בובת חוטים ודמות משנית

וויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג.

טוב, זה פיקצר די ארוך :) המורכב מחלקים, שבכל חלק מתוארת אותה ה"סצנה" מנקודות המבט של סוורוס סנייפ וג'יימס פוטר (לא כולל החלק האחרון).

זה הפיקצר הכי ארוך שכתבתי! אני ממש מבקשת שאם אתם אוהבים אותו, תדרגו ותמליצו עליו, כי השקעתי בו המון (גם בכתיבה וגם ברעיון)! :)

מקווה שתהנו!

אוהבת, תמר לילי פוטר 3>

סוורוס קם בהרגשת הקלה ממושבו ויצא מהאולם הגדול. על אף שלקח עמו את טופס בחינת הבגרות בהתגוננות מפני כוחות האופל, כדי לבדוק אם השיב נכונה על כל השאלות, הוא היה כמעט בטוח במאת-האחוזים שהוא לא טעה.

הוא נתן לרגליו להוביל אותו; קולות התלמידים המשוחחים בהתלהבות והצבעים המרצדים בזוויות עיניו התערבלו בראשו, דבר שמעט הקשה על ריכוזו וגרם לו לשקוע עמוק יותר בטופס, אפו כמעט ונוגע בו. הוא לא שם לב כשהתיישב בצל שיחים בודדים על הדשא, והמשיך לבדוק כל שאלה ושאלה. לבסוף, לאחר שאנחת שמחה שקטה נפלטה מפיו, הוא קם ממקומו, מרוצה, וטמן את הטופס בתיקו. הוא פנה לחצות את הדשא, כשקול הסיח את דעתו לפתע.

"הכל בסדר, סבר-מאוס?"

סוורוס הסתובב במהירות, לא מופתע לראות את פוטר וחבורתו ניצבים מולו. אמנם לופין כלל לא עמד, אך מאחר שלא הגיב לדבר מעלבונותיהם של חבריו, גם הוא הפך לדמות שנואה על סוורוס. הוא פעל בלי לחשוב; הוא זרק את תיקו  ושלף במהירות את שרביטו.

"אקספליארמוס!" שרביטו של סוורוס הועף באוויר ונחת מאחוריו. בלק צחק, דבר שהכעיס את סוורוס אפילו יותר.

סוורוס צלל לתפוס את שרביטו, כשקריאת "אימפדימנטה!" העיפה אותו וגרמה לו ליפול ארצה. הוא שכב על האדמה, מתנשף. תלמידים החלו להתקרב.

"איך הלך לך במבחן, מאוסי?" שאל פוטר.

"הסתכלתי עליו, האף שלו ממש נגע בקלף. זה בטח יהיה מלא כתמי שומן, הם לא יצליחו לפענח אף מילה." אמר בלק ברשעות. צחקוקים נשמעו מקהל הצופים.

"אתה –חכה." הוא התנשף, ונשא לעבר פוטר מבט של תיעוב טהור. "אתה – חכה, חכה..."

"חכה למה?" אמר בלק בקוצר רוח. "מה אתה מתכוון לעשות, סבר-מאוס, לקנח עלינו את האף שלך?"

סוורוס, כעת, רתח מזעם. הוא פלט שרשרת של גידופים, הוא סינן לחשי קללה, אך היות ושרביטו לא היה בידו, דבר לא קרה.

"שטוף את הפה המלוכלך שלך," אמר פוטר בקרירות. "התקרצף!"

בועות סבון החלו לבקוע מפיו, גורמות לו לתחושת מחנק נוראה.

"תעזבו אותו!" קול מוכר נשמע מפיה של נערה אדמונית בעלת עיניים ירוקות.

"הכל בסדר, אוואנס?" שאל פוטר, ונימת קולו התרככה לפתע.

"תעזבו אותו, מה הוא עשה לכם?" היא חזרה, והביטה בפוטר בחוסר חיבה.

"טוב," אמר פוטר, שוקל את תשובתו כביכול, "האמת, הבעיה היא בעיקר עצם קיומו, אם את יורדת לסוף דעתי..." צחקוקים נוספים נשמעו.

"אתה חושב שאתה משעשע, אבל אתה חתיכת אפס יהיר ומתעלל, פוטר. תעזוב אותו." היא אמרה, צינה נודפת מקולה.

"אני אעזוב אותו אם תסכימי לצאת איתי, אוואנס. קדימה... צאי איתי, ואני בחיים לא אפגע יותר בסבר-מאוס." אמר פוטר.

הקללה המכשילה החלה לאבד מכוחה. סוורוס החל לזחול לכיוון שרביטו, יורק בועות סבון מפיו.

"לא הייתי יוצאת איתך גם אילו הייתי חייבת לבחור בינך לבין הדיונון הענק מהאגם." אמרה לילי, דבר שגרם לפיו של סוורוס להתעקל קלות.

"חבל מאוד, קרניים." אמר בלק ופנה אל סוורוס, "הי!"

סוורוס הגיב במהירות – הבזק אור, וחתך עמוק הופיע בלחיו של פוטר. עוד הבזק אור, וסוורוס נתלה במהופך באוויר, גלימתו נופלת אל מעל ראשו וחושפת את רגליו הרזות ואת תחתוניו. קולות צחוק רבים נשמעו.

"תוריד אותו משם!" צעקה לילי.

"כמובן." אמר פוטר.

סוורוס נפל על האדמה כמו בובת סמרטוטים, משתחרר מגלימתו הסבוכה וקם במהירות, שרביטו מונף באוויר.

"לוקומוטור מורטיס!" אמר בלק, וסוורוס נפל שוב, נוקשה כמו אבן.

"תעזבו אותו כבר!" צעקה לילי, והניפה גם היא את שרביטה. סוורוס היה אסיר תודה אליה, וכבר תכנן איך להודות לה, כשישחררו אותו סוף סוף.

"אוי, אוואנס, אל תכריחי אותי להטיל עלייך קללה." ביקש פוטר. סוורוס היה מגלגל את עיניו, אילו לא היה מאובן.

"אז תסירו את הקללה ממנו!" היא אמרה.

פוטר נאנח עמוקות, ואז פנה אל סוורוס והסיר ממנו את הקללה, לא לפני שהביט בו במבט שרק שניהם יכלו להבין.

אז, סוורוס הבין שפוטר צודק. המבט, שאיש מלבד שניהם לא הבין וגם לא הבחין בו, גרם לסוורוס לחשוב פעם נוספת  על התנהגותו. הוא ידע את הסוד של פוטר – פוטר מעולם לא רצה לפגוע בו, אלא רק לגרום לו להבין שהוא צריך לבחור צד, וכעת זה הזמן. הוא לא יכול להמשיך להתנהג אל כל התלמידים שאינם בעלי דם טהור ברשעות, ורק בתלמידה אחת לנהוג בצורה שונה, הוא חייב להחליט עכשיו, באיזה צד הוא בוחר. או כולם, או כלום. והוא החליט, בלי לדעת כמה שהחלטה אחת יכולה לשנות חיים של אנשים רבים, ובטח לא החלטה של אדם כל-כך לא נאהב. כך הוא חשב.

"הנה לך." אמר פוטר. "יש לך מזל שאוואנס הייתה פה, סבר-מאוס -"

"אני לא צריך עזרה מבוצדמים קטנים ומסריחים כמוה!"

הוא כבר לא שמע את שאר השיחה, שום דבר לא היה חשוב בעיניו. הוא החליט, זה מה שחשוב.

אז מה אם הוא יאבד בגלל זה ילדה אחת קטנה?

ג'יימס ידע שהפעם הוא יצליח לגרום לסנייפ להחליט. הוא לא יכל להגיד שהם לא שונאים אחד את השני, שניהם שנאו אחד את השני מאז שהכירו, אך שניהם גם ידעו שכל הריבים והשנאה נבעו מדבר אחד – סנייפ. אמנם, לקח לסנייפ הרבה זמן להבין זאת, והחלטתו בכלל לא הייתה כפי שג'יימס ציפה שתהיה.

כשסנייפ קרא ללילי בוצדמית, לבו של ג'יימס נשבר. סנייפ היה מלכתחילה הסיבה לכך שלילי שנאה את ג'יימס, וכשסנייפ קילל כך את לילי, ג'יימס הרגיש שכל מאמציו לגרום לו להבין את טעותו, המאמצים שבעקבותיהם לילי שנאה אותו מכיוון שלא הבינה את כוונתו, היו לשווא.

את מה שקרה אחרי שסנייפ קילל את לילי, ג'יימס זכר במעורפל; הוא זכר שהוא אמר לסנייפ להתנצל, שלילי אמרה שהיא לא צריכה ממנו טובות...

כשג'יימס איים להוריד לסנייפ את התחתונים, הוא פעל מתוך שנאה טהורה. הפעם לא היו מטרות נסתרות, אלא רק הוא, סנייפ ונקמה. בסופו של דבר, הוא לא קיים את איומו, מאחר שידע שלילי לא הייתה רוצה בכך, ורק הלך לחדרו בכעס והתיישב על מיטתו, פורק את עצביו בעזרת כריתו, שהוטחה פעמים רבות על המיטה.

לפחות הוא החליט, חשב ג'יימס, אך מחשבה זו לא עודדה אותו כלל וכלל. הוא רצה שסנייפ יתנהג לכל ילדי המוגלגים וחצויי הדם כפי שהוא נהג בלילי, אך סנייפ החליט החלטה שגויה. הוא אדם רע, גופו התכווץ בכעס, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה אדם טוב.

***

סוורוס עמד מחוץ לדלת בחדר קטן שבפונדק שלושת המטאטאים, משעין את אוזנו על הדלת ומקשיב, מנסה לצרוב במוחו כל מילה ומילה ממה שנאמר בחדר. נבואה.

הוא מיהר אל אדונו בהתרגשות. אמנם לא הספיק לשמוע את הנבואה בשלמותה, אך מה שהוא שמע היה די והותר בכדי לרצות את אדונו. אוכלי המוות כבר ישבו מסביב לשולחן ארוך ומרובע, ובראש השולחן – אדון האופל, הלורד וולדמורט.

"אדוני," סוורוס מיהר להתיישב במקום הפנוי שנשמר עבורו. "אדוני, יש לי מידע שיכול לשנות הכל! מידע שיכול לגרום לך לנצח מבלי שיהיו לך עוד אויבים, לעולם!"

"ספר לי, סוורוס." אמר וולדמורט בקרירות והצמיד את אצבעותיו זו אל זו בציפייה.

"נבואה, אדוני. זה שבכוחו להביס את אדון האופל קרב ובא... הם שחמקו ממנו כבר שלוש פעמים, להם ייוולד הוא בשלהי החודש השביעי... ואדון האופל יסמן אותו כשווה לו, אך ברשותו יעמוד כוח שאדון האופל אינו מכיר..." אמר סנייפ בהתרגשות.

"זהו?" שאל וולדמורט באותה האדישות שבה דיבר קודם לכן.

"לא, אדוני. לא הספקתי לשמוע הכל." אמר סוורוס במהירות, מקווה שאדונו לא יכעס.

הייתה שתיקה במשך זמן מה. וולדמורט תופף באצבעותיו הלבנות והארוכות על השולחן, דבר שגרם למתח רב לכל הסובבים לו.

"אז צריך להרוג אותו."  הוא אמר לבסוף.

"צריך לגלות קודם מי הוא, לא כך, אדוני?" אמרה בלטריקס.

"אני יודע מי הוא." הוא השיב בפשטות וקם מהשולחן.

אוכלי-המוות קמו בזה אחר זה, עד שלבסוף נותר רק סוורוס, שישב קפוא בכסאו.  הוא עשה זאת, בזכותו אדון האופל יהיה בלתי מנוצח. אם כך, מדוע אינו מאושר?

מחשבה שהוא השתדל להדחיק בראשו צצה לפתע. גם הוא ידע על מי מדובר בנבואה. הפוטרים, כמובן. הם עונים על דרישות הנבואה. וולדמורט וודאי יהרוג אותם בדרכו אל הילד, אך זה לא אמור להטריד את סנייפ, ואכן, מחשבה זו נדחקה שוב לפינה בראשו.

אז מה אם הוא יאבד בגלל זה אישה אחת מתוך כל הנשים בעולם?

באותו  הערב, דפיקה נשמעה על דלתם של משפחת פוטר. הארי הפעוט החל ליילל, ולילי מיהרה להרגיעו. ג'יימס קם וניגש אל הדלת, פותח אותה מעט, באיטיות. אדם גבוה בעל שיער וזקן כסופים וארוכים עמד בפתחה.

"פרופסור דמבלדור!" אמר בשמחה, אך מייד שינה את נימת קולו לחשדנית, "מה השם של עוף-החול שלך?"

"פוקס. קיבלתי אותו כאות הוקרה על פריצות הדרך שלי בנושא הפטרונוסים." אמר דמבלדור ברוגע, "ואתה יודע שאתה יכול לקרוא לי אלבוס."

ג'יימס חזר לחייך ופתח את הדלת לרווחה, מזמין את דמבלדור להיכנס וסוגר מאחוריו את הדלת. לילי, שהייתה ישובה על הספה, מחזיקה ברוך את הארי, הביטה בשניים, שהתיישבו גם הם. דמבלדור התרווח על הכורסא באנחה, חייך לרגע אל המשפחה, ואז מבטו הפך לרציני.

"זה טוב שאתם שומרים על ביטחונכם בתקופה זו, במיוחד אתם." הוא אמר.

"מה זאת אומרת?" שאלה לילי, מבטה הופך למעט מודאג.

"הייתי צריך מורה חדשה לגילו עתידות בבית-הספר," הוא אמר ונאנח שוב, "אז בחנתי אישה העונה לשם סיביל טרלוני. במהלך הבחינה, היא השתנתה לפתע. קולה הפך לעמוק, כל חזיתה הפכה לדרוכה והיא עצמה נראתה כאילו היא בכלל לא מודעת לכך. ואז, היא התחילה לדבר."

הייתה שתיקה קלה, וג'יימס הביט בדמבלדור בציפייה. לא ייתכן שהוא בא רק בשביל זה.

"נו?" האיץ בו ג'יימס.

"זה שבכוחו להביס את אדון האופל קרב ובא... הם שחמקו ממנו כבר שלוש פעמים, להם ייוולד הוא בשלהי החודש השביעי... ואדון האופל יסמן אותו כשווה לו, אך ברשותו יעמוד כוח שאדון האופל אינו מכיר... ואחד מהם יומת בידי השני, כי איש מהם לא יוכל לחיות כל עוד ימשיך השני להתקיים... זה שבכוחו להביס את אדון האופל ייוולד בשלהי החודש השביעי..."

פניהם של לילי וג'יימס החווירו. כעת הם היו באיום מצדו של וולדמורט, והם היו מטרה קלה עבורו. אמנם היו קוסמים חזקים, אך וולדמורט היה חזק מהם. ג'יימס העביר את מבטו אל לילי, גופו רועד לרגע.

"מה... מה נעשה?" שאלה לילי לבסוף, שוברת את השתיקה.

"זה יכול להיות אתם, או משפחת לונגבוטום. גם הם עומדים בדרישות, אך כמובן שאתם נמצאים באותו המצב כמוהם, ואתם צריכים להיות מוכנים."

היו עוד כמה רגעים של שתיקה.

"מוטב שתשמרו את מקום מגוריכם בסוד, כלומר, לבחור שומר סוד. אני אהיה יותר ממוכן להיות שומר-הסוד שלכם, אבל זו החלטתכם בלבד."

ג'יימס התקשה להכיל את מה שנאמר לו כרגע. בנם בסכנה. בנם, שהיה בן פחות משנה. זה לא מגיע לו, זה לא מגיע להם. זה לא מגיע לאף אחד. דמעה בודדה זלגה מעינו, מותירה אחריה שובל לח על פניו. הוא לא ייתן לבנו להיפגע, הוא יעשה בשבילו הכל. והוא ידע שכך גם לילי תפעל.

"מוטב שסיריוס יהיה שומר-הסוד." הוא אמר, מבלי לחשוב על דבריו.

"כרצונכם," אמר דמבלדור, "אחזור בעוד כמה ימים, להשלים את פרטי התוכנית."

ג'יימס הנהן, בלע את רוקו בקושי, וקם לפתוח את דלת הבית.

"תודה." הוא אמר, רגע לפני שדמבלדור יצא. דמבלדור הניד בראשו ויצא.

ג'יימס חזר לשבת ליד אשתו, כורך את ידו סביבה. היא הניחה את ראשה על כתפו, והוא הרגיש את חולצתו נרטבת מדמעות.

"נעשה בשבילו הכל." הוא אמר לה.

"גם אם זה יהיה כרוך במותנו." היא השיבה.

***

אוכלי-המוות היו נרגשים מאוד באותו היום. אדונם, סוף-סוף, עומד לבצע את מזימתו, אותה הוא תכנן כמה חודשים. כל המידע שהיה נחוץ לו הושג, וכעת נותר לו רק להרוג את הילד. אוכלי-המוות ליוו אותו עד לגבולותיו של מכתש גודריק, שם הוא ביקש להמשיך לבדו. שעה ארוכה הם עמדו שם, מחכים לאדון האופל, אך דבר לא קרה. לפתע נשמע פיצוץ שהבהיל את כולם, ובית במרחק-מה קרס אל תוך עצמו. הם מיהרו לכיוון הבית ונכנסו אל תוך ההריסות.

"אדוני?" קולה של בלטריקס הדהד.

לא היה מענה, רק בכי של תינוק נשמע. האווירה הפכה למתוחה מאוד. לוציוס צמצם את עיניו וצעד כמה צעדים קדימה, קראב וגויל ממהרים לחקותו, נרקיסה הנידה בראשה בייאוש, ופיטר החל לרעוד וקרס על הרצפה. רק סוורוס נותר נטוע במקומו, קפוא.

"לא... לא ייתכן..." מלמלה בלטריקס.

היו כמה רגעים של שתיקה, כשלפתע אוכלי-המוות שותקו בזה-אחר-זה. סוורוס הצליח להתחמק מלחשי השיתוק ופנה להסתתר מאחורי קיר מתפורר. הוא ראה את סיריוס בלק הולך בשקט אל החדר ממנו נשמעו קולות הבכי. הוא יצא תוך כמה רגעים, התינוק בידיו ודמעות זולגות מעיניו. סוורוס שם לב לצלקת בצורת ברק על מצחו של התינוק. בלק יצא מהבית, דואג לבעוט בדרכו בגופו המשותק של פיטר. לאחר כמה דקות נשמעו קולות של דיבור. סוורוס זיהה את קולותיהם של בלק והאגריד.

"לא!"

"האגריד, זה לא קשה לי פחות מלך."

"זה לא הגיוני! דמבלדור כבודו דאג שם להכל!"

"אם החלאה לא היה בוגד בנו, הם היו ניצלים."

"בוגד? מי בגד?"

"פטיגרו. אני עוד אדאג לרצוח אותו."

"פטיגרו החבר שלכם שמה? הוא הבוגד?"

הייתה שתיקה.

"דמבלדור כבודו אמר לי להביא את הארי לדרך פריווט מספר 4."

"קח את האופנוע שלי, אני לא צריך אותו."

האגריד משך באפו, מלמל כמה מילים לא מובנות וצעד בצעדי ענק אל עבר אופנוע שחנה בקרבת-מקום. בלק ליווה אותו, הסביר לו איך לנהוג באופנוע והתעתק משם. טרטור האופנוע נשמע, והוא ריחף מעלה.

סוורוס התיישב על הרצפה. הוא הרגיש כאב חד בליבו, אך לא היה זה מקללה, אלא מעצב. אדונו איננו. אחרי כל מאמציו למען אדונו, הוא איננו. אך ככל שסוורוס התעמק במחשבה זו, הוא הבין שזוהי לא הסיבה לעצב שלו.

לילי מתה. לילי, שהוא הכיר מאז שהוא זוכר את עצמו. לילי מתה באשמתו. הוא איבד אותה. אמנם הוא איבד אותה לפני כמה שנים, כשקילל אותה, אך כעת זה היה רשמי. למה אכפת לו כל-כך פתאום?

אז מה אם הוא איבד אישה שהוא אהב?

ג'יימס הפריח עננות עשן צבעוניות משרביטו, גורם לבנו הקטן לצחוק. לילי הביטה בהם מחוייכת. איש מהם לא חשב על וולדמורט, הרי יש להם שומר סוד והם בטוחים, כך חשבו. על אף שהרעיון למנות את זנב-תולע כשומר-הסוד שלהם לא מצא חן בעיני ג'יימס, הם החליטו למנות אותו. הם חשבו שכך יהיו להם יותר סיכויים להינצל. הם לא ידעו שהמעשה הפשוט הזה יוביל למותם הבטוח.

לפתע ג'יימס קפא במקומו. הוא שמע רעשים מכיוון דלת הבית. הוא שמט את שרביטו על הספה.

"לילי! זה הוא! תחביאי אותו!" הוא צעק.

לילי תפסה במהירות את הארי, ורצה אל חדרו שבקומה השניה, מביטה בג'יימס מבט אחרון. היה זה מבט של אהבה, ובו-בעת של חוסר אונים, מבט מרגיע ובו-בעת של כעס ולחץ. שניהם ידעו שזו הפעם האחרונה שהם מביטים זה בזו, אך היו חייבים להמשיך להילחם. אילו רק היה ג'יימס לוקח את שרביטו...

דמות גבוהה ולבנה, שהייתה דומה לשלד בצורה מחרידה, פילסה את דרכה בחדר ברוגע, חותכת את האוויר המתוח בכל צעד וצעד. שרביטה הופנה אל עבר ג'יימס. וולדמורט היה מאיים יותר ממה שעלה בחלומותיו הפרועים ביותר של ג'יימס.

"אבדה קדברה!" סינן וולדמורט בקול נחשי.

ג'יימס בקושי הספיק לפתוח את פיו, וודאי שלא לברוח או להתגונן. הוא פשוט נתן לקללה לפגוע בו, לפלח את גופו בכאבים שזרמו כמו גלים מהמקום שפגעה בו הקללה אל שאר גופו, אך רק לרגע קט. הוא התמוטט על הרצפה, חסר רוח-חיים. הדבר האחרון שהרגיש היה אכזבה. אכזבה מכך שלא נלחם, שלא עצר את וולדמורט, ונתן לו לפגוע בו ולנצח אותו. הוא רק יכל לקוות שלילי תהיה יותר אמיצה ממנו.

***

סוורוס עמד בחדר קטן מול אדונו, שישב לצד השולחן שבחדר. אדונו נראה כעוס, על אף ששמר על קולו הקר והגבוה שלו, בלי שום רמז לכעס או לכל רגש אחר.

"אדון, יכולת ההתנגדות שלהם הולכת ומתפוררת -" הוא אמר.

"וזה קורה בלי שום עזרה ממך. עם כל הכבוד ליכולות הקסם המרשימות שלך, סוורוס, אני לא חושב שנוכחותך תשנה את התוצאה. כבר כמעט השגנו את היעד... כמעט." צמרמורת חלפה בסוורוס.

"תן לי למצוא את הנער. תן לי להביא את פוטר אליך. אני בטוח שאוכל למצוא אותו, אדון. בבקשה."

וולדמורט קם, וגופו של סוורוס נדרך.

"יש לי בעיה, סוורוס."

"אדון?"

וולדמורט הרים את שרביטו בעדינות.

"מדוע הוא לא נענה לי, סוורוס?"

"א – אדון?" חזר סנייפ, "אינני מבין. אתה – הרי ביצעת כשפים יוצאים מן הכלל בעזרת השרביט הזה."

"לא, ביצעתי את הכשפים הרגילים שלי. אני עצמי יוצא מן הכלל, אבל השרביט הזה... לא. הוא לא הפגין עדיין את הנפלאות שהובטחו. איני מרגיש בשום הבדל בין השרביט הזה לבין השרביט שרכשתי מידי אוליבנדר לפני שנים רבות כל-כך. שום הבדל."

וולדמורט החל לנוע בחדר, בעוד שסוורוס שתק.

"הקדשתי לעניין מחשבה רבה ומעמיקה, סוורוס... האם ידוע לך מדוע קראתי לך לחזור מהקרב?"

סוורוס נעץ את מבטו בנחשית המתפתלת בתוך כלוב הכוכבים שלה.

"לא, אדון, אבל אני מתחנן שתרשה לי לחזור. תן לי למצוא את פוטר." סוורוס ניסה בכל יכולתו לשכנע את אדונו לחזור.

"אתה נשמע כמו לוציוס. לא אתה ולא הוא מבינים את פוטר כמו שאני מבין אותו. לא צריך למצוא אותו. פוטר יבוא אליי. אני מכיר את החולשה שלו, אתה מבין, את הפגם הגדול באישיותו. הוא ישנא לראות אחרים מתים סביבו ולדעת שהם מתים בשבילו. הוא ירצה לעצור את זה בכל מחיר. הוא יבוא."

"אבל, אדון, הוא עלול להיהרג בטעות בידי מישהו אחר –"

"ההוראות שנתתי לאוכלי-המוות שלי היו ברורות לגמרי. יש ללכוד את פוטר. את חבריו אפשר להרוג – כל המרבה הרי זה משובח – אבל אותו לא. אבל רציתי לדבר עליך, סוורוס, לא על הארי פוטר. היית לי לעזר רב. לעזר רב מאוד."

"אדוני יודע שכל מבוקשי הוא לשרת אותך. אבל – תן לי ללכת ולמצוא את הנער, אדון. תן לי להביא אותו אליך. אני יודע שאצליח –"

"אמרתי לך כבר, לא!" וולדמורט חזר להתיישב במקומו, "הדאגה שלי כרגע, סוורוס, היא מה יקרה כאשר סוף-סוף אפגוש את הילד!"

"אבל אדון, הרי, אין בכלל שאלה –"

"דווקא יש שאלה, סוורוס. דווקא יש. מדוע נכשלו שני השרביטים שכיוונתי כנגד הארי פוטר?"

"אני – אני לא יכול לענות על השאלה הזאת, אדון."

"לא?" ניתן היה לשמוע בקולו רמז לזעם. "שרביט הטקסוס שלי עשה כל דבר שביקשתי ממנו, סוורוס, מלבד להרוג את הארי פוטר. פעמיים הוא נכשל בכך. אוליבנדר סיפר לי, תחת עינויים, על הליבות התאומות, והורה לי לקחת שרביט של אדם אחר. עשיתי זאת, אבל השרביט של לוציוס התנפץ כשפגש בזה של פוטר."

"אני – אין לי הסבר לזה, אדון." חזר סוורוס.

"חיפשתי שרביט שלישי, סוורוס. את שרביט הבכור, שרביט הגורל, מטה המוות. לקחתי אותו מאדונו הקודם. לקחתי אותו מקברו של אלבוס דמבלדור."

פניו של סוורוס היו כעת חיוורים למדי.

"אדון – תן לי להביא את הנער –"

"לכל אורך הלילה הזה, על סף הניצחון, ישבתי כאן, ותהיתי, תהיתי, מדוע מסרב שרביט הבכור להיות מה שהוא נועד להיות, מדוע הוא מסרב לפעול כפי שהאגדה מספרת שעליו לפעול בידי בעליו... ונדמה לי שמצאתי את התשובה."

סוורוס שתק.

"אולי אתה כבר יודע אותה. אחרי הכל, אתה איש נבון, סוורוס. היית לי משרת טוב ונאמן, וצר לי על מה שצריך לבוא כעת."

"אדון –"

"שרביט הבכור אינו יכול לשרת אותי נאמנה, סוורוס, כי לא אני הוא בעליו האמיתי. שרביט הבכור שייך לקוסם שהרג את בעליו הקודם. אתה הרגת את אלבוס דמבלדור. כל עוד אתה חי, סוורוס, שרביט הבכור לא יוכל להיות שלי."

"אדון!" מחה סוורוס והרים את שרביטו. הוא חשש שזה יהיה מה שיאמר אדונו.

"אין שום דרך אחרת, עלי להיות אדונו של השרביט הזה, סוורוס. אם אהיה אדון על השרביט, אהיה סוף-סוף אדון על הארי פוטר."

שרביטו של וולדמורט הונף באוויר, אך דבר לא קרה. לרגע סוורוס חשב שזכה לחנינה, אך לפני שהספיק לצעוק, כלובה של הנחשית התגלגל באוויר ובלע את ראשו ואת כתפיו. הוא שמע את וולדמורט לוחש משהו. צרחה איומה בקעה מפיו כשמלתעותיה של הנחשית נקוו את צווארו. הוא ניסה להדוף את כלובה של הנחשית אך לא הצליח, ברכיו כשלו והוא נפל ארצה.

"צר לי על כך." אמר וולדמורט ללא שום חרטה. הוא הפנה את שרביטו לעבר הנחשית, וכלובה התרומם מעלה ועף לעברו, והוא פנה לצאת מן החדר.

סוורוס שכב שם בחוסר-אונים, דם ניגר מפצעיו. הוא שמע צעדים המתקרבים אליו, ולרגע חשש שזהו וולדמורט, אך ראה את פוטר רוכן לצידו. הוא תפס בדש גלימתו ברפיון. דבר-מה כסוף נשפך מגופו של סוורוס.

"קח... את זה... קח..." הוא אמר בקול עמוק ומחוספס.

בקבוקון הונח בידו של פוטר, והוא מיהר למלא אותו בחומר הכסוף. סוורוס לא היה חזק מספיק בכדי לתת לפוטר את זכרונותיו המראים את מעשיו הנוראים, והוא נתן לו רק את הזכרונות שיספקו לו תשובות ולא יציגו אותו באור שלילי.

"הבט... בי..." הוא אמר.

פוטר הביט בו בעיניו הירוקות, אותן העיניים שהיו ללילי. ההבנה הכתה בסוורוס כברק. סוורוס מעולם לא היה אדם טוב, אלא אדם מאוהב. עזרתו לדמבלדור לא הפכה אותו לטוב, אלא רק לבובה התלויה מחוטים, שדמבלדור שולט בה, וכעת, הגיע הזמן להשמיד את הרוע שבובה, גם אם תהיה כרוכה בכך השמדת הבובה. לילי מעולם לא עזרה לו להבין את מה שהיה צריך להבין, וג'יימס היה רק דמות משנית. פוטר - לא, הארי -  היה היחיד שעזר לו להבין זאת, גם אם לא היה מודע לכך. רק בזכות הארי, סוורוס הפך, ברגעיו האחרונים, לאדם טוב. רק בזכות הארי, סוורוס הבין לראשונה את טעויותיו. הוא היה צריך לנהוג באלו שאינם בעלי דם טהור בצורה אחרת, אך הוא עשה החלטה שגויה. הוא חשב שבקשת הסליחה מלילי כיפרה על טעויותיו, אך כעת הבין שהוא מעולם לא התכוון להתנצל בפניה באמת ובתמים, עד עכשיו. הארי הוכיח לו שאפשר לעזור גם לאנשים שלא אוהבים. הוא רצה להתנצל בפניו של הארי, לומר לו שהוא היה צריך לנהוג בו בצורה אחרת, להודות לו על כך שבזכותו הפך, סוף-כל-סוף, לאדם טוב, אך לא היה מסוגל לעשות זאת.

הרוע כבר הושמד, ואיתו גם הבובה.