יום אחד לבד

יום אחד לבד

הייזל שילבה את ידיה והביטה על העמק שנפרס מתחתיה. שפת גופה שידרה מבוכה מתוחה.

"תגידי לי שזה לא גרוע כמו שאני חושב," אמר החבר שלה בייאוש. עיניו החומות הכהות הסתכלו עליה במן מבט מתחנן, שהזכיר לה גור דוב פנדה אבוד.

היא נשכה את שפתיה והתמקדה שוב במחזה.

המחנה היה במצב נוראי. פשוט ככה. אם הייתה צריכה לתאר במילה אחת את העניין, זוועה הייתה המילה המתאימה ביותר. או אולי קטסטרופה. או כאוס. או חורבן. או...

טוב, הבנתם את הסיטואציה.

"טוב..." היא ניסתה להישמע אופטימית. "דברים יכלו להשתבש בצורה אחרת... כאילו, אחרת בצורה רעה יותר."

פרנק טמן את ראשו בידיו. הוא מילמל כמה מילים בלטינית וחזר לדבר אנגלית.

"לא. לא. לא. לא. זה לא קורה לי. ריינה תרצח אותי."

הייזל נגעה בידו. "היא לא תהרוג אותך פרנק. אתה מגזים," אמרה לו בקול רך.

הוא נאנח והוריד את ידיו מפניו. "את צודקת, היא לא תהרוג אותי. היא רק תכתוש אותי לחתיכות קטנטנות ואז תחבר אותן בחזרה כדי לעשות הכול מהתחלה."

"אוי, פרנק..."

"לא, היא השאירה אותי אחראי לבד ליום אחד. רק ליום אחד! וכבר אחרי שעתיים המחנה איכשהו הגיע למצב... הזה."

הוא הצביע לכיוון הבעיה.

כאילו שהיה צריך להזכיר לה.

היא בחיים לא ראתה את המחנה במצב כזה מבולגן. והיא עוד הייתה בו בתקופה שההגנות קרסו. מפלצות בכול מקום, צרחות בלתי פוסקות מרומא החדשה, כוננות תמידית... זה היה כלום לעומת מה שקרה עכשיו.

היא לא אמרה זאת בקול, אבל איך לעזאזל פרנק הצליח להגיע לזה?

מאיפה היה אפשר להתחיל?

כמה נערים שפחות שמרו על החוקים, צאצאים של וולקן ומרקורי, בנו זיקוקים מתנפצים. הם תכננו למתוח חניכים מהקוהורטה הראשונה והדביקו אותם מתחת לשולחנות שלהם בחדר האוכל.

כן... הנפצים עשו כמה בעיות. הפארטייה התמלאה זיקוקים שכיסו את כול המרחב באבקת פחם צבעונית. כמה רהיטים נחבטו ונשברו. החדר נראה כמו סיוט של הורים לילד בן שלוש.

וזאת רק ההתחלה.

שלושה חצויים שהיו בתורנות ניקוי אורוות, שכחו לנעול את השערים של הדלתות, מה שאפשר לחדי הקרן לברוח. הם התרוצצו ברחבי המחנה, רצים בהיסטריה. מספר לא קטן מהם פרצו למגורי החיילים. לכולם. הם כירסמו מיטות, מצעים, שידות, בגדים, נעליים.

חניבעל נבהל מכול הזיקוקים וחדי הקרן, והתחיל לברוח בעצמו. אף חניך לא הצליח לתפוס אותו, או שהעז לנסות להרגיע אותו. הוא עבר את הגבול הפומרי בעוד שטרמינוס מקלל פילים בלטינית. הפיל המסכן נבהל פעם נוספת והתחיל לרמוס מזרקות וגני נוי ברחבי רומא החדשה.

כול הבלגן הזה גרם למחנאים לשחרר קיטור ואויבים מושבעים מקוהורוטות שונות התחילו ללכת מכות.

התגרות היו רבות מכדי שיהיה אפשר להפסיק אותן. המרפאה הייתה מלאה עד אפס מקום.

הבלגן גרם לכך שהחניכים הבריזו מהשיעורים, מהמטלות והאימונים שלהם. כולם הסתובבו ברחבי המחנה או רומא החדשה וסתם התעצלו.

הייזל קלטה שפרנק מחכה שתאמר משהו כבר כמה דקות.

"אני גמור, נכון?" הוא שאל בקדרות כמי שמשלים עם גורלו.

היא ניסתה לחשוב חיובי. "אנחנו יכולים לתקן את זה... ריינה חוזרת עוד... שבע שעות?"

"כן, מתי שהוא בערב."

"אז יש לנו זמן. צריך רק לחשוב על תוכנית."

הפרצוף שלו נעשה ממורמר. "הייזל, אני מעריך את התמיכה שלך, אבל איך נצליח לסדר את המחנה עד הלילה? זה ייקח ימים!"

היא חייכה אליו. "אמרתי 'תוכנית', נכון? מי הכי טובה בלהמציא תוכניות?"

פרנק גירד בעורפו. "אני לא מבין לאן את חותרת."

הייזל המשיכה לחייך. "אתה תראה. אני הולכת לשלוח כמה הודעות איריס-נט. תפגש איתי בשער הפראיטורי עוד עשר דקות!" אמרה לו והתחילה לרוץ.

החבר שלה נשאר אבוד על הגבעה. לא היה לו דבר נוסף לעשות חוץ מאשר לסמוך עליה.

פרנק זכר כול מילה ומילה מהשיחה שלו עם ריינה בבוקר. בזמנו זה לא נראה כמו ביג-דיל.

"אתה בטוח שתסתדר?" היא שאלה אותו בהרמת גבה.

הוא הרגיש מעט נעלב שהיא לא סומכת עליו.

"כן, לגמרי. את יכולה ללכת למה-שזה-לא-יהיה מבלי לדאוג לגבי המחנה. אני מבטיח שהכול יהיה בסדר."

ריינה כמעט חייכה. "אני מניחה שפגישה עם שר הביטחון של ארה"ב נחשב כ'מה-שזה-לא-יהיה'."

"אני עדיין לא מאמין ששר הבטחון יודע שמחנה יופיטר קיים. הוא הרי בן תמותה."

"כול מי שהיה בתפקיד הזה ידע שמחנה יופיטר קיים. הם הקשר שלנו לבית הלבן ולעולם בני התמותה. למה אתה חושב שלחדר הסגלגל במשרד הנשיא קוראים החדר הסגלגל?"

פרנק משך בכתפיו. "בכול מקרה, אני אחראי. זה בסדר. נלחמתי נגד הבנים של גבירת הבוץ בעבר, אני יכול להתמודד עם הכול."

אז היא באמת חייכה. "בסדר, ז'אנג. רק אל תחרב לי את המחנה."

הוא צחק. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?"

הדבר הכי גרוע שיכל לקרות קרה.

והוא חירב לה את המחנה.

פרנק רץ לשער הפראיטורי בעודו מקלל את עצמו בראשו בשפות שונות. אנגלית, סינית, לטינית. אפילו בצרפתית.  נראה לו שקרא לעצמו 'ברווז מנוקד'.

"למה כול הדברים האלו קורים תמיד רק לי?!?" הוא צעק.

הוא שם לב רק לאחר שצעק שיש קבוצת חצויות בטווח השמיעה. הן הביטו בו בשעשוע וציחקקו.

"אתן לא אמורות להיות באימונים או לעשות מטלות או משהו?" שאל וניסה להסוות את המבוכה שחש.

הן הביטו אחת על השנייה כמה שניות והתפקעו מצחוק. "ברור, פראיטור."

הכינוי כבוד שאמרו לו היה מהול בזלזול. הוא רצה לכעוס עליהן, אבל על מי הוא עבד? הוא לא נראה כמו פראיטור.

הוא לא הרגיש כמו פראיטור. ובטח שלא התנהג כפראיטור.

הוא נשען בגבו על השער והביט אל הויה פראיטורה.

הדוכנים השונים שמכרו בעבר שריונות, מרכבות, פריטי מזון ומשקאות, כלי נשק ועוד שטויות, היו סגורים. המוכרים כנראה ברחו הביתה בגלל הבלגן. דוכן אחד היה מלא סימני שיניים, כאילו ניסו לאכול אותו.

"בשם הגלאדיוס של מארס... איך אני יוצא מזה?" מלמל לעצמו.

הוא שיחק עם המדליות שעל צווארו בהיסח דעת.

זה בטח סיוט... חשב לעצמו. הוא עצם את עיניו בחוזקה ופקח אותן.

כלום לא השתנה. רק שקבוצת הבנות הסתכלו עליו בהבעות של 'וואו, איזה הזוי'.

"תחזרו לקוהורטה שלכן!" אמר להן בקול רם וחסר סבלנות.

הן עשו לו פרצופים והלכו, מציעות בלטינית כמה מקומות לא כול כך יפים שהוא יכול לחזור אליהן.

פרנק ראה דמות רצה לעברו. "הייזל! את לא מבינה עד כמה אני שמח שאת פה."

היא הסדירה את נשימתה כמה שניות והזדקפה. "ארגנתי הכול, התגבורת בדרך."

"אני מבין פחות בכול פעם, אבל אני בוטח בך."

היא חייכה אליו במתיקות. "תודה, פרנק."

"רק... לאיזו תגבורת בדיוק את מתכוונת?" הוא שאל.

"הם עוד מעט מגיעים, אתה תראה."

"אוי, בסדר..."

הייזל צחקה והעיניים הזהובות שלה נצצו כמו השמש ביום בהיר חסר עננים. "אתה חמוד כשאתה לחוץ. זה מזכיר לי את הימים הראשונים שלך במחנה."

"החודש הראשון, יותר נכון."

היא התקרבה אליו וכרכה סביב צווארו את ידיה. "אני קצת מתגעגעת למי שהיינו אז, אתה מבין?"

פרנק נגע בפנים הרכות שלה. "אם לומר את האמת... אני מעדיף את מה שאנחנו עכשיו. בזמנו כמעט לא הייתי יכול לומר מילה לידך."

היא צחקה. "היית כול כך ביישן."

הוא הצמיד את שפתיו לשפתיה בעדינות. הוא בהחלט מעדיף את ההווה.

חום הציף את ראשו ונדמה שהזמן נעצר מלכת. באותו רגע הוא לא חשב על כלום חוץ מעל הייזל.

"בסדר, ציפורי אהבה. תתנתקו כדי שנוכל להתחיל לעבוד!" קול מוכר מילא את האוויר. הם נבהלו והתנתקו אחד מהשני בקפיצה.

פרסי חייך אליהם ושאר החברים שלהם עמדו מאחוריו, משועשעים לא פחות.

ניקו הביט עליהם במן מבט ניטרלי. "יופי, לא הייתי צריך לומר לך להוריד את הידיים שלך מאחותי הקטנה, ז'אנג."

פרנק הרגיש איך הפנים שלו נצבעות באדום עז. "כמה זמן אתם פה?"

פייפר צחקקה. "מספיק זמן כדי שתהפכו רשמית לזוג האהוב עליי!" היא רצה לחבק את שניהם.

"אל תעלבו, פרסי, אנבת'." היא זרקה אל חבריה מאחורי גבה.

ג'ייסון גירד מאחורי עורפו. "קיבלנו הודעת איריס-נט מהייזל שאתה בצרות וצריך עזרה. חשבנו שזה קשור למקל השרוף או משהו... למה המחנה נראה כמו אחרי מלחמה?"

פרנק נאנח והתחיל להסביר להם את הבעיה. פרסי צחק כשסיים.

"אתה חצוי מת, אחי."

"תודה, פרסי."

אנבת' נעצה בפרסי מבט חודר ואז הביטה בפרנק בתמיכה. "זה בסדר, אנחנו נעזור לך. רק צריך לקבוע מי עושה מה."

היא גירדה את השפה התחתונה שלה וחשבה מעט.

"בסדר. פרסי, הייזל, תלכו לתפוס את חדי בקרן ותחזירו אותם לאורוות, תשתפו פעולה עם הכוחות שלכם. ג'ייסון, ניקו, תלכו לתפוס את חניבעל ותנסו שהוא לא יתחיל לברוח לכם. פייפר, תמצאי את החניכים שפוצצו זיקוקים בחדר אוכל ותשכנעי אותם לנקות את הבלגן. פרנק, אתה ואני נלך למרפאה לזרז את תהליכי הריפוי ונביא מרפאים מרומא החדשה. אחר כך נחזיר את החניכים לאימונים שלהם הרגילים ונשלח מכול קוהורטה בערך חמש מחנאים שיסדרו את חדרי השינה. הכול ברור?" היא שאלה בקול רם.

פרנק הרגיש דחף להצדיע כמו בצבא. זה. תמיד קרה לו כשנתנו לו פקודות באופן סמכותי. הוא פעם הצדיע בטעות לדקוטה. זה היה מביך.

האחרים הנהנו וכול אחד פנה לדרכו.

הוא נשאר לבד עם אנבת' והביט בה באסירות תודה. "אאמ... תודה שבאתם לעזור," אמר לה בכנות.

היא חייכה והתחילה ללכת. "אין בעיות."

טוב שיש לו חברים שיודעים איך להתמודד עם מצבים כאלה.

הוא מיהר ללכת אחריה, נושם ברווחה.

בעזרת כולם, הם הצליחו לסדר את המחנה תוך כמה שעות בודדות. הוא נראה בדיוק כמו שהיה בבוקר.

חדר האוכל היה מלא בפטפוטים עליזים כאילו לא קרה כלום במשך היום. חניכים דיברו, צחקו, וכמעט לא היה מתח בין הראשונה לחמישית. למרבה ההפתעה.

באותו ערב היה אמור להיות משחק מלחמה, אבל פרנק שיחרר את כולם לשעות חופשיות.

המחנאים שמחו על הזמן שנתן להם, אבל רובם הלכו להתאמן בחרב או לשחק פינטבול קטלני, היה להם מספיק זמן בבוקר להשתחרר.

זה נתן לפרנק הרגשה נעימה כזאת. הוא חש אחריות וכבוד. גם בגלל שהחברים שלו עזרו לו. עבודת צוות אף פעם לא הייתה מהנה יותר.

למרות שהיא הייתה ממש מעייפת.

החברים שלו והוא התיישבו בכבדות על המושבים בפרינקיפיה. פרסי נשכב בתוך ערסל והכריז שהוא לא זז לשום מקום בשעות הקרובות.

"וואו, זה היה יום ארוך," נאנח פרנק, מותש. הוא נשכב על הספה ושילב את ידיו מאחורי עורפו.

"תעשה לי טובה, אל תתן לזה לקרות יותר," אמר ג'ייסון. הוא נראה לא פחות גמור. חניבעל כמעט רמס אותו עשרים פעם.

"אנחנו עם העבודה הזאת סיימנו, נכון אחי?" שאל פרסי. הוא וג'ייסון הצמידו אגרופים.

פייפר ישבה עם הייזל על פוף. היא נראתה הכי פחות עייפה. "תחשוב על הצד החיובי, פרנק. העבודה השתלמה, המחנה נראה מצוין. עכשיו לא תצטרך להסביר לריינה כלום."

"לא להסביר לי מה?"

פרנק סובב את ראשו כל כך מהר עד שנתפס. האחרים עשו כמוהו.

ריינה נשענה על דלת המפקדה ונעצה בהם עיניים בוחנות.

מעל חולצה של מחנה יופיטר, היא לבשה ז'קט שחור מכופתר שתג שם היה צמוד אליו. מתוך כיס הג'ינס שלה בצבץ חוט כחול ותג נוסף.

"הייייייייי..." הוא משך את המילה והזדקף במתיחות. "איך הייתה הפגישה שר הבטחון?"

"אני רואה שהזמנת חברים ממחנה החצויים. למה כולכם נראים חצי מתים?" היא שילבה את ידיה. הקול שלה כבר לא היה צונן וקר. היא הפשירה מעט במהלך המלחמה בקיץ, אך הקשיחות עדיין שכנה בה.

"טוב, את יודעת. ניקו פה. זה אוטומטי," התבדח פרסי ונופף בידיו מתוך הערסל.

"היי, ריינה," אמר לה ניקו מתוך הפוך ששקע בו. הוא נראה כאילו המושב שלו מנסה לאכול אותו.

"היי, ניקו," הנימה שלה נעשתה יותר ידידותית.

כאילו, למשך שתי שניות. "קרה משהו כשלא הייתי פה?"

פרנק צחק צחוק עצבני. "לא, למה את שואלת?"

היא משכה בכתפיה. "טוב המחנה נראה נורמלי. עבודה טובה, ז'אנג."

"תודה."

היא יצאה מהחדר והוא הרגיש כאילו טונות של אבנים ירדו לו מהלב.

"אלים אדירים," הוא קבר את פניו בידיו בהקלה. "יש לי המון מזל."

ריינה חזרה לחדר ועשתה לו התקף לב. "רק שאלה אחת; למה יש חד קרן בחדר שלי?"

כול העיניים חזרו להתמקד בה ואז בפרנק.

"סיפור מצחיק..." הוא התיישב והעביר יד בשיער שלו.

אכן, חצוי מת.

אם אהבתם תפרגנו בתגובה