פרסי ואנבת' לנצח? סונגפיק

אנבת' התמכרה להרגשה הנעימה של השמש שמלטפת כל סנטימטר בגופה שחשוף. מתחתיה היו גלים- לא חזקים מספיק כדי להפריע אבל כאלה שמטלטלים קלות מצד לצד את גופה בקול שאון עדין. היא לא ידעה אם היעדר הגלים הגבוהים נובע מפרסי שישב לצידה, ידה שלובה בידו, או מהיום היפה ושטוף השמש. כשאנבת' שאפה היא הריחה את המלח שבים, את השוקו החם שהיה בזוג הכוסות שלהם, את הגלידה וניל, את הפנקייקים, את כדורי השוקולד, את ערמות הקצפת, ועוד ריח מוכר וביתי שגרם לעור שלה לעקצץ, משהו בשם פרסי- עם ריח אדמה וריח הים והחום שגופו הקרין סביבה.

אנבת' הביטה בפרסי מבט ארוך ושלחה את ידה לקווצה משערותיו- חום שוקולד רך. היא שיחקה בה והוא עצם את עיניו בעונג. בערך שנה אחרי הבסת גאיה שערו הארוך נפל על עיניו והפריע לו בקרבות עד שהתעצבן וגזז אותו בעצמו. התוצאה הייתה קרחת בחלק הקדמי של הפנים ושער אחורי באורכים שונים ומגוונים. אנבת' ריחמה על החבר שלה וניסתה לגזור את שערו לאורך אחיד יותר ומגוכח פחות. בסוף התייאשה ונאלצה להשלים שלחבר שלה יהיה קרחת. השער שלו כבר הספיק לחזור לאורך מספיק כדי להתעסק בו.

תני לי טיפה ממך,

מתוך ים סוער ואפור

ידה צנחה מראשו של פרסי והיא בהתה בו בצורה קצת גלויה מדי. השפתיים שלו... הם היו המפתח שפותח את הסודות שלה, שמנחם אותה, שמשכנע אותה שדברים לא שפויים הם אפשריים. אנבת' שכחה לרגע מכללי הנימוס, היא רק יכלה לחשוב כמה היא רוצה שינשק אותה. "מה?" הוא שאל לבסוף, אחרי שהסתכלה עליו הרבה זמן.

"כלום," היא חייכה בבילבול כשדיבורו הוציא אותה מהטרנס.

"רציתי לומר לך משהו," הוא גימגם.

"מה?" החיתוך במילתה של אנבת' היה חד. היא הייתה חסרת סבלנות- זה לא הרגע המושלם בשבילו להציע לה..? והיא תגיד כן. היא כבר דמיינה את הרגע הזה- את ההקלה שלו ןאת הכעס המזויף שלה שפיקפק לרגע בתשובה, את הנשיקה שהיא תגנוב ממנו..."

עוד טיפה ממך,

לגימה ועשיני שיכור

"אני-" פרסי אמר וחשק את שפתיו. פשוט תגיד את זה, חשבה אנבת' בליבה בחוסר סבלנות, אך העמדת הפנים שלה הייתה מושלמת- פרצוף סבלני, מחייך ומכיל. "כן..?" שידלה אותו.

השקיעה והגלים שטילטלו אותם בעדינות, הכל היה פרט בלתי חשוב.

פרסי נאנח בקולניות שגרמה לה לחשוב שמשהו כאן לא בסדר- לא ככה היא דמיינה אותו- הוא היה אמור להרגיש נבוך ומהוסס, כן, אבל בקול שלו לא הייתה צריכה להיות תחושת... אשמה?. "אנבת', אני מצטער. אני רוצה שנפרד".

היי, את תני לי סימן,

אל תכאיבי זה משאיר לי סימן

כל עצם ושריר ואטום בגופה צעקו לא לא לא, זה לא יכול להיות. אנבת' בלעה רוק בעצבנות. היא ניסתה לא לחשוף את העלבון, אבל העיניים האפורות שלה היו שקופות- חלון לנשמה- קרא להם פרסי פעם.

"אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה," ביקש פרסי.

"יותר קשה? אתה יודע משהו על קשה? הבטחת לי שלא ניפרד, פרסי! הבטחת!"

"אני באמת מצטער. מאד," הוא אמר. היא נלחמה בדמעות שלה. זה לא הזמן, לא המקום. המילים שלו הפכו לתיקתוקי שעון, לציפצופי מכונית; לצליל מכני חסר רגש. "זה פשוט לא זה. אני פשוט לא-"

"אל תגיד את זה," התחננה אנבת'. הוא עצר את המילים, אבל המשמעות הייתה ברורה. הוא רצה להגיד לה שהוא לא אוהב אותה; שהיא כלום בשבילו, שההבטחות שלו הם כלום, שהכל היה שקר שממנו היא הייתה צריכה להתעורר קצת מוקדם יותר.

בדיוק כאן כשמעונן בחוץ,

יש לאן לברוח

"היי, אני באמת מצטער שזה לא הלך."

"כן, רואים עלייך," השיבה אנבת' בלגלוג. הוא התקרב אליה לנסות לנשק אותה אבל היא נסוגה; לחשוב שרק לפני כמה שניות היא רצתה את זה. שהיא עדיין רוצה את זה. אבל לא ככה, לא בשקר, לא כפרס ניחומים.

אנבת' קמה, מנסה לגייס את הגאווה העצמית שלה. עדיין נשארה כזו?.. היא לא הייתה בטוחה. היא רצתה לרדת ומצידה לשחות את כל הדרך חזרה, רק לא להישאר איתו על שמיכת הפיקניק האדיוטית הזו, המצועצעת מדי.

"את לא יודעת לשחות," אמר פרסי בשקט. "תישארי, אני מבטיח להחזיר אותך בשלום." שום גאווה עצמית ושום בטיח, חשבה אנבת' כשנפלה בחבטה על השמיכה.

אם את לא מחכה,

עד שהם הגיעו חזרה לחוף ליד מחנה החצויים הם שתקו, שניהם. העיניים של אנבת' בהו בנקודה לא ברורה באופק בעוד פרסי מנסה לצוד את מבטה. כשהגיעו לחוף אנבת' רצה משם מהר, בורחת. בלי מטרה, חוץ מלברוח. כמו שעשתה כשהייתה בת שבע- חסרת כל, מאוכזת מהעולם שכמו ניער אותה ממנו בבוז.

היא הגיע ליער חשוך ואפל, התיישבה וצרחה כמה חזק שהיא רק יכולה, עד שנגמר לה הקול. דמעה זלגה, ללא רשות, ואחריה מבול.

תני לי טיפה לשמור,

כשאני מביט בגשם יורד שוב

רק אחרי יותר משלוש שעות מצאו אותה שם. היא הייתה מלוכלכת והשער שלה פרוע- סבך תלתלים זרוע זרדים. על הפנים שלה ראו את סימני הדמעות שהתיבשו. הידיים שלה היו אדומות וחבולות- היא הכתה בעצים שהיו סביבה, בכל דבר. הן היו מלאות שבבים שעמדו, כמו קוצים של קיפוד, באיום. זה דווקא מצא חן בעיניה. הרתיעה של החצויים ממנה. היא דוקרת, היא משוגעת; היא לא תהסס לפגוע במי שינסה להוריד את שכבת ההגנה שלה.

יד חמימה הונחה על כתפה, ובלי שאנבת' הבינה מה קורה היא הלכה בעקבות פייפר וגוון קולה המחשמל בחזרה למחנה החצויים.

אני מחפש מסתור,

כשאנבת' התעוררה היא ראתה את פייפר יושבת ליד המיטה שלה. ואז היא הבינה שהיא בכלל במרפאה, וכל הידיים שלה הן עור מרוטש, ושהמבט של פייפר מדלג על עינייה של אנבת'.

"מה קרה לי?"

הפה של פייפר התכווץ והיא מצמצה.

"את... מצאתי אותך לא לגמרי בשליטה. ניסיתי להביא אותך לפה וזה לא עבד, אז הזרקתי לך חומר מערפל ועם דיבור הקסמה סחבתי אותך," מילמלה פייפר לקיר.

אנבת' שתקה. זה הסביר די הרבה;

"מה קרה לך?" שאלה פייפר.

אנבת' המשיכה לשתוק.

ועוד טיפה ממך,

רק טיפה שתספיק להיום

השתיקה של אנבת' לא יכלה להימשך לנצח; פייפר דלתה ממנה פרטים בעודה ישנה, מילמולים חסרי פשר שפייפר הצליחה להרכיב לפאזל שלם. 

"שוקו." אמרה פייפר את מילת הקסם. אנבת' זקפה את ראשה והושיטה את ידה לספל. הן הצמידו את כוסותיהן בקול קירקוש ואנבת' בהתה בפייפר לוגמת בעונג את הנוזל העשיר. אנבת' לא הייתה מסוגלת לשתות אותו.

"את יודעת, זה לא נורא כל כך," קישקשה פייםר בקולה.

"כן, לא נורא," מילמלה אנבת' החדשה- הד לקודמת מלאת החיים. פייפר חייכה אליה בסינוור ואנבת' השתדלה לעשות כמוה- אבל החיוך הפך ליפחת בכי; בדיוק אחרי שחשבה שנגמרו לה הדמעות.

"שאני אפגוש אותו, אני אהרוג אותו," הבטיחה בלהט כשהבעה מכוערת שפוכה על פניה.

אנבת' קברה את פניה בחולצתה של חברתה. "יהיה בסדר," אמרה פיפר וליטפה את שערה של אנבת', שהרשתה לצל של חיוך לעלות על פניה.

היי את תני לי סימן,

אל תכאיבי זה משאיר לי סימן

כל החצויים דיברו רק על זה: הפרידה הלוהטת של בן פוסידון ובת אתנה. הזןג הזה היה תמיד נושא ריכולים כשעשה את הלא אפשרי- שונאיהם התרברבו שתמיד ידעו שכך זה יגמר: סיפור טיפשי שנגמר בלב שבור. כל השאר הקיפו את אנבת' באהבה ותמיכה, ודאגו להסתיר ממנה את הוויכוחים והכספים שעברו מיד ליד- קלטאריס הלכה במחנה בחיוך מתנשא כשהתגלתה כמרוויחה הגדולה מהפרידה.

כל העולם היה נראה לה חיוור מאז שפרסי עזב אותה. לאוויר היה עובש, לים היה שלוחות שניסו להרןג אותה בטופריהן, לאוכל היה את הטעם הלא מתאים לו. אנבת' כבר ישבה שתוכל להצרגל לשגרה החדגונית הזו שהייתה החיים שלה לפני שהכירה את פרסי שצבע את עולמה בצבעי האהבה. היא תלמד לחיות כך, שכנעה את עצמה כשנשארה ערה בערבים במיטתה וחיכתה לראות מה יקרה קודם- השדים יטרפו אותה או החיים ימאסו עליה והיא תחליט לשים להם סוף מהיר.

בדיוק כאן כשמעונן בחוץ,

יש לאן לברוח

"אפשר להכנס לדבר איתה?"

"לא."

"למה?"

"פשוט תלך מפה!"

אנבת' יצאה מהביתן שלה, וראתה שעומדים שם כמה מחצי האחים שלה, לא נותנים לפרסי להיכנס אליה. היא החווירה.

"אנבת'! הם לא נותנים לי לדבר איתך! תגידי להם לעזוב אותי!" ביקש פרסי, אבל אנבת' הינהנה לשלילה. הפעולה הזו דרשה ממנה מאמץ קשה מדי- ראשה היה כבד כמו אבן, וגוש נתקע בגרונה.

"אני לא רוצה לדבר איתך," הצליחה למלמל ונסובה על עקבותיה, להיקבר בתוך השמיכות המגוננות שלה שוב. להתעלם מצרחות "זה לא מה שאת חושבת שזה".

אם את לא מחכה,

"מה אתה רוצה?" הדיבור שלה היה עייף; עיניה כבויות.

"רציתי להגיד לך ש-"

"שזה לא אני אלא אתה? שאתה רוצה שנישאר ידידים? מה?" היא שאלה ברוגז שהתגנב לו למרות שהחליטה לערוך את השיחה מנותקת.

"רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך-"

חכי כאן תני לי טיפה לשמור,

"אז למה נפרדת ממני?"

"רציתי להציע לך נישואים, אבל פחדתי שתגידי לא."

"אז ביימת פרידה ממני שאני יראה כמה קשה לי לחיות בלעדיך ואז שתציע לי אני יסכים?" היא שאלה בחוסר אמון.

פרסי הינהן נחרצות.

תני לי טיפה ממך,

וכשפרסי סיים את דבריו בהוצאת הטבעת מכיסו היא נשנקה בהפתעה. "תמדדי," ביקש. היא השחילה את הטבעת על האצבע המאורכת. מתאימות בול: שני ישויות שנוצרו אחת עבור השנייה.

עיניו של פרסי חיפשו את שלה, את ניצוץ ההסכמה. אבל היא רק הורידה את הטבעת והחזירה אותה לידו של פרסי. "זה היה פעם אחת יותר מדי בשבילי," לחשה אליו, לפנים המאובנות שהכאיבו לה. "זה כמו שהיה בטרטרוס, רק גרוע יותר. זה... אתה הרסת הכל פרסאוס ג'קסון," אמרה בקרירות רשמית. "אם היית מציע לי נישואים לפני שעזבת אותי, היה לך תשובה כן." היא קמה בלי להתיק את מבטה מפניו חסרות הביטחון.

"אנבת'," אמר כשהיא הסתובבה. היא צעדה משם. "אנבת', בבקשה!"

היא עצרה.

"אל תעשי לי דווקא, אנבת'!" קולו עבר את סף המפציר.

היא הסתובבה. "זה כל היופי, פרסי," את שם החיבה ביטאה בחלקלקות עוקצנית.

"אנבת', אל תלכי," מילמל לגבה המתרחק. ידו מגששת באוויר לתפוס חתיכה אחרונה ממנה, ממה שהיה בינהם, לפני שיעלם ויתפוגג.

**********

אין לי כוונה להרויח כסף מפיקצר זה. העולם של ריק ריידן ולשיר קןראים סימן. מקווה שנהנתם..

ובכל מקרה,, אם כבר קפצתם לפה.. תגיבו

מצטערת ששיניתי את הסוף. קצת מבאס, אני יודעת. שה צפס אותי ביום דכאוני. אבל החלטתי שמגיע לפרסי עונש, והבנתי שבאושר ועושר זה צפוי מדי. ככה יש לו הזדמנות להיות עם ריינה.

***

הפסקה הזאת נשמעת כמו מהראש של אנבת' והמחשבות שלה. אם זה עצוב מדי בשבילכם אתפ יכולים ליצור לעצמכם המשך- היא חוזרת ואמרה שהיא עבדה עליו, כמו שהוא עשה לה. והם מתחתנים וחיים באושר ועושר. אבל איכשהו אני מעדיפה טת הסוף עכשיו.