נורדי, יווניה ורומאית

כי צריך לבקש רשות מאימא

ועוד פעם מתתי.

לפחות הספקתי לאכול ארוחת בוקר.

לא מצאתי את סאמירה, ובליצן והארת' לא היו בוולהלה בזמן ההוא. פגשתי את מלורי קין בדרך לחדר אוכל, וסיכמנו שנחפה אחד על השניה בזמן שהאחר לא מסתכל אם עומדים לתקוף אותו.

אתם יודעים, יום טיפוסי בהיכל הגיבורים הנצחי והקסום.

ג'ק פטפט בזמן שמלורי לקחה קוראסונים. לא נראה שהוא דאג שמישהו ינסה להרוג אותי.

אחרי הכול, הוא חרב בלתי ניתנת להריסה, ואני- די ניתן להריסה. 

המוות שלי לא יכאיב לו או משהו כזה. חברים הכי טובים לנצח, כן?

תפסיק להתבכיין. אמר ג'ק. אתה תחזור לחיים לפני הערב. אם לא היום, אז כנראה במהלך החודש.

מנחם ביותר.

מלורי סימנה לי לעבר אחד השולחנות והתחלנו ללכת לשם.

"אז... איפה טי-ג'יי וחצי נולד?" שאלתי, שם פנקייק בין שתי חביתות ושופך על זה מייפל.

אל תגידו 'איכסססססססססס'. ניסיתם פעם? לא.

"הם קמו מוקדם כדי להתאמן. חצי נולד מאוכזב מעצמו בגלל מה שקרה."

כן, הכמעט מוות שלו.

חתכתי את החביתה/פנקייק שלי ודחסתי לפה. מלורי גיחכה ואכלה קצת פחות בהתנפלות. אבל לא הייתי קורא לצורת האכילה שלה 'נשית'.

היא בצעה את המאפה שלה. "אז... רוצה לספר לי משהו?"

"כמו מה?"

"סתם, אתה נראה כאילו קרה לך משהו מעניין."

מעניין, מה?

כן, אז תקשיבי. מסתבר שחוץ מהאלים הנורדים, יש גם אלים יוונים, רומים ומצרים! יש להם מחנות ונומים ודברים כאלה, וחצויים כמונו!

אני כול כך לא הולך לספר לה על זה.

מלורי היא חברה טובה והכול, אבל לא עד כדי כך שאספר לה את כול הסודות שגיליתי.

היא לא רכלנית, אבל היא בטח תספר לחצי נולד, שיספר לטי-ג'יי, ויאדה יאדה יאדה.

"אני לא בטוח שמותר לי לספר. אני צריך לדבר עם סאם על זה."

"מה, אתם כאילו זוג?"

פחחחחחחחח. אם חשבתם שהשיפ הוא אני וסאמירה, מצטער לאכזב אותכם. רק הרעיון שביני ובינה תיהיה מערכת יחסים רומנטית כמעט קורעת אותי מצחוק.

הסיכויים שניהיה ביחד, זה בערך כמו הסיכויים שאני וג'ק ניהיה ביחד.

ואתם בטח אומרים, "הי מגנוס, גם פרסי ג'קסון (שאני לא מכיר) ואנבת' שנאו אחד את השני בהתחלה!"

כן... לא. 

סאם היא כמו האחות הגדולה, המעצבנת, האחראית, זאת שתמיד עושה את המעשה הנכון, שטובה ממני בכול תחום אפשרי.... 

ואמרתי מעצבנת? טוב, היא מעצבנת.

אבל איכשהו היא החברה הכי טובה שלי, נכון לעכשיו.

"לא, אנחנו לא זוג. חוץ מזה, היא דלוקה על מישהו אחר."

מלורי צחקה עם מן נחירה כזאת. "אה, נכון. המסכים."

מי שלא זוכר, בסוף המסע חיפושים או מה שלא יהיה, אודין הציג בהולגרמות כאלה תמונות במצבים הכי מביכים שהיו לנו.

התמונה של סאם הייתה כשהיא נמצאת ליד הקראש/ ארוס שלה, והיא מסמיקה באופן שברור שהיא מאוהבת.

רומנטי, נכון?

מלורי ניגבה את הפה במפית. "טוב, אני הולכת להחליף לשריון אימונים. תיזהר מהנשר שטס לכיוונך."

הסתובבתי איטי מידי, והספקתי רק לראות נפנוף כנף.

הרגשתי שמשספים לי את הגרון,

ומתתי.

ג'ק צדק, באמת התגשמתי מחדש באותו ערב.

סאם חיכתה בחדר שלי, ולא נראתה מאושרת במיוחד.

היא לרוב נראת ככה, אז לא דאגתי.

"הגיע הזמן באמת," היא אמרה בחוסר סבלנות. לא: 'אני שמחה שאתה בסדר. איך אתה מרגיש?'

לא: מצטערת שלא הייתי שם כדי למנוע את המוות שלך. (תדמיינו שאני אומר את זה בכעס ציני.)

"מה קורה אל-עבאס?" עניתי.

"היה יכול להיות יותר טוב. מלורי אמרה שאתה צריך לספר לי משהו."

"קודם כול, תניחי את הגרזן."

היא השעינה אותו על הקיר.

"ואת החרב."

היא הניחה אותה על הספה הסמוכה אליה.

"והסכינים."

היא נאנחה והוציאה מהחגורה שלה שני סכינים קצרים ומעוקלים בקצוות.

בחנתי אותה."יש לך עוד טריקים בשרוול?" 

"בשרווול לא."

"אולר במגף?" שאלתי.

"אולר במגף," היא הנהנה.

אלים אדירים, אין לי זמן לזה. 

 "כדאי שתשבי, יש לי משהו לספר לך."

"אני כבר יושבת."

גילגלתי את עיניי, וסיפרתי לה על השיחה שלי עם אנבת'. סיפרתי לה על מחנה החצויים, על החצויים היוונים.

קשה להפתיע את סאם, אבל בחיי שהיא קיבלה את השוק של החיים שלה.

"יש אלים יוונים?!"

"מסתבר."

סאם קמה והתחילה ללכת ברחבי החדר שלי. היא תופפה בציפורניים שלה על רהיטים בעודה הולכת.

לבסוף נעצרה במרפסת מול התצפית לעבר אסגרד.

היא החליקה את ידיה על המעקה. "מגנוס, בוא הנה."

קמתי בהיסוס. זאת המחשבה שעברה לי בראש באותו הרגע: 'אלים אדירים, היא עומדת לדחוף אותי ולהרוג אותי.'

"סיפרת את זה לעוד מישהו?" קולה היה שקט.

הנדתי בראשי. "אני לא עד כדי כך טיפש."

"יופי. אסור לך לגלות את זה לאף אחד. אני מניחה שגם יש סיבה שסיפרת לי על כול זה."

"מה, את לא חושבת שאני פשוט סומך עלייך?"

המבט שלה הצטלב עם שלי. 'תחסוך את הבולשיט שלך צ'ייס.' אמרו העיניים שלה.

בסדר. בסדר. "רציתי לשאול אותך אם תיהיה בעיה אם אני אלך למידגארד לכמה שבועות."

"ללכת למחנה ה... חצויים הזה?"

"כן."

היא הביטה על המדשאות הירוקות והמתמשכות עד אינסוף של מלון וולהלה. "כן, אתה יכול ללכת לשבועיים-שלוש מבלי שיבחינו. אתה איינהריי חדש, לא מזמנים טירונים לפגישות מיוחדות."

"אה, זה יופי."

"אבל אם ישימו לב שהלכת מבלי לבקש רשות יהרגו אותך."

"זה פחות יופי."

סאמירה עזבה את המעקה. "אל תדאג אני אחפה עלייך."

זאת אחת הסיבות שהיא החברה הכי טובה שלי, בקטעים רציניים היא לצידי.

"תוד-" התחלתי להגיד.

"אך אם תגלה לאחד החצויים שם על העולם הנורדי,אני ארצח אותך. ותגיד גם לבת הודה שלך לא לדבר על זה עם אף אחד."

רציתי למחות, אבל זה נשמע די רחום יחסית לסאמירה.

הנהנתי. "בסדר."

"תשמור על עצמך שם, אוקיי?"

"כן, אימא."

סאם הלכה ואספה את כול כלי הנשק שלה. "נתראה בארוחת הערב."

"נתראה."

אחרי שהיא יצאה נשענתי על הקיר והבטתי אל אסגרד.

קיבלתי רשות מסאמירה אל-עבאס.

אני הולך לניו-יורק, כנראה.

הפרק הקודם		הפרק הבא