צ'ו צ'אנג

זה לא משנה שזה לא הגיוני, אז לא להעיר לי על זה. 

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג

ישבתי בבית. כן, זה מה שעשיתי כל החופש, ישבתי בבית.

אני שונאת את ההורים שלי!" צעקתי כדי לפרוק מתחים, הייתי חייבת לצעוק משהו, וזה היה המשהו הכי מתאים.

"תקראי ספר אולי?" שאלה אותי אמא, מצטערת שנתנה לי את העונש הזה מלכתחילה.

"אבל," אמרה אמא, "כל עוד את לא רוצה לשכב במיטה כל החודש ולא לזוז, אין לך שום דבר לעשות."

"אבל.." אמרתי גם אני, בעודי מנסה לחשוב מה עוד אני יכולה לעשות עם רגל שבורה, בלי לצאת מהחדר, בלי משחקי קופסא, ובלי אורחים, חוץ מהוריי." אוף" אמרתי כשגיליתי שאמא צודקת, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לקרא ספר."

למרות שידעתי שאין לי שום דבר אחר לעשות, החלטתי לחכות קצת עם הספר, לכשיהיה לי ממש משעמם.

"ורק שתדעי", הוספתי, "זה ממש לא הוגן."

"אני בסך הכל נסעתי ברכבת אל חברה שלי שגרה בקצה השני של העיר!"

"אבל בלי רשות", הוסיפה אמא, ועניתי לה ש"את ואבא לא הסכמתם לקחת אותי אליה, הייתם צריכים לדעת שאלו יהיו התוצאות, אני לא התכוונתי לוותר, ואמרתי לכם את זה!"

"ושברתי את הרגל רק כי החלקתי על המסילה!" הוספתי.

בעודי מדברת נזכרתי בפניו של הילד בן העשר שהציל אותי ממוות בטוח שם, על המסילה.

היו לו משקפיים שבורות, שיער שחור ופוני. ברגע ההוא, שהתכופף כדי להציל אותי, ראיתי על מצחו את הצלקת. היא הייתה דקה ומשוננת, והייתה לה צורה מוזרה, צורה של ברק, היה בה משהו שמשך אותי אליה, משהו מיוחד.

בעודי מדמיינת את הצלקת, נזכרתי באיש שבא מיד אחרי שהילד הציל אותי, בטח אביו.

הוא צעק עליו ושאל אותו "לאן הלכת? מה אתה עושה פה?", ועוד משפט אחד שלא הבנתי: "כשחוזרים הביתה אתה הולך מיד לארון שלך! בלי אוכל! לשבוע!", צעק האיש.

לפתע חשבתי שיכול להיות שהילד הזה הוא עבד, שעובד אצל האדון הה, ושיכול להיות שהוא ישן בתוך ארון, ושבאמת בגללי הוא יושב עכשיו בארון, נעול, בלי אוכל ובלי מים.

ונזכרתי גם, בזה שניסיתי להסביר לאיש השמן והמגעיל הזה שהילד, בנו, או משרתו, הציל בזה הרגע את חיי, תוך כדי דמעות. אך האיש לא הבין את מילותיי, או שהבין ולא היה לו אכפת.

בזמן שניסיתי להסביר לאיש במחוות ובתנועות ידיים שהילד הציל את חיי הרגע, הילד סימן לי בידיו שלו שזה, בסדר, שזה לא משנה, ושאין לי למה לדאוג סתם.

ואז הם הלכו. ונשארתי לבד.

בכיי התחזק מרגע לרגע, ותוך חצי דקה כל תחנת הרכבת עמדה ליידי, מנסה להגיע או להסתכל על האטרקציה החדשה, אני.

שאלו אותי אם הכל בסדר, ועניתי שאני חושבת ששברתי את הרגל.

לבסוף הם הזמינו אמבולנס, ומהאמבולנס התקשרו להוריי, להגיד להם לבוא לבית החולים.

בבקשה תגיבו, כל תגובה שלכם עוזרת לי להמשיך יותר מהר