"שה... מלכת היופי. זה בסדר, אני כאן."

ואוו. 2,071 מילים. נראה לי שזה אחד הקטעים הכי ארוכים שכתבתי בחיי.

הרבה זמן רציתי לכתוב משהו על החזרה של ליאו ולא הצלחתי, וברגע אחד בשיעור אנגלית עם מורה מחליף קיבלתי את ההשראה, אז תהנו :)

ליאו היה מת, ואז הוא חזר לחיים. כרגע, נשאר לו רק להסתגל. קליפסו הייתה מקור הנחמה העיקרי שלו. העובדה שהיא הפסידה הרבה יותר ממנו עזרה במיוחד. נכון, היא הייתה בקשר יחסי עם העולם החיצון, וידעה בכלליות על השינויים שהתרחשו, אבל לעומתה ההפסד של ליאו היה אפסי. היא הייתה סגורה באי שלה במהלך כל ההיסטוריה האנושית, ובעקבות זה הייתה היחידה שיכלה להבין את הכאב שלו. ליאו... ליאו הפסיד הרבה פחות. בסך הכל שלוש שנים מחייו. רק שלוש שנים. למזלו הרב, נראה היה שהתפתח מבחינה גופנית ושכלית, למרות שלא למד דבר. זה היה יכול להיות מעט מביך, לחזור לעולם שבו הוא בן שמונה עשרה עם גוף של נער בן חמש עשרה. אוקיי, זה היה יכול להיות מאוד מביך. מאוד-מאוד מביך.

במובנים רבים הוא היה אותו ליאו של פעם; היפראקטיבי ונמרץ, עם מבט של מישהו ששתה הרבה יותר מדי קפה והפרעת קשב וריכוז חמורה. אבל הוא גם השתנה. ידיו נחו לצידי גופו ולא התעסקו במיני חפצים קטנים שהזדמנו לו, הוא הפך רציני וקשוב יותר, ומאחורי החיוך העקום וחוש ההומור ההזוי הסתתר מעיין של עצב ופחד תהומי, שחלחל לכל נימי ישותו. הוא פחד פחד מוות לגלות שהחברים שלו – המשפחה שלו – התקדמו בחייהם.  הוא פחד לגלות שהם שכחו אותו, הניחו לזיכרון לדעוך. אבל יותר מכל, הוא פחד לגלות שהם מתים. הוא פחד לגלות שמחנה החצויים לא הצליח להגיע לפשרה עם הרומאים, או שמפלצות חדרו דרך הגבול הקסום – במחנה הסתובבו סיפורים  שזה כבר קרה פעם, כשפרסי ואנבת' היו בני שתים עשרה או שלוש עשרה, והם הצליחו להציל את כולם. בכל פעם שקלאריס שמעה את זה היא התפוצצה מכעס. כמובן שהסיפור האמיתי היה שטייסון הציל את כולם, אבל הסיפור הזה נשמע הרבה פחות פעמים מסביב למדורה– ופרסי, אנבת', פייפר וג'ייסון שבמקרה היה במחנה נהרגו. ליאו פחד מהכל.

יום אחד חזר ליאו לדירה שהוא וקליפסו שכרו – כרגע הם גרו במלטה, המקום הראשון שהגיעו אליו לאחר היציאה מאוגיגיה. כשליאו הבין איפה הם נחתו, הדבר הראשון שעלה לראשו היה שהוא היה בטוח שלאלות הגורל יש משהו טוב יותר לעשות מאשר לצחוק ולהתבדח על גורלם של חצויים מסכנים -  ומצא את קליפסו אורזת את שתי המזוודות שהביאה מאוגיגיה. הוא נעמד בפתח הדלת, המום, וחיכה שתסביר.

"אתה נראה כאילו אתה נלחם בעצמך, ליאו," אמרה כשנוכחה שהוא לא מסוגל להוציא מילה מפיו, "ואני לא מסוגלת לראות אותך ככה. זה... זה כאילו בכל יום שעובר עוד חלק ממך נעלם. אז החלטתי שאנחנו טסים למחנה החצויים." היא עזבה את המזוודות והתרוממה בעיניים רושפות. "ואתה, אדוני הנכבד – " היא דקרה באצבע זעירה את חזהו "לא יכול לעשות שום דבר, ברור?" ליאו רק הנהן לאיטו, מושך את הפעולה עוד ועוד. למראה הסכמתו השתנה מצב רוחה של קליפסו, וחיוך האיר את פניה היפים. "מצוין," אמרה בקול עליז, ודילגה בחזרה למזוודות. "עכשיו תעזור לי לסגור את המזוודות האלו ולסחוב אותן למחסן." פניו של ליאו היו ריקים, ותנועותיו מכאניות. הוא התכופף לעבר שתי המזוודות, סגר אותן והרים אותן בקלילות. הנער הרזה והכחוש התחלף בכמעט גבר בעל מבנה דק מעט, שמסתיר שרירים חזקים מהעבודה במוסך המאולתר שהקים במחסן בית. הוא גרר את שתי המזוודות לעבר המוסך המאולתר שלו, בו שכן פסטוס המשופר. ישר אחרי שליאו וקליפסו נחתו במלטה, ליאו עבד במשך שעות – בקושי עצר בשביל לאכול - במאמץ להשאיר את פסטוס בחיים. הוא היה צריך לתקן את הרגל הימנית שלו, לתחזק את מעגלי החשיבה ולייצב את הכנף השמאלית. בקיצור, עבודה קשה. למרות שהיה הרבה יותר קשה לבנות אותו מההתחלה. בסופו של דבר הוא הצליח, ואפילו הוסיף כמה שיפורים שסירב להראות לקליפסו, בטענה שכשיצטרכו להשתמש בהם היא תגלה אותם.

אחרי שפסטוס הוצא לחצר הבית, שתי המזוודות מוקמו במקום הנכון וליאו וקליפסו עלו על גבו, פסטוס פרש את כנפיו, לפת את המזוודות בעזרת רגליו בעודו מרחף והמריא. הם קיוו שהערפול ימנע מאנשים לראות את פסטוס כפי שהוא באמת, ואם לא – טוב, הם במילא לא התכוונו לחזור, כך שזה לא מאוד שינה להם.

כשעברו כבר את חצי הדרך לכיוון מחנה החצויים החל ליאו לחזור לעצמו. נראה היה שהוא נשעה מודע לזרועותיה של קליפסו החובקות בעדינות את מותניו ולפסטוס המנווט את דרכו לעבר מצר לונג איילנד.

"ק - קליפסו?" הוא מלמל, "אנחנו באמת טסים לשם?"

"כן, אהובי," היא ענתה, וזרועותיה התהדקו סביב מותניו.

"אבל... אבל מה – מה אם – " הוא לא היה מסוגל לסיים את המשפט. עיניו היו טרופות מפחד, מבוהלות. הוא פחד יותר מדי מהאמת.

"אז תדע," היא אמרה, קולה הרך מתקשה בפתאומיות, "ולא תתענה יותר מחוסר הידיעה." בתגובה ליאו הרפה את שריריו בתבוסה ושקע לתוך עצמו. הוא התפרק, ורק זרועותיה של קליפסו שהיו כחגורה הדוקה סביב מותניו מנעו ממנו לקרוס לחלוטין. "אני אוהבת אותך, ליאו" היא אמרה, קולה חוזר להיות רך ומנחם, "אהבת אמת. וכואב לי לראות אותך סובל. אני חושבת... אני חושבת שאחרי שתדע – גם אם הידיעה תמוטט אותך – המצב שלך יהיה יותר טוב," סיימה בלחש. ליאו רק משך בכתפיו בכבדות, אומלל כולו.

כשמצור לונג איילנד נראה במרחק ליאו רק נעשה אומלל יותר, אם הדבר אפשרי בכלל. פסטוס עף יותר ויותר מהר, נחוש להגיע הביתה –מחנה החצויים היה גם הבית שלו.

כשפסטוס חג קצת מעל המחנה, מחכה לפקודה לנחות, נראה היה כי ליאו מתעודד מעט, האלים יודעים למה. גוו הזדקף ועל פניו הופיע המבט הרגיל שלו, שגרם למבוגרים להרחיק מהישג ידו גפרורים וחפצים חדים. תרועת קרנות נשמע מהיער, וליאו סימן לפסטוס להנמיך מעט.

"הם משחקים תפוס את הדגל," לחש בעיניים נוצצות, "את חושבת על מה שאני חושב?" קליפסו נאנחה והנידה בראשה, ואז חייכה מכל הלב. "אני על האדומים?" שאלה, וליאו סימן לה שלא. קליפסו הכירה את מחנה החצויים טוב מכפי שחצויים אחדים הכירו אותו אחרי כל הסיפורים שסיפר לה ליאו במהלך התעופה מאוגיגיה ומהשרטוטים והדגמים שבנה לה במוסך. "את זוכרת שהוספתי לפסטוס שיפורים שלא הרשתי לך לראות." שאל, אם כי בפיו המשפט נשמע יותר כקביעת עובדה. היא הנהנה במהירות, אף על פי שלא הייתה צריכה. "אז אחד מהם היה שתי צבתות ארוכות מאוד ומדויקות מאוד," אמר ועל פניו הופיע החיוך העקום שאהבה כל כך. "אז למה אתה מחכה?" שאלה בתמיהה אמיתית. בדרך כלל ליאו לא היה מבזבז את הזמן בדיבורים חסרי שחר, אלא אם הייתה לו בדיחה גרועה נוספת שרצה לשלוף. "לשנייה שבה אראה את פרסי מנסה לתפוס את הדגל," אמר כשעל פניו התפרשה הבה ממזרית למדי. קליפסו צחקה, וצחוק הפעמונים שלה הדהד מעל שדות התות. ליאו כיוון את שתי הצבתות אל שני הדגלים שנראו בבירור ממקום מושבם בשמיים. לאחר מכן שניהם חיכו בדממה על גבו של פסטוס, עד לרגע בו ראו נער יחיד מתגנב מאחורי קבוצת שומרים שעמדו באמצע קרחת יער. "אני מקווה שהצבתות שלך ממש מהירות," לחשה קליפסו בבהילות. "אל תדאגי," השיב לה ליאו, ואצבעו ריחפה מעל כפתור שמוקם מאחורי אוזנו הימינית של פסטוס. "לכי על הדגל של האדומים." אמר, וגיחוך קטן נפלט מבין שפתיו. שניהם צפו בעיון בנער עם הקסדה שעל קצה הורכבה ציצית שיער כחולה, שהרים את חרבו והתכונן להכות בשומר הקרוב אליו כשליאו לחץ על הכפתור. הצבת תפסה את מוט הדגל ומשכה אותו לכיוונו של פסטוס, שלא נראה למתבונן מקרחת העיר. ליאו נגע בצווארו של פסטוס שפירש נכונה את הסימן והחל לנחות. גם ליאו וגם קליפסו צחקו מכל הלב כשצפו בהבעת התדהמה שנפרשה על פניו של פרסי כשצפה בדגל, שהיה כל כך קרוב להשיג אותו, נחטף מבין ידיו. פסטוס עף בדיוק מעל הגבול בין שתי הקבוצות, כך שלצבת השנייה לקח בדיוק אותו פרק זמן להגיע. כשפסטוס נחת תפס ליאו את הדגל של הקבוצה הכחולה בעוד קליפסו תפסה את הדגל של הקבוצה האדומה. הם החליפו שני חיוכים מהירים – האחד לחוץ מעט והשני מאושר – וכל אחד מהם רץ אל תוך שטח הקבוצה שאת הדגל שלה אחז. ברגע שליאו הסתתר בבטחה מאחורי אחד העצים, מוסתר לחלוטין מכל כיוון אפשרי, הוא הרשמה לעצמו לנשום נשימה עמוקה. ליאו כמעט פרץ בצחוק רועם שהיה מסגיר מיד את מיקומו כשנזכר בהבעתו של פרסי, שאף על פי המרחק הייתה ברורה כאילו עמד במרחק שני מטרים ממנו, וכשחשב על התגובה של חבריו כשיצוץ – חי להפליא – עם הדגל בידו. אבל ליאו הצליח להשתלט על עצמו ברגע האחרון ונשך את פנים לחיו בשביל שלא יחייך אפילו. כשהחלו להישמע צעדי ריצה בעומק היער, שהלכו והתקרבו בכל שנייה חולפת, הציץ ליאו מהמסתור שלו וחיפש את קליפסו בעיניו. כשמצא אותה ופגש בעיניה הבוחנות הנהן לעברה הנהון מהיר. נצנוץ של ארד שמימי משך את עינו וליאו חשב ששמע את לבו מחסיר פעימה לפני שחזר לפעול בקצב סדיר, כשראה את פסטוס, חשוף כולו, עומד באמצע הגבול. הוא השמיע במהירות מספר צלילים שבשפתו של פסטוס אמרו לו לעלות. ליאו התפלל שאוזניו של פסטוס חדות דיין בשביל שישמע את הלחישה של ליאו. וכנראה שכך היה; פסטוס פרש את כנפיו והמריא בצורה אנכית לקרקע שניות לאחר שהשמיע ליאו את סדרת הצלילים. ליאו העיף מבט אחורנית, ועיניו קלטו הבלחות של כסף וארד לא רחוק ממנו ביער. הוא הפנה את ראשו בחזרה אל קליפסו, שהשיבה לו מבט שלוו ונחוש. אחרי העבודה במוסך ביחד הם נעשו מתואמים עד כדי כך שנראה היה כי הם קוראים את המחשבות זה של זה. שניהם התחילו לרוץ בדיוק באותה השנייה, בדיוק באותו הרגע; ונראה כי הם תזמנו את תחילת הריצה בדיוק, כי בשנייה בה פרצו שתי הקבוצות מתוך היער עברו ליאו וקליפסו מעל הקו הבלתי נראה שסימן את הגבול – והחליפו כיפים, כמובן – כך שגם ג'ייסון (ששימש שופט במשחק בטעם מעמדו כפונטיפיקוס מקסימוס), גם אנבת', פרסי ופייפר ראו באותו הרגע את הנס הבלתי יאמן שהתרחש; ליאו חזר הביתה. אף אחד לא הקדיש תשומת לב לדגלים שהבליחו והשתנו בידיהם של ליאו וקליפסו ובסופו של דבר התאחדו לשני הסמלים של אתנה וארס, אבל בהתחשב בנסיבות זה היה הגיוני למדי.

שתי הקבוצות עמדו דוממות לחלוטין, נדהמות והמומות, עד לרגע בו השמיע פייפר צווחה הופכת קרביים וזינקה לכיוונו של ליאו, כמעט ודוקרת אותו בעזרת קטופוריס, פניה שטופי דמעות.

"חשבנו שאתה מת!" צווחה בזמן שניסתה לפגוע בו עם אגרופיה, שוכחת לחלוטין מהפגיון שנפל לצד רגליה. "התאבלנו עליך!" צרחה. "ואתה חוזר אחרי שלוש שנים, וצוחק! אתה צוחק!" אחד מאגרופיה פגע בכתפו של ליאו והוא עצר את תמרוני ההתחמקות שלו ושפשף את כתפו. "אאוץ'," מלמל. "זה כאב, מלכת היופי." פייפר קפאה באמצע אגרוף כששמע את קולו, ואז שריריה התרפו וידיה צנחו לצד גופה. היא התייפחה, כתפיה רועדות מבכי שניסתה לכבוש ללא הצלחה.

ליאו התקרב אליה בזהירות, מפחד שמצב רוחה ישתנה בפתאומיות והיא תשתגע וחזור להרביץ לו. פייפר הייתה מאוד חזקה, וליאו כבר ידע שכל אגרוף שהצליחה להנחית עליו יהפוך מחר בבוקר לסימן סגול לתפארת. הוא חיבק אותה בחשש וטפח על כתפה בגמלוניות. "שה... מלכת היופי," מלמל, "זה בסדר, אני כאן." לחש. פייפר רק המהמה משהו לא מובן ובכתה על כתפו. אחרי שנייה היא חזרה לעצמה. "עוף ממני, ואלדס." נהמה ודחפה אותו ממנה. "אין לך שום זכות, שום זכות," חזרה בקול זועם יותר ויותר, "לחבק אותי אחרי זה." היא התרחקה ממנו מצעד כעוס ופנתה לכיוון המחנה, מרימה את ידה בשביל למחות מפניה שוב ושוב את הדמעות העקשניות השלו הפסיקו לזרום.

"היא תהיה בסדר?" שאל ליאו בחשש. "בטח, ענה ג'ייסון, שנראה כי נזכר איך מדברים. "רק תן לה קצת זמן להירגע." מלמל. הוא העיף בקליפסו מבט זהיר ואז החזיר אותו לליאו. "אז מה קורה, אחי?" שאל. "הכל בסדר," ענה ליאו באומץ, מעלה על פניו את החיוך העקום שלו. "אתה יודע, חיים."  ההתבדחות הלא מוצלחת שלו חילצה גיחוך מפיו של פרסי. "באמת היית חייב לחטוף לי את הדגל?" שאל, מזעיף את פניו. ליאו שמע את אנבת' ממלמלת משהו שנשמע כמו 'מוח אצה'. למרות שאפשרי שהיא אמרה גם 'חיים בביצה'. "או. היי, קליפסו," אמר פרסי, מופתע לחלוטין. נראה היה כי הוא לא שם לב שהיא עמדה לצד ליאו עד לאותו הרגע. קליפסו חייכה אליו חיוך זהיר, לא מאוהב בעליל. עכשיו היה תורה של אנבת' להזעיף את פניה. ליאו העיף מבט בקליפסו, ואז התקרב אליה, חיבק אותה ביד אחת ומשך אותה לעברו – מה שהיה לא קשה במיוחד לאור העובדה שהיה חזק ממנה במעט.

"חבר'ה – " אמר וסקר במבטו את כל החצויים ההמומים שהתאספו לצד הגבול – "תכירו את קליפסו. קליפסו – תכירי את כולם." קליפסו כרכה יד אחת מסביב למותנו של ליאו ואת השנייה הניחה על מותנה.  "היי," אמרה בקול בוטח. מזווית עינו ראה ליאו את אנבת' מרפה את שרירי פניה בהקלה.

"היי קליפסו," ענו כל החצויים במקהלה.

"אז מי ניצח?" שאל ליאו בשאננות, גורם לפרסי לחזור ולהזעיף את פניו. הוא מלמל משהו לא ברור, אבל ליאו היה בטוח שלו היה אומר אותו בקול אנבת' הייתה שוטפת לו את הפה במי סבון. למעשה, נראה היה כי היא כבר מתכננת לעשות זאת.

"אני רעב," הכריז ליאו, "ואני חושב שמישהו – " אמר במבט ערמומי – "צריך להודיע לפרנק והייזל שחזרתי." פרסי פלט צליל שהזכיר באופן חשוד נחרת צחוק, אבל ליאו בחר להתעלם ממנו. "אז מי בא למחנה?" כל החצויים המהמו משהו בו זמנית שליאו בחר לפרש כ'כן' קולקטיבי. "היי, אחי," קרא ג'ייסון, "אני חושב שכדאי שתתרחק מפייפר בינתיים. אני ארגיע אותה." ליאו הצטמרר ולא השיב. הייתה לו במוח תמונה ברורה של מה שפייפר יכולה לעשות לו. אז הוא פנה לכיוון המחנה ועשה את עצמו כאילו הוא לא מבחין שג'ייסון מקפיץ בידו מטבע זהב שוב ושוב, שפרסי משחק עם עט שבאורח פלא החליף את חרבו – וכמעט פותח את המכסה כל פעם מחדש – או שאנבת' נוגעת ללא הרף בכת חרב עצם הדרקון שלה. הוא היה בבית, והוא היה מאושר. ולעת עתה זה הספיק לו.

נ.ב

כנראה שמתישהו אפרסם חלק שני שבו ליאו פוגש/שולח הודעת איריס נט לפרנק והייזל, אז תדעו שיש סיכוי גדול שיהיה לזה המשך.

		הפרק הבא