קרושיו

בחיים לא הטלת קללה שאין עליה מחילה, פוטר. אתה צריך שיעור בזה

כאב. לא, גלי כאב.

גלי כאב שמתנפצים על חוף בים של אומללות שהדרך היחידה לשרוד זה לגלוש על הגלים ולהיזהר לא לגעת במים המורעלים. כדי לא להישאב לתוכם.

גל מתנפץ בליבה של בלטקריס עם כל נשימה..

אתה צריך להתכוון לזה באמת

לרצות להעביר את הרוע שבלב לאנשים אחרים.

לרצות גישה לאפלה הזאת, שבנויה להכיל אותך.

בלטקריס מעולם לא ניסתה להרע לאחרים לשם הרוע, היא רק רצתה להיות רגילה.

אתה צריך לרצות שיהיה לי רע

היא תמיד קיוותה שאם תנסה תצליח להכאיב לאחרים את הכאב שלה, והכאב שלה יעבור.

היא רדפה אחרי החלום שלה- להיות נורמלית, לא אחת שעשויה מאומללות וכאב.

היא קיוותה שיום אחד תמצא לב טהור, ותוכל להעביר אליו את כל הכאב שחשה.

להארי היה לב טהור. לב תמים וטהור, והיא רצתה להנחיל בתוכו את הכאב שלה ולהשתחרר ממנו. שגם לה יהיה לב נקי כמו שיש להארי עכשיו.

קרושיו!

לא! הארי זז. זה לא פגע.

שוב, שוב, עד שיעבוד. היא חייבת להיפטר מעוצמות הרגש שלה.

זה יעבוד. זה יעבוד. זה חייב לעבוד!

היא תיפטר מהכאב שלה אחת ולתמיד.

הצחוק המלגלג, הגינונים המזלזלים. הכל היה מסכה כדי שאיש לא ידע מה היא מרגישה בלב.

היא מרגישה חלולה, מחוללת.

כאילו מישהו חפר בור בלב שלה- חור ששום חומר שבעולם לא יכול לסתום.

היא הייתה גוש אומללות קטן ומסכן בעולם הזה.

כאב, גלי כאב.

 קרושיו! קרושיו!

היא זכרה כל פעם שהטילה קרושיו. כל אדם.

היא לא רצתה לעשות רע ללא סיבה.

היא רצתה לעשות רע כדי שאחרים ירגישו כמוה. שיזדהו איתה.

היא אהבה להרוג אנשים כדי שהיקרים שלהם ירגישו חלולים, כמוה.

 היא רק רצתה... לא להיות שונה.

היא רצתה להיות שייכת, למשהו. למישהו.

אני הרגתי את סריוס בלק! למה אתה לא מטיל עליי קרושיו?

בלטקריס צרחה את כאב ויגונה אל האוויר.

היא נתנה לתחושות שבתוכה לפרוץ את ההגנה של הפה שלה, ולהתבטא בקול.

היא רצתה לראות את הארי מנסה, ולא מצליח.

היא רצתה שירגיש את התחושה הרעה שמרגישים אחרי שנותנים כאב לאדם אחר.

הקרושיו שלו פגע בה.

צל הצחוק המזלזל שהיה על פניה נעלם.

גלי הכאב שהיו בליבה התעצמו ועברו לכל הגוף.

בלטקריס עפה מטר אחורה. היא התפתלה מכאבים.

מכאבים ומזכרונות מתוקים-מרירים.

הקללה פוגעת בכל אחד בכאב שיהיה לו הכי קשה.

בלטקריס התייפחה וגופה התפתל ללא הרף.

היא הייתה גוש כאב עצום. היא רק רצתה שהכל יגמר.

וכל זה היה רק מחצית השנייה. 

היא קמה, כבר לא צוחקת.

"כעס מוצדק לא יפגע בי לזמן רב."

בעולם הזה אין חשיבות לצדק.

לא צדק, אלא אכזריות יכולה לפגוע באחרים.

היא למדה את זה על בשרה.

אבל כשאמרה את זה להארי, היא שיקרה.

אומנם הכעס שלו לא מצליח לפגוע בה לזמן רב.

אבל הכעס שלה, על עצמה, פוגע בה תמיד. במשך שנים.

היא סובלת עשרות שנים בגלל הכעס.

היא כעסה על הכל. עליה, על ווךדרמוט, על ההורים שלה, על אחותה, על חיות המחמד שלה, על סנייפ, על דמבלדור, על כל העולם.

היא הרגישה שהיא כלום ושום-דבר.

היא רצתה להרגיש אהובה, שייכת. היא רצתה שלמישהו יהיה אכפת ממנה.

כל הכאב שהרגישה התחבר שוב באופן כה מוחשי לגופה, כשהארי אמר: "קרושיו"

הדבר האחרון שעליו חשבה באותו רגע, זה שהיא מורה טובה. או שהארי לומד מהר גם ממורה גרועה.

היא ציחקקה חלושות. היא הייתה גרועה בהכל. כנראה שהאפשרות השנייה היא הנכונה.

*****************

אני יודעת שזה לא מילה במילה מהספר מהקרב האמיתי, אבל תסלחו לי.

תגובות, בבקשה!