד הארי - אבל הארי היה עסוק עכשיו בצרותיו שלו. שיקום הוגוורטס לאחר המלחמה, השיקום של עצמו. הוא לא היה יכול להתפנות.
אז היא נשארה חזקה, מרוכזת. היא הייתה ה-סבתא, במלוא מובן המילה. סבתא עושה הכל. החיוכים של טדי הקטן היה כל מה שהיא נזקקה לו.
אבל בסופו של דבר, היא התפרקה. שנים היא שמרה בבטן, הדחיקה, הייתה מאושרת. חלקית.
הכאב פרץ ממנה ביללה מרה אחת, קול לא אנושי. טדי כבר גדל, היא ידעה. גדל מספיק בשביל לדאוג לעצמו. הוא כבר בן עשרים וחמש, מאורס לוויקטואר הנפלאה. היא תוכל לדאוג לו.
בבוקר שלמחרת, טדי מצא את אנדרומדה במיטתה. היא לא נשמה.
האבל היה מוחשי כל כך, מורגש באוויר. טדי בכה. זה היה בכי שגבר בוכה פעם אחת בחייו, בכי מר וכאוב. בכי של גבר בהלווית כל משפחתו. הדמעות זלגו מעיניו בשקט, צנחו על מצבת האבן שנשאה את שמה בלי קול, מכתימות אותה בכתמים כהים. היא נקברה לצד בעלה, בחלקת קבר זוגית, כשבחלקת הקבר השכנה קבורים גם רמוס לופין ונימפדורה ׳טונקס׳ לופין.
אנדורמדה טונקס, זה מה שהיה כתוב על המצבה שלה.
אמא מדהימה, רעיה אוהבת, סבתא נהדרת וחברה טובה יותר משאפשר היה לדמיין.
אולי לא כתובת המצבה המרגשת ביותר שיש - למרות שמבחינת ידידיה וקרוביה, הם לא היו יכולים לקוות למשהו טוב יותר.
אבל בסופו של דבר, היא מתה בחיוך. כאילו ידע שבעוד רגע תזכה לאותו הסוף הטוב שעליו חלמה, ותתאחד שוב עם יקיריה.

* אנדרומדה הייתה נסיכה יווניה שהוריה קשרו לסלע כקורבן למפלצת ים נוראית. המפלצת תקפה את חופי ממלכתם בתור נקמה מפוסידון, לאחר שאמה של אנדרומדה, קסיופאה, התרברבה שהיא יותר יפה מבנותיו של פוסידוק, הנראידות. האורקל אמרה להוריה שהקרבת אנדרומדה למפלצת הים היא הדרך היחידה שבה מפלצת הים תפסיק לתקוף את חופם. פרסאוס, בנו של זאוס, עבר במקרה במקום והתאהב באנדרומדה ממבט ראשון. הוא קטל את מפלצת הים ונשא את אנדרומדה לאישה. הם היו בין הגיבורים היוונים היחידים שחיו 'באושר ועושר'.