לרוק של נומים יש סגולות מיוחדות

אממ, אני יודעת שזה לא נראה מאוד ארוך, אבל עבדתי על הפרק הזה הרבה זמן, והוא משהו כמו ארבעה עמודי וורד בכתב קטנטן. אני מקווה שתאהבו אותו ושלא הרסתי את כל הרעיון.

יהיה נחמד ממכם לת"בב אותי, כי אני רוצה לדעת איך להשתפר. לונה היא דמות מיוחדת כל כך, קשה לכתוב עליה בלי להרוס את היחודיות שלה. 

מניחה שסיימתי לחפור לכם, מקווה שתהנו.

יסמינ~

רוק של נומים

השמיים בהירים כל כך, מבהיקים בצבע כחול, השמש שולחת קרניים מהוססות. קשה לדמיין כמה מהר הם יכולים להתכהות ולהתמלא עננים שימטירו גשם בכל מקום, נכון? טוב, בשביל ילדה בת חמש זה קשה, אולי, אבל בשביל האמא הפרנואידית שלה? בהיר כמו השמש כמה מהר זה יכול לקרות.

היא פוחדת מכל שטות. משלוליות, פן הבת הקטנה שלה תחליק, משמש חזקה, שלא יתכסו פניה של הקטנה באדמומית, מבוץ, שלא תתלכלך יותר מדי…

אבל אחרי הכל, גם היא הייתה פעם ילדה קטנה, בדיוק כמו בתה. וגם היא, בדיוק כמוה, אהבה לקפץ בשלוליות, לבנות ארמונות בוץ, מלחמות שלג, להסתובב תחת קרני השמש החמימות… גם היא, כמו בתה, הייתה פעם ילדה קטנה, עם שתי צמות בלונדיניות כסופות המקפצות על גבה בעליזות, בשעה שהיא מתרוצצת לה ומדברת לעצמה. וגם היא, כמו בתה הקטנה, הייתה לפעמים לבד, כל כך לבד. אך אצלה, לא היה מישהו ששם לב לכך. היא גם נשארה לבד.

כמה הרבה שנים לפני כן, באוטרי סנט קצ'פול

השעה הייתה מוקדמת והרחוב היה שקט. על המדרכה הרטובה הלכה ילדה קטנה, כף ידה הזעירה אחוזה בחוזקה בידה של אימה והיא לא פוסחת על אף שלולית. מגפיה האדומים נרטבו מעט, והבריקו תחת קרני השמש המעטות שהעזו לחדור מבעד לשכבת העננים העבה. היא לבשה מעיל אדום עם נקודות לבנות, שגם הוא התאים למראה הציורי של הרחוב.

"לוני, קדימה. אנחנו נאחר." זרזה האם את ביתה הקטנה והאיצה את הליכתה.

"אבל אמא, מה הטעם אם לא אדרוך בכל השלוליות?" שאלה לונה הקטנה בקול תמים.

"הטעם למה? את בעצמך אמרת לי אתמול שאת לא אוהבת לאחר לגן, נכון? כשתחזרי, נלך לקטוף יחד שזיפי דרג'יבלי, אוכל לקלוע לך שרשרת מהם!" חיוך חולמני עלה על פני שתיהן, ולפתע האם נראתה כמשילה כמה שנים מעולה.

הן המשיכו ללכת עוד זמן מה, עד שהגיעו למבנה קטן, מלבני, מסויד לבן ובעל גג רעפים אדומים. הן עברו את גדר הברזל הירוקה ונכנסו לתוכו. את פניהן קידמה אישה עבת בשר בעלת סבר פנים נעים וקול קופצני.

"הו, הנה לוני הקטנה שלנו! מה שלומך, גברת לאבגוד? יום סגרירי היום, הא? הילדים מאוד אוהבים את השלוליות." היא אמרה בקולה העליז והעמוק.

לונה הקטנה זינקה לזרועות אימה, פלטה, "ביי אמא!" חטוף ורצה לשאר הילדים.

"שלומי נהדר, תודה ששאלת. תשמרי לי עליה, טוב?" קולה של גברת לאבגוד היה ניגוד לקולה של מיס בלאנשרוד, חולמני ועדין.

"תמיד." חייכה האישה הזקנה בעת שאימה של לונה עזבה את הגן. היא ראתה שלונה מתקרבת לילדה ג'ינג'ית קטנה, שמתחילה לפטפט במרץ בעוד לונה צופה בה במבטה החולמני המתוק.

"ג'יני, את יודעת שאמא הבטיחה שתקלע לי שרשרת דרג'יבלי?" אמרה לונה בקול חולמני.

"דרג'ימה?" קפץ ג'ינג'י אחר בפתאומיות והתפרץ לשיחה בין שתי הבנות.

"רון, זה לא יפה!" אמרה ג'יני הקטנה ומשכה את לונה משם.

"לפעמים הוא נורא נודניק." היא אמרה.

לונה חייכה בהבנה, ושתיהן פנו לענייניהן.

---

כמה שנים לאחר מכן, ליתר דיוק, חמש שנים, שוב פסעה ילדה, כבר לא כל כך קטנה, לבושה במעיל סגלגל ונועלת מגפיים ורודים בוהקים. הפעם, היא לא אחזה בידה של אימה, לא עוד.

זה קרה בדיוק שבוע אחרי המאורע הנורא ההוא. כל כך קשה, כל כך כואב. היום ההוא, היה היום הנורא ביותר בחייה של לונה. היום בו היא הבינה, שיש עוד דברים בחיים פרט לשנרקוקים פחוסי קרן ונרגולים שמסתתרים בדבקון. היום בו אימה מתה.

היום ההוא התחיל רגיל. היא וג'יני בדיוק צפו באחיה הגדולים של זו האחרונה מפנים את הנומים מהגינה. לונה ראתה נום אחד, קרוב אליה, והיא נגשה וליטפה את ראשו.

"אווץ'!" היא צווחה בהפתעה.

"מה קרה?" ג'יני ניגשה אליה, עיניה נוצצות וחיוך רחב מרוח על פניה. לונה הושיטה את ידה בלא אומר, וג'יני נבהלה ממראה הדם המבצבץ על האצבע הקטנה והחיוורת.

"הוא נשך אותי…" אמרה לונה בשקט ונראתה מהורהרת. "מעניין מה מייחד את הנומים…" היא אמרה לעצמה בשקט, אך ג'יני בכל זאת שמעה.

"אל תדברי שטויות. בואי, נראה את זה לאמא, היא תטפל בזה." היא החזירה את החיוך.

"לא, זה בסדר. זה אפילו לא כואב." לונה אמרה ועיוותה מעט את פניה.

"אל תדברי שטויות, נשים לך פלסטר או משהו." ג'יני פלטה במבוכה קלה וגררה את לונה פנימה.

זה היה אחר צהריים נפלא. השמש זרחה בשמיים, נותנת הפוגה לחורף הארוך שנראה כי לא ייגמר לעולם. קולות פטפוטי הילדים חדרו מבעד לחלון המטבח, אך לא הצליחו להסיח את דעתן של לונה וג'יני, שישבו אל השולחן והקשיבו לסיפוריה של מולי וויזלי על ילדותה.

לונה נהנתה אצל הוויזלים, תמיד היה לה כיף שם. אבל את הביקור הזה, היא זוכרת דווקא לרעה. מ גם, שזה היה הביקור האחרון שלה שם למשך זמן רב, רב מאוד.

כבר התחיל להחשיך, וקרירות נעימה ירדה על הכל. איש לבוש שחורים נראה צועד על שביל הגישה למחילה, ביתם של משפחת וויזלי. שיערו היה (היום, לפחות), ורוד וצמרירי, מזכיר צמר גפן מתוק. עיניו היו גדולות ובולטות והעור סביבן היה אדום ונפוח, כאילו בכה. הורידים בלטו בלובן עיניו, ואפו היה מנוזל. הוא נראה מעורער ושברירי, כאילו כל נשיפה קטנה יכולה למוטט אותו לגמרי.

הוא דפק חלושות בדלת, וניסה לחייך חיוך קלוש לעבר מולי החייכנית שעמדה מולו. "קסנופיליוס! מה קרה?" היא שאלה בבהלה, מובילה אותו לסלון ושולחת את הבנות למעלה, בלי שיראו מי נכנס. "אתה רוצה לשתות משהו? אתה חולה? אתה נראה נורא." היא דיברה במהירות, בטון מודאג, חוששת לו וללונה הקטנה.

עברו דקות מספר בהן אדון לאבגוד ישב, ידיו מקיפות ספל מהביל, עיניו מזוגגות, ושתק. כמה פעמים הוא ניסה להתחיל לדבר, אך כל פעם הוא פרץ בבכי מחדש. הוא הרגיש נורא, נורא כל כך. הוא ידע ששום דבר לא יכול לרפא את הכאב הנורא שחש.

"היא… ה… היא… היא מתה." הוא פלט לבסוף, מגומגם, לחוץ, ופרוץ בבכי מחודש. מולי הניחה יד מנחמת על כתפו.

"אני כל כך מצטערת בשבילך…" היא אמרה בשקט, יודעת שזה לא יעזור. ששום דבר לא יעזור.

"היא… היא בדיוק עבדה על המצאה חדשה… שיקוי חדשני, משהו שיגרום לנו לראות את הפנלופים, הם כל כך ביישנים, את מבינה... ואז, הוא התפוצץ. היא לא שרדה… כנראה שהיא לא הצליחה, או שאולי הנתזים הלוהטים שעפו לפניה הם אלו שהרגו אותה. אני לא יודע, ולעולם לא אדע. היא בקדוש מנגו עכשיו, מנסים לשוות לגופה מראה טבעי ככל האפשר. לפחות את הכבוד הזה נחלוק לה…" קסנופיליוס התנשף, אבן כבדה נגולה מליבו. אחרי שאמר את מה שהיה לו להגיד, הוא לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו. הקפה נגמר מזמן, והוא סתם המשיך לשבת ולבהות בחלל האוויר.

"מה תעשה עם לונה?" מולי שאלה לבסוף בעדינות, מקווה ששאלתה לא תעורר סערה חדשה.

"אני אסתדר, אני תמיד מסתדר. קרן השנרקוק פחוס הקרן תעזור, וארקח לי משקה משזיפי הדרג'יבלי, הוא יעודד אותי." הוא אמר, חוזר להישמע דומה יותר לקסנופילוס הרגיל, התמהוני והמטורלל מעט.

"א… אב-"

"אבא! מה אתה עושה כאן?" לונה שאלה בעליצות, קוטעת את מולי, כשהיא וג'יני קיפצצו במורד המדרגות. "חשבתי ששמעתי את הקול שלך." היא חייכה אליו.

"אמא, לונה תוכל להישאר לאכול איתנו?" ג'יני עיוותה את פניה לאותו פרצוף מתחנן, עם עיניים גדולות ובורקות שעשתה בכל פעם שרצתה להשיג משהו.

"אשמח להישאר… זה בסדר אבא..?" לונה חזרה לחולמניות הרגילה שלה.

"אני חושש שלא, לוני שלי." הוא אמר, לחוץ, לא יודע איך לבשר את הבשורה המרה שבפיו.

"הו, אמא מחכה לנו בבית?" עיניה של לונה ברקו בשעה שמבטה התרוצץ, בוהה בנקודות אקראיות באוויר. לונה ראתה חיזיון קדם, חלום. היא צפתה באימה מתה מפיצוץ. ואז, בדיוק בזמן הפיצוץ שראתה במוחה, נשמע פיצוץ שהקפיץ אותה ואת ג'יני, לכן הן ירדו למטה. היא קיוותה בכל מאודה שזה היה, כמו שמו הוא, רק חלום.

"אני… אני חושש שלא, יקירתי." קולו רעד. "אמא... אמא, היא... היא מתה." הוא אמר בחשש, מבוהל מהמילים שיצאו מפיו.

הוא הביט בלונה. בתחילה, מבטה המשיך להתרוצץ בחדר. ואז עיניה התערפלו, ומבטה נעצר על נקודה אחת. פניה התכרכמו, והיא פרצה בבכי. זה קרה, קרה למרות תקוותה.

קסנופיליוס נבהל. הוא לא ידע מה לעשות. הוא היה לחוץ כל כך, וחש כאב רב על ביתו הבוכייה. וללונה? ללונה כאב. כל כך. אימה, זו שאהבה כל כך, ציפתה לראותה כל יום מחדש, איננה עוד. היא מתה.

אחרי זמן מה, שנדמה ארוך אך למעשה ארך שניות ספורות, אדון לאבגוד אסף את לונה לזרועותיו, תלה את מעילה על כתפו, מלמל מילות שלום חפוזות ויצא החוצה. הוא התרחק צעדים ספורים מהבית, ואז, התעתק.

עבר יום. יום שלם. יום שלם מאז שהיא מתה, יום שלם שהיא איננה עוד. לונה ישנה רוב הזמן הזה, וכשהתעוררה, אפילו לא בכתה יותר. כל מה שעשתה היה לשכב בשקט ולבהות בתקרה הסגלגלה של חדרה, אותה אחת המכוסה ציורים נפלאים. מבטה היה מעורפל, ועיניה נפוחות ובולטות. היא לא אכלה או שתתה. רק שכבה או ישבה לסירוגין, בוהה באוויר.

"לון, לוני שלי, בואי יקירה." נשמע קול רועד וחלש, מהקומה התחתונה של אותו צריח עקום. לונה הישירה מבט לעיניים האפורות שהביטו בה מתוך המראה. הן היו בהירות, בהירות כל כך ביחס לקירות המכוסים ציורים ותמונות. בהירות כל כך ביחס לקדרות של היום הזה. שיערה הארוך היה קלועה בצמה רפויה על גבה שעברה את מותניה, והשמלה השחורה שלבשה הייתה פשוטה מאוד. למעשה, לונה תפרה אותה באותו הבוקר, כשהבינה שאין לה לבוש ראוי ללוויה.

לונה ירד למטה באיטיות, דילוגיה הקלילים לא נשמעים עוד. היא מצאה את אביה עומד ומביט מהחלון על נהר מרוחק, עיניו מזוגגות.

"קדימה, אבא." היא אמרה בשקט, במתיקות, אוחזת בידו של אביה ומובילה אותו החוצה, סביב הבית, עד שהגיעו לחלקה ריקה בגינה המטופחת שסביב הבית. בדרך כלל צמח שם דשא, אך לא עוד. היה שם בור חפור באדמה, בור ריק.

קסנופיליוס נופף בשרביטו ומלמל לחש שקט. ארון חום כהה, אטום לגמרי, ריחף ונחת ברכות ובדממה בתוך הבור הפתוח. דמעות זלגו בדממה על פניו. שיערו כבר לא היה ורוד, הוא שינה את צבעו לשחור. פניו היו חיוורים, והוא לבש חליפה גדולה, שחורה ומדובללת.

"ל...להתראות, אוו." הוא לחש ועשה צעד לאחור.

"אני אוהבת אותך, אמא. אני יודעת שאת תמיד תישארי איתי, אבל בכל זאת עצוב לי." הילדה הקטנה כרעה ברך ליד הקבר הפתוח והניחה יד על הארון, במקום בו נמצא הלב. חיוורונה בלט על רקע האווירה העצובה.

הלוויה נערכה לבד, רק לונה וקסנופיליוס. הם לא חשבו על משהו מיוחד, הם פשוט רצו להיפרד ממנה, לחלוק לה כבוד אחרון, לבד.

שניהם עמדו והביטו במעשה ידיהם בדממה. הקבר היה סגור, ועליו הונחה אבן לבנה וגדולה. לונה חשה בודדה לפתע, והיא גיששה אחר ידו של אביה. הידיים מצאו אחת את השניה, ולחצו בחוזקה זו את זו.

קסנופיליוס פתח את פיו כדי לומר משהו, אך אף צליל לא בקע ממנו. לונה הייתה זו ששברה את הדממה הטעונה.

"אבא, אתה יודע שנשך אותי נום?" לונה תלתה בו עיניים בתקווה. השתיקה המשיכה לכמה שניות.

"הו, באמת? זה נפלא לוני שלי. לרוק של נומים יש סגולות מיוחדת." קסנופיליוס חייך אליה חיוך קטן, והשניים המשיכו לעמוד שם עוד שעה ארוכה.

הפרק הקודם