ניצן של פרח

היא החזיקה את האבן - גוש שחור שקרירותו חילחלה אל כף ידה. היא הביטה בה מבט ארוך. האבן הייתה מלוטשת עד שראתה את ההשתקפות שלה. היא קפצה את אצבעותיה לאגרוף קשה, והתיקה את מבטה מהיד.

היא לא ידעה אם לעשות את זה. 

הרוח שרקה ואז הפסיקה, מביאה איתה גלי חום וגלי קור כאמירה מהוססת; לונה הרגישה כאילו כל היום הוא בחירה אחת גדולה שאי אפשר לדחות, והרגישה שאיכשהו זה לא פייר שככה הרוח מתחמקת. מהעצים החלו לנשור העלים הצהבהבים, מפנים מקום לעלעלים ירקרקים. כל צעד של לונה נשמע בקול פיצוח חזק. בילדותה אהבה את העונה הזו; לקפוץ עם אמה ואביה לתוך ערמות גרופות, לתוך שלוליות הגשמים שרק בעןנה זו היו בגודל מספיק- בחורף הן התמלאו בבוץ תובעני שמשך את הנרגולים. זה בדיוק הסיבה שהם אהבו דבקונים- הם צמחו רק במקומות עם בוץ טובעני.

היא לחצה את האבן הקרירה כל כך חזק, שהפינות החדות שלה שרטו את כף היד של לונה. היא פתחה את היד והביטה באבן שוב.

היא מצאה את האבן כבר שלוש שעות לפני זה, אבל עוד לא השתמשה בה. זה פשוט: רק להעביר את משקלה מיד אל יד שלושה פעמים, והיא יכולה להחזיר את דמות התווך של ילדותה- אמא שלה.

היא רצתה. באמת שהיא רצתה.

במשך שנים היא שמעה סיפורים על אמא שלה. אבא שלה סיפר לה שהיא הייתה ממציאה ברמה עולמית; ההמצאות שלה נמכרו באלפי אוניות ונרשמו פטנטי קסם על שמה. שהיא אהבה את לונה יותר מכל דבר אחר.

לונה לא הצליחה לכבוש את רגשותיה- היא זכרה את היום לפני שאמא שלה מתה: טיול בעיר מוגלגית עם גלידה וקרמבו- מאכלי המוגלגים האהובים עליה. אחרי זה הלכו לחצר הבית שלהם וגרםו עלים בערמות רק בשביל לקפוץ עליהם. ואז היה משחק הקווידיץ' המאולתר- בהעידר מטאטאים הוריה כישפו חתיכות עץ שגזמו מהעץ בגינה והם התעופפו לכל עבר לתפוס את חופני העלים שזרקו. לונה ניצחה, אבל היא נאלצה להשתהות באמבטיה הכי הרבה זמן לשלוף את שברי העלים מתוך סבך שערותיה. "לונה מגנונה" קראה לה אמא שלה בפרץ צחוק כשראתה את הליכלוך הרב.

בדיוק לפני שלוש שעות היא טיילה ביער ומצאה את האבן שנפלה להארי על הרצפה.

כן, היא באמת רוצה לפגוש את אמא שלה.

היא סובבה את האבן והעבירה מיד ליד כמה פעמים.

"אמא, תתגלי לפני," היא לחשה. היא לא הייתה בטוחה שיש צורך להגיד את המילים אבל זה גרם לשבב חיוך לעלות על פניה.

"לונה. כמה גדלת," חייכה אמא שלה. היא הייתה בגובה של לונה. השער שלה היה ארוך ובלונדיני כמו של לונה, אבל מטופח בהרבה.

"אמא," לחשה לונה, עינייה מצועפות.

"לונה, לונה שלי. כמה גדלת. את יפיפייה."

לונה הביטה באמא שלה באהבה. בעיניים שלה היה ניצוץ שובב שדלק באופן תמידי, נזכרה לונה. פיסות מהילדות שמצאו דרך לעלות לשטח החיים העכשווים. הרגליים שלה רעדו במחאה תחת כובד משקלה.

"אמא," יללה לונה בהבנה פתאומית שהיא באמת מולה, ואז נפלה עליה בחיבוק.

"אמא. מה קרה לך? כל כך רציתי לדבר איתך!"

"אני גאה בך," חייכה. "נלחמת באומץ."

"תודה," מילמחה לונה בין הדמעות שהכתימו את כתםה של אימה. לא היה נראה שאכפת לה.

אמא של לונה התנתקה מהחיבוק כדי להיטיב לראות את לונה, אבל ידיהן היו משולבות. "את כל כך מדהימה. את חכמה. אני גאה בך," היא חזרה.

פרץ השמחה של לונה נגוז באחת. "למה עזבת אותי?"

"לונה, לא יכולתי לבחור. זאת היה טעות. נגעתי בטעות בקרן שחשבתי שהיא של שנורקק פחוס קרן. אבל היא לא הייתה כזאת, היא התפוצצה."

קולה היה רך ואימהי. היא רצתה להישאר שם לנצח, להיות רק עם אמא שלה... 

"למה? למה זה קרה?" צרחה לונה, לראשונה בחייה את כל התסכול שאצרה בתוכה.

"די, לונה, הכל בסדר. אני אוהבת אותך ואבא אוהב אותך ויש לך המון חברים-"

לונה השתדלה לא לנחור בבוז.

"זה... זה לא פייר. שאני כמעט ולא זוכרת אותך."

הקול של אמא שלה היה עדין. "אני יודעת. ואני מטערת."

עוד דמעה נחתה לה ברכות.

"אבל-"

"לונה, צריך להיות לך זכרונות מדהימים מטיולים. זוכרת? שתפסנו יטשטושים? וטסנו על פגסוסים? ושהיינו בים? את היית כל כך חמודה, לונה. את כל שנייה הצחקת אותי. את לא צריכה לבכות."

לונה מחתה את דמעותיה.

"א- אני- מצטערת," היא התייפחה. "אני פשוט לא קולטת שאני אי- איתך, מ- מדברת..."

"אני תמיד איתך, לונה. גם אם את לא רואה אותי ושומעת אותי. אני רואה אותך."

לונה פלטה יפחת צחוק והרימה מבט מבולבל.

"אף פעם לא תעזבי אותי? מבטיחה? ח- חשבתי שעזבת אותי," היא בכתה והתייפחה ושיהקה וחייכה והתרגשה בו זמנית.

"אני מבטיחה, לונה. אף פעם. תזכרי את זה- אני אוהבת אותך, ואני לא יעזו-"

הקול של אמא שלה נחלש ונמוג. הערפל שיצר את דמותה התפוגג. לונה הרימה את ידה, מגששת אחרי דמותה של אימה.

היא הידקה את אחיזתה באבן שבכף היד של- כבר לא. זה הסיבה. האבן נפלה לה מהיד.

לונה כרעה על הרצפה וחיפשה את האבן.

"אמא! תחזרי!" היא לחשה כשרכנה על הרצפה  "הבטחת לי! הבטחת שלא תעזבי אותי!"

העלים היו מכשול שהפריע לנ לראות את האבן- בעןנה אחרת היא הייתה יכולה לראות אותה ישר אבל לא תחת הערמות המתפצפצות.

לבסוף, היא מצאה משהו. לא את האבן השלמה- רסיסים מהאבן. לונה קלטה את העובדה הבלתי נסלחת- היא שברה את האבן. היא לא מסוגלת לדבר יותר עם אמא שלה. לראות אותה. לחיות אותה. לזכור אותה.

היא הייתה שבורה, האבן הייתה שבורה; הן היו גוף אחד.

"לא! לא! זה לא יכול להיות! אמא!"

היא אספה ביד רועדת את הרסיסים, וראתה עוד יד נשלחת להרים את הרסיסים.

היד שעזרה לה להרים את הרסיסים הייתה מחוברת לגופו של דין: מטר תשעים של שרירים.

"תודה," היא לחשה וניגבה את דמעותיה מלחייה.

"ראיתי עלמה במצוקה," אמר במבוכה וגירד את עורפו. "אז באתי לעזור."

"זה היה מאד-" לונה חיפשה את המילה, "גריפינדורי. תודה."

דין הביט בה מבט ארוך, מחפש אחר המילים המתאימות. הוא נראה אבוד בדיוק כמוה. "מה?"

"מה קרה לך?" השאלה הייתה חקרנית מדי לטעמה. היא שתקה לרגע בחוסר נוחות.

"דיברתי עם אמא שלי," שיטפה לבסוף ןהשפילה מבט לרצפה שהייתה פתאום מעניינת מאד.

דין שם יד על כתפה, והיא חיבקה אותו. הוא חיבק אותה בחזרה, ולא אמר כלום. היא נתנה לדמעות להתגלגל ולהרטיב את הרצפה.

הדמעות שלה הצמיחו ניצן של פרח.

היא הביטה בפרח, ואז בדין, ואז שוב בפרח. ואז שוב לדין מבט ארוך, ארוך ארוך.

אולי יש לה סיכוי לבנות לעצמה חיים חדשים.

טובים יותר.

"את צריכה לשמוח דיברת איתה," אמר לבסוף.

"אני שמחה. אבל חבל שלא הספקתי להיפרד."

באוויר, הרוח של אמא שלה ליחששה- אבל לונה לא יכלה לשמוע.

 היא עדיין לא התיקה את המבט מדין, גם אחרי החתונה. זה היה קשה מדי בשבילה.

אבל בחתונה, לרגע אחד, תחת השמים הזרועים כוכבים ומעל האדמה זרועת הפרחים היא הישירה מבט לאוויר, ולחשה: "אני יודעת שאת איפשהו שם, אמא."

************************
תגובות?