מרחק אלף שנות אור

"תצאי איתי, אוונאס?"

"לא, פוטר. מצטערת!"

"מה יעזור לך לשנות את דעתך?" ג'יימס שאל בתקווה.

"כלום," השיבה לילי מייד במחץ, אבל בלב הוסיפה- שתפסיק להיות נאד נפוח כזה.

"בבקשה יעזור?" 

לילי הקשיחה את ליבה. "לא."

היא צעדה משם בהפגנתיות, משאירה את ג'יימס שבור לב בפעם הראשונה.

שניהם לא ידעו שמאז אותו נסיון ראשון לילי תספיק לשבור את הלב של ג'יימס במשך אלפי פעמים.

*******

"תצאי איתי, צ'ו?"

"לא, סדריק. מצטערת."

"מה יעזור לי לשנות את דעתך?" שאל סדריק בעליוניות שהסתירה את קולו הנעלב. הוא לא היה רגיל שבת סירבה לו.

"כלום."

"בבקשה יעזור?"

צ'ו הסתירה חיוך כשאמרה: "לא."

צ'ו הסתובבה בתנועה חדה שהעיפה את השיער שלה באוויר והלכה לכיוון אחר, משאירה מאחוריה את סדריק, מפנטז עליה.

שניהם לא ידעו שסדריק יישאר מפנטז על צ'ו במשך כל המשך חייו.

**********

לילי עלתה לחדר שלה ונשכבה על המיטה.

היא כבר בשנה השביעית, וג'יימס לא הפסיק להציק לה ארבע שנים.

הוא לא מבין. הוא לא מבין מה היא רוצה.

היא אוהבת אותו, כן, ולפני שתסכים לצאת איתו היא רוצה שיוכח לה שהוא גם אוהב אותה. 

הוא אמר לה מאות פעמים שהוא אוהב אותה, אבל היא רוצה שהוא יוכיח את זה. קל לומר, אבל פחות לעשות.

היא רצתה לראות אם יכבד את בקשתה שיפסיק להציק לה בקשר לדייט.

היא רצתה לראות מה יקרה. אם הוא באמת אוהב אותה, הוא יכבד מתישהו את הבקשה שלה שיעזוב אותה.

אם הוא יפסיק להציק לה, היא תבין שהוא באמת אוהב אותה. כי הוא לא עושה את מה שהוא רוצה- לנסות להשיג לעצמו דייט איתה, אלא עושה את מה שהיא רוצה. זה הוכחה שהיא צריכה.

***********

צ'ו התיישבה בחדר המועדון הריק. השעה הייתה אחת בלילה והיא שקדה על הסיכום לשיעור שיקויים. למען האמת, המחשבות שלה נדדו רחוק מזה.

סדריק כבר הציע לה לצאת איתו מאות פעמים. כבר מתחילת השנה.

לא הייתה לה סיבה אמיתית לסרב לו. היא אהבה אותו, הוא היה יפה וחכם וחתיך וכל הבנות אהבו ורצו אותו. אז למה היא לא הסכימה?..

כל בת אחרת הייתה אומרת שהיא בת מזל. אז למה היא לא יוצאת איתו?

אולי כי היא רוצה לראות שהוא באמת אוהב אותה. שהיא לא סתם אחת שסירבה לו אז ממשיך הלאה למישהי אחרת, אלא שהוא רוצה דווקא אותה. שהוא ינסה לשכנע אותה שוב ושוב להסכים לצאת איתו.

אבל הוא ביקש המון פעמים. אז למה היא לא אומרת כן?..

אם יבקש עוד פעם אחת, היא תגיד כן.

************

"לילי-"

לילי סובבה את ראשה במהירות.

"מה?" היא שאלה בקול שהיה אמור להישמע אדיש, אבל היה אפשר לשמוע שהיא מצפה למשהו והקול שלה רועד. "מה, פוטר?" היא הוסיפה בקול יציב יותר.

"רציתי להגיד לך-"

"לא," השיבה לילי אטומטית. היא הייתה בטוחה שהוא מתכוון להציע לה לצאת איתו.

"זה לא מה שאת חושבת," התעקש ג'יימס.

"מה?" שאלה לילי בחוסר רצון.

"רציתי לומר לך- אממ...- שאני מוותר עלייך," מילמל ג'יימס והביט לכל מקום באולם חוץ ממנה.

"מה?" לילי חשבה שהיא לא שמעה.

"כן. אני באמת אוהב אותך אז אני מכבד את החחלטה שלך. אמרת שאת לא רוצה ושאני יפסיק להציק לך, אז הינה, אני מפסיק. אני משחרר אותך."

הלב של לילי התמלא מרוב אושר. היא רצתה לצאת לרקוד ברחובות, לדלג בשדה פרחים, לשיר עם פרפרים...

כל רגעי האושר של לילי לא השתוו לאותו רגע.

"כן," לילי חייכה בשביעות רצון.

"מה כן?"

"אני מסכימה לצאת איתך."

זה היה רגע מאושר עבור שניהם.

************

"צ'ו-"

"מה?" שאלה צ'ו חלושות, ואז אמרה שנית בקול חזק יותר: "מה, סדריק?"

"רציתי להגיד לך-"

"לא," אמרה צ'ו ישר- היא כבר הייתה רגילה שהוא מציע לה לצאת איתו והיא אומרת לא. מייד היא נשכה את שפתה- היא החליטה שתענה כן! לא חשוב כבר...

"זה לא מה שאת חושבת," התעקש סדריק.

"מה?"

"רציתי להציע לך- אממ..- לבוא איתי לנשף," היא מילמל כשעינייו מושפלות.

"מה?" צ'ו חזרה על מילותיה.

"כן. בתור ידידים, בסדר? אני לא רוצה ללחוץ עלייך. אם את לא רוצה- אז לא צריך דייט. אבל בבקשה תסכימי לצאת איתי לנשף בתור ידידה!"

צ'ו הסתכלה על סדריק בחיוך.

"כן."

הוא התנשם בהקלה, ורגע לפני שהסתלק משם צ'ו הוסיפה: "ולא רק בתור ידידה."

החיוך על פניו של סדריק היה החיוך הרחב ביותר שצ'ו אי פעם ראתה.

************

"לילי! תברחי! תברחי! הוא פה! אני יעכב אותו!"

לילי עלתה לחדר למעלה ושלחה מבט מהסס אל בעלה. היא לא רצתה להשאיר אותו לבד. אפילו בלי השרביט שלו!

"אני אוהב אותך, לילי. תמיד."

"גם אני," היא אמרה, תלשה את הארי מהעריסה ועלתה ללדר למעלה.

כשג'יימס מת, היא הרגישה שחלק ממנה מת. שהיא לעולם לא תרגיש שמחה יותר. לא תרגיש שוב שלמה.

בלי ג'יימס, היא חצי.

לא, היא כלום.

**********

הארי נחת על הדשא. הוא החזיק גוף אדם בידו, ומירר בבכי.

צ'ו שמעה צעקות ודבורים, אבל מעל הכל היא שמעה את היפחה של הארי: "סדריק... הוא מת!"

צ'ו הרגישה שהכל אפור. שחור.

היא הרגישה שלא סדריק מת. היא הרגישה שהיא מתה.

זה לא יכול להיות... למען האמת, זה כן. אבל זה לא צריך להיות.

סדריק היה צריך להישאר איתה. לתמיד.

זה- זה לא יכול להיות.

היא פילסה דרך אל הגופה של סדריק, ובאצבע רועדת ליטפה את לחיו המאורכת.

היא נגעה בקצה אצבעותיה בפיו, שכבר לא ינשק אותה יותר.

היא החליקה את ידה על אפו הישר, שכבר לא ידלוף.

היא סגרה את עפפיו. שיראה כאילו הוא ישן.

אבל הוא לא ישן. הוא לא. הוא לא!

הוא מת. מת. הוא לא ידבר איתה יותר. הוא לא יעודד אותה.

בלעדיו... אין לה חיים.

מסביב כולם דיברו אליה, אבל מבחינתה גיבובי המילים האלה נשמעו כתיקתוקי השעון. דיבורי החיות. הן לא הצליחו לחדור את שכבת ההגנה שעטפה בה את עצמה- כדי שלא להישבר ממותו של סדריק. כדי לא להמשיך לכאוב לנצח.

ההכרה שהוא מת חילחלה בה בפתאומיות והיא הרגישה, יותר מתמיד, כלום.

*********

לילי הייתה קרועה. היא רצתה לחיות, לגדל את הבן שלה, אבל בלי ג'יימס לא היה לה טעם לחיות.

הטיא רצתה למות, להתאחד עם ג'יימס, אבל רצתה לגדל את הארי.

היא רצתה לגונן על הבן שלה, בעיקר אם במקרה הטוב היא תשאר איתו ובמקרה הרע תתאחד עם ג'יימס.

היא הלכה אל המוות בלי פחד. היא הלכה אליו בהשלמה.

היא הזמינה את המוות וקיבלה אותו בברכה, כשווה בין שווים.

היא חשבה על סוורוס. ואז היא לא הבינה מה הוא עשה במחשבות שלה רגע לפני מותה. היא מחקה את המחשבות עליו. הפנים של ג'יימס מילאו את תוכה.

היא פרשה את ידיה בהשלמה כשהקללה פגעה בה.

********

צ'ו מחתה את דמעותיה. וולדרמוט מת, סופית.

היא ידעה שהיא צריכה להיות גאה בסדריק, שמת שנים לפני זה וגרם שהיא תוכל להמשיך בחייה.

היא ידעה את זה, אבל לא יכלה להשלים עם זה. המוח לא השתלט על הלב.

היא הייתה רטובה מדמעות. כולה.

היא הייתה קרועה- קרועה בין הרצון להמשיך לחיות למען משפחתה, לבין הרצון למות ולהתאחד עם סדריק.

היא הביטה בקיר שמולה. זה היה קיר תמונות בהגוורטס. קיר הנצחה לכל מי שמת כדי לעצור את האדון האופל, במשך כל השנים.

היא הביטה בתמונות. כולן היו ריקות. כנראה הם נמצאם במקום אחר באותו זמן.

לא! היו שתי דמויות קטנות שמילמלו חירשית דברים אחת אל השנייה.

צ'ו צעדה באיטיות לכיוון של הדמויות. היא אימצה את עיניה עד שהבינה מי אלה- ההורים של הארי!

הם היו בתמונה אחת, ודיברו בהתרגשות.

"שלום," אמרה האישה בנועם אל צ'ו. "אפשר לעזור לך?"

"את... לילי פוטר? לא יכול להיות! את אמא של הארי!"

"את מכירה את הארי?" שאלה לילי וחייכה בגעגוע.

"כן. היינו, אממ... לא משנה," צ'ו החליטה לחסוך את הפרטים.

"תגידי לו לבוא לבקר אותנו," אמר ג'יימס פוטר. "הוא כנראה לא יודע שיש תמונה שלנו פה."

"אנחנו פנויים כל יום כל היום," הוסיפה לילי.

צ'ו הביטה בהם. הם היו נראים... שמחים. הם לא כעסו על החיים, או על זה שמתו.

היה נראה שהם פשוט שמחים להיות ביחד.

"מה קרה לך?" שאלה לילי. היא הבחינה שמשהו מעיק על צ'ו.

"החבר שלי מת," צ'ו שיתפה.

ג'יימס נשך את שפתיו בהיסוס. "מתי? איך?"

"כמוכם, נגד וולדרמוט. לפני כמה שנים."

לילי שתקה, ואז אמרה בזהירות: "אני מצטערת."

"גם אני," אמרה צ'ו.

"אני יודעת מה את חושבת," אמרה לילי מייד. "אל תעשי את הטעות שלי. אל תמותי כדי להיות איתו."

"אבל- את נראת עכשיו מאושרת, למרות שאת מתה."

"כן, אבל אני נטשתי את הבן שלי."

"לא נכון! את הצלת אותו! בזכותך הוא חי!"

"הייתי חלשה מדי, לא יכלתי לחשוב שאני יחיה בלי ג'יימס. הייתי יכולה למצוא פיתרון אחר- שגם אני וגם הארי לא נמות. אבל לא רציתי לחיות."

"את היית גיבורה," אמרה צ'ו. "אני- אני לא יכולה לחיות יותר. אני חלשה."

"את לא!" אמר ג'יימס מייד בזעקה.

"אני לא הייתי גיבורה. אני החלשה מבין שתינו," השיבה לילי בנחת. "אני לא יכלתי לסבול את החיים. את חיה ככה שנים. את הגיבורה."

צ'ו חרטה את המילים בליבה. את הגיבורה.

חלפה בתוכה מחשבה שהיא ולילי, אחרי הכל, די דומות. למרות שבין שתיהן היה מרחק של אלף שנות אור.

"אנחנו די דומות," אמרה לילי, כהד למחשבותיה. "אז אם אני מאושרת, ואני מתה, את בטח יכולה להיות מאושרת- כשאת חיה."

"אני אשתדל," הבטיחה צ'ו.

"בשבילי," אמר ג'יימס.

"ובשבילי," אמרה לילי ברצינות ולא חייכה.

"ובשבילי," הוסיף קול חדש. זה היה סדריק.