הוא זכר- סונגפיק

גייל היה במחוז 2, בעקבות איזה עבודה חשובה במיוחד של שיקום המחוזות. או כך לפחות טרחו להציג לו את זה, בתור הצעה מפתה במיוחד. הוא לא רצה את זה, באמת שלא.

הוא רצה להישאר במחז שתיים עשרה.

עם קטניס.

קמתי מגעגוע כואב,

וחשבתי,

עם מי את חולקת שמחות,

הוא זכר את כל קורות החיים העלובים למדי שהיו לו עם קטניס, כבר מהרגע הראשון.

הוא לא חשב שהם ראויים לשחזור, אבל הזכרונות רצו לו כל הזמן מול העיניים בכל רגע של חולשה, לא הרפו.

העונש על גנבה במחוז שתיים עשרה הוא מוות, זה היה המשפט הראשון שאמר לה. קטניפ.

והיא הייתה נראת מפוחדת אבל אמיצה. היא הראשונה שלא נסוגה גם כשדיבר בתוקפנות ובעוינות כלפי העולם.

הראשונה שאיתה אפשר להתנהג לבד. הראשונה שמקבלת אותו כמו שהוא.

הוא זכר את כל השנים שעברו. כל שנות הציד ביחד, ההתרגשות שהרגיש כמו מועקה בלב שלו ולא יכל להסביר.

הרצון לגונן עליה כל הזמן. לפני המשפחה שלו.

לפני עצמו.

חשוב לי לשמוע שאת צוחקת הרבה,

ואוהבת אותי עוד פחות,

הוא זכר את דריוס, מציע לה ארנבת תמורת נשיקה.

באותו רגע, הוא רצה לקרוע את דריוס לגזרים. ואז להחזיר אותו לחיים, רק כדי להרוג אותו שוב.

קטניס צחקה את הצחוק המקסים שלה שפועל כמו רשת על כל גבר שבמרחק שמיעה ממנה, ולא שמה לב למבט הרציני בעיניים שלו.

הוא זכר כל נשיקה שלו עם קטניס.

הן היו מעטות, נדירות, מתוקות במיוחד ומוצפות באומללות, של שניהם.

הוא היה הסם שלה לשכוח כמה החיים קשים, והיא הייתה שלו.

קמתי מגעגוע כואב,

והבנתי שטוב לך לבד,

לפני קטניס היו כל כך רבות... שהוא לא זכר אף אחת מהן. הן היו סתמיות.

רבות וסתמיות.

אבל את קטניס... אותה הוא רצה לשכוח, ולא הצליח.

הוא ניסה לשכנע את עצמו שהיא עשתה את הבחירה שלה. הוא לא יכול לבחור בשבילה.

הוא יכול רק לשבת רחוק ממנה ולהתייסר מההחלטה שלה, אבל לא לשנות את זה.

הוא זכר את הכאב המוחשי שהרגיש כשפיטה התוודה מול כל הקהל על זה שהוא אוהב את קטניס.

הוא זכר את הסומק שהציף את פניה, את הכעס שהאדים את פניו.

כבר אז הוא ידע שלא משנה מה הוא יעשה- ילחם בציפורנים עם פיטה, פיטה ינצח אותו.

הוא ידע שקטניס ופיטה יהיו ביחד לא משנה מה יעשה כדי למנוע את זה.

אני לומד לשחרר אותך למרות שקשה,

נותן לך ללכת לך,

הוא זכר את הפעם הראשונה שקטניס נישקה את פיטה. מול הקהל.

הוא הרגיש כאילו חץ פילח את הלב שלו.

הוא רצה לברוח משם. להרוג את פיטה. להרוג את כל מי שינסה לעצור אותו.

הוא זכר את רגע האירוסין של קטניס ופיטה. ליד סיזר.

הוא זכר הכל. איך אפשר לשכוח?

פיטה היה החבר שלה. הארוס.

וגייל?

אל העולם שלך,

אליו,

הרגע הזה שפיטה הכריז שקטניס בהריון. גייל רצה לשבור את המסך.

לשבור את הכלים.

לשבור את החוקים, את הגבולות, את האיומים, את כל מה שהפריד בניהם.

הוא ידע מה הוא צריך לעשות. אין ספור שיחות עם מאדג' באותה תקופה כמעט שכנעו אותו שהיא עשתה את הבחירה שלה והוא צריך לוותר... אבל זה היה קשה מדי.

ואז, שנגמר המשחקים השניים ופיטה עזב... גייל גילה את השקר על ההריון, פיתח שוב צפייה שהוא וקטניס... שאולי זה יסתדר בניהם.

צפיות מוגזמות.

אני לא יכול לכאוב אותך עוד פעם,

הרגע שהבין שהפצצה שלו הרגה את פרים היה הרגע שהוא הבין שקטניס לעולם לא תסלח לו, שפיטה ניצח.

וגם הוא לא יסלח לעצמו.

הוא עשה הכל כדי שפרים תישאר בחיים. כשקטניס הייתה במשחקים הראשונים פעמים רבות הוא לא אכל, כדי שפרים כן תאכל. ובפצצה אחת כל המאמץ שלו ירד לטמיון.

לא היה לו כוח לראות את קטניס ופיטה ביחד. הוא לא רצה ששוב הצלקות יפתחו.

הוא לקח את המשרה הכי רחוקה מקטניס שרק יכל, וברח ממנה ומהזכרונות.

אז כדאי שתביני כי אינני עוד,

אבל שולח לך רק אושר,

הוא זכר הכל, כאילו לא ניסה אין ספור פעמים להדחיק את המחשבות האלה.

הוא ידע שהוא לעולם לא ישכח את קטניס, ולעולם לא יתגבר עליה.

הוא לא יכול לנשק מישהי אחרת.

קטניס שברה לו את הלב חזק מדי, יותר מדי פעמים. היא מעולם לא אהבה אותו אבל נתנה לו להניח שכן.

הוא שגה בהזיות ורצונות במשך זמן רב מדי.

קמתי מגעגוע כואב,

והתפללתי,

יותר לא לראות את פנייך,

זה היה צריך להיות הוא וקטניס.

בהתחלה הוא חשב שזה היה בגלל הקפיטול, והוא מסר את כל כולו כדי להשמיד את הקפיטול. אבל קטניס עדיין לא שלו.

עמוק בלב הוא ידע מה הסיבה. היא לא אוהבת אותו. אבל הוא לא השלים עם זה.

אל העולם שלך,

קטניס הייתה צריכה להיות שלו. היא הייתה שלו. אבל פיטה גנב אותה ממנו, ואפילו לא נענש.

העונש על גניבה במחוז שתיים עשרה היא מוות. 

אליו,

העונש על גניבה במחוז שתיים עשרה היא מוות, שינן לעצמו גייל ויצא לדרך.

לצוד את פיטה ולהרוג אותו. 

************
ויתור זכויות לסוזן קולניס(משחקי הרעב) ולזמר של השיר(השיר נקרא- אל העולם שלך).

תב"ים?