חייו של הכומר השמן

היה היה פעם ילד בשם ריצ'ארד, ולו שני הורים מוגלגים.

כמובן שחשבו שריצ'ארד הוא מוגל. בעולם המוגלגי,ובוודאי אתם יודעים,עולם הקוסמים היה לא אלא כסיפור בדיוני או מעשיה בלבד. על-פי כן, ריצ'ארד למד בבית-הספר היסודי המוגלגי הקרוב ביותר לביתו.

ריצ'ארד היה שמן יחסית לגילו, והלא הוא רק בן עשר וקצת! ילדי כיתתו ובית ספרו נהגו לקרוא לו "הילד השמן" בגלל משקלו.
אך זה לא בהכרח אומר שלריצ'ארד היה אכפת. להפך, בהפסקות היה נוהג לקרוא, בזמן שילדי כיתתו שיחקו במשחקים בחצר בית הספר.
בוקר בהיר בשנת 1419. שיעור מסוים בדיוק נגמר, יחד עם כמה הצלפות שקיבלו בני כיתתו האחרים מהמורה.*
והנה ההפסקה החלה.
לריצ'ארד זה היה נראה כמו מצב נורמלי לגמרי. אף אחד לא ידע מדוע אינו יוצא החוצה בהפסקות. אך זה לא היה בגלל שריצ'ארד פחד שיגלו, לא ולא. זה היה בעיקר מכיון שריצ'ארד לא רצה שיקרה כל-רע לספרו היקר.
יקר מבחינה כספית. לא ללבו. ובכן, הספר היה מאד מעניין והוא העריך אותו מאוד, אך מבחינה כספית הוא עלה הון-תועפות. הסופר המפורסם כתב את כל אלפי העותקים אחד אחד, בידו שלו, בדיו שלו. שמועות אמרו ששבר-הוא את ידו.
מה שהיה מוזר ביום זה היה, שנשאר איתו עוד ילד בכיתה. ניקולס קראו לו, והיה שתקן- עד מאד.

"אוה, שלום, ניק" אמר ריצ'ארד, בעודו מציץ בפסוק בספר שהבין פחות. "מה שלומך?"

ניק לא נהג לדבר. ריצ'ארד היה די בטוח שלא שמע מעולם את קולו.

"אצלי מצוין" אמר ניקולס בשקט.
"אני שמח לשמוע" אמר ריצ'ארד. "כעת, אחזור לספרי. יום נעים שיהיה לך" 
והנה נשמע רעש ציר-הדלת, והוא נסגר והסתובב. 
באותו היום, בעת חזרתו של ריצ'ארד מבית- הספר, נשמע קול. צעדי הליכה, של אדם מבוגר. "נו, טוב" חשב ריצ'ארד לעצמו, ופנה לעבר דלת הבית.

עוד צעדים. כנראה יש חגיגה היום.

ריצ'ארד סגר את הדלת אחריו, והנה נשמעה דפיקה בדלת. האם האיש הזה עוקב אחריו?

ריצ'ארד פתח את הדלת בהיסוס. איש גבוה מאוד נכנס בדלת ביתו.
"שלום, נערי" אמר האיש הגבוה. "מה שלומך היום?"
"אצלי הכל בסדר. מי אתה? ומה מעשיך בבית מגורי?" ענה ריצ'ארד.
"אוה, בחורי. לזה ידרש הסבר ארוך. שב-נא ואספר"
והוא ישב.
"אתה קוסם, ריצ'ארד. קוסם"

 *למי שלא יודע, בעבר היו שיטות ענישה של הצלפות (אווץ'.)

3 תגובות ואני ממשיך