הסוד של לילי

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג

הארי ישב אל מול האח הבוערת, שוקע בכורסתו. 

"ספר לי!" דרש הארי, גרונו עיקצץ. 

רמוס ג'ון לופין ישב על הכורסא מולו, חושש, בורר כל מילה בקפידה.

"הארי אני יודע שלא יהיה לך קל לשמוע, אבל..."

פתח לופין ואז חזר והירהר בדבריו.

"ספר כבר לופין! אני חייב לצאת לרון והרמיוני!" כעס הארי.

רמוס בלע את רוקו, יישר את חולצתו, סידר את העניבה ונשם עמוק.

"זה היה בקיץ. ג'יימס, סיריוס ואני טיילנו בחצר הוגוורטס.

זו הייתה שנתנו השישית בהוגוורטס והרגשנו בוגרים יותר מאי פעם,

או לפחות אני הרגשתי ככה. מולנו, ליד האגם ישבה לילי אוונס עם חברתה,

דולי. ג'יימס וסיריוס התקדמו לעברן כשמבטים זדוניים על פניהם.

לא ידעתי מה לעשות ובלית ברירה הלכתי מאחוריהם. חששתי.

שלום בנות. שמרתן לנו מקום? אמר סיריוס והתיישב ליד דולי הסמוקה.

לילי הזעיפה פנים, קמה ממקומה ומשכה את דולי בידה.

בואי דול, האגם שורץ אפסים בתקופה הזו של השנה.

אמרה לילי בעוקצנות והיא וחברתה ברחו משם.

ג'יימס זעם ונכנס לבניין, אני וסיריוס בעקבותיו.

עזוב אותן ג'יימס, סתם טיפשות.

אמר סיריוס וסידר את שיערו החום השופע.

זה לא העניין! אני פשוט לא מבינה מה הבעיה של האוונס הזו!

קרא ג'יימס והסתובב לעברנו. האמת שגם אני לא הבנתי.

לא הייתה נערה אחת בבית הספר שלא אהבה את ג'יימס,

חוץ מלילי כמובן. אני לא יודע ג'יימס, אני רק יודע שהיא לא ברמה שלך.

אמר סיריוס כדרך אגב ושלושתנו עלינו במדרגות הספירלה אל החדר של גריפינדור.

אתה כנראה צודק אמר ג'יימס בשחצנות והתקדם קדימה.

המשכנו ללכת לאורך המסדרון, הוא היה שקט ולא נראתה אף נפש חיה.

סיסמא! דרשה האישה השמנה שעד אותו רגע עסקה באכילת ענב חמקמק.

ג'יימס וסיריוס הרהרו, כבר ידעתי מה הם עומדים לבקש.

הם לא הספיקו לפצות את פיהם ואמרתי אננס מבושל. 

התמונה נעה על צירה וחשפה את הפתח שהוביל לחדר המועדון. 

נכנסו לחדר המועדון ותפסנו את שלושת המקומות שליד האח,

המקומות הכי טובים. ג'יימס הסתובב אחורנית והוציא את משענת הכיסא.

מאחורי המשענת נטמנו סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים.

ג'יימס חילק לכל אחד מאיתנו סוכרייה ואני מיהרתי להשליך אותה לאשפה.

גם ג'יימס לקח סוכרייה ותוך רגע ירק אותה. זו הייתה סוכרייה בטעם שעוות אוזניים.

סיריוס לעומתו קיבל סוכרייה בטעם לימון וצחק על ג'יימס בקול גדול.

לילי אוונס נכנסה לחדר המועדון ומיהרה להיכנס לחדרי הבנות.

זהו זה! נמאס לי ממנה! 

קרא ג'יימס ומיהר אחריה לחדרי הבנות.

הסולם הפך למגלשה וג'יימס כמעט החליק,

אך הצליח להיאחז במיומנות מפתיע בדלת ולטפס לחדרים.

אני לא בטוח מה קרה שם, אבל אני יודע שג'יימס צעק,

לילי קראה לו אידיוט וניסתה לסלק אותו מהחדר ואז ג'יימס נהדף לאחור,

כנראה מלחש שביצעה. הוא התרומם ושפשפף את ידו.

היא לא שווה את זה! היא סתם בוצדמית!

קרא ג'יימס ויצא מחדר המועדון, סיריוס בעקבותיו.

אני נשארתי שם לבד ורציתי להתנצל בשם ג'יימס על מה שעשה.

לילי? אני יכול להיכנס? אני רוצה להתנצל בשם ג'יימס.

אמרתי ולילי פתחה את הדלת. נכנסתי לחדר הבנות והיא סימנה לי לשבת על מיטתה.

אני מתנצל בשם ג'יימס, הוא פשוט קצת... קצת נסער היום.

אמרתי. לילי הזעיפה פנים ואז חייכה שוב, קולה התרכך.

האמת רמוס, אני לא מבינה מה אתה עושה איתם. אתה טוב מהם בהרבה.

אתה קוסם ממש מצליח, דואג ואחראי, למה אתה מסתובב איתם?

שאלה לילי. הסמקתי ואז הירהרתי קצת בדבריה.

הם חברים שלי. 

עניתי בפשטות ולילי חייכה.

לדעתי אתה עדיין טוב מהם בהרבה.

אמרה לילי. הסמקתי ואז הצצתי בשעון. השעה הייתה שתים עשרה.

אנחנו מאחרים לארוחת הצהריים! בואי!

קראתי ולילי מיהרה לרוץ איתי אל האולם הגדול. 

כמובן שהשגתי אותה בגלל... הבעיה שלי שאיפשרה לי לרוץ מהר.

הגענו לאולם הגדול והתיישבתי ליד ג'יימס וסיריוס. אכלתי בתיאבון רב.

ראיתי את השפתיים שלהם זזות, אבל לא שמעתי כלום. חשבתי על מה שאמרה לי לילי.

הבטתי בה בלחיים סמוקות וראיתי שגם היא מביטה בי.

ניפגש באחת בלילה בחדר המועדון, תהיה שם לבדך.

סימנה לי לילי בשפתיה ואני הינהנתי בחיוך.

היום עבר מהר והנה הגיעה השעה שתים עשרה בלילה.

סיריוס וג'יימס כבר ישנו, אבל אני נותרתי ער במיטה, מתוח ונרגש.

סוף כל סוף השעון צפצף ובישר על השעה אחת. התגנבתי החוצה בשקט.

לילי חיכתה לי בחדר המועדון, עדיין לבושה בבגדי היום-יום, כמוני.

למה רצית שאגיע הנה? 

שאלתי והתקרבתי אליה בצעדים בטוחים.

בגלל זה.

אמרה ונישקה אותי.

שפתיי נגעו בשפתייה וידיי עברו בשיערה הג'ינג'י.

כך עמדנו במשך זמן שנראה כמו נצח. חבוקים.

לבסוף התנתקנו וליבי פעם בחוזקה.

פתאום החוורתי וצעדתי אחורה. 

אני מצטער אני לא יכול לעשות את זה לג'יימס.

אמרתי ורצתי אל חדר המועדון. לילי נשארה שם לבדה, מבולבלת.

מאז לא דיברנו על היום הזה ואני עוד מוצף רגשות אשמה."

לופין סיים את סיפורו והמתין לתגובתו של הארי בחשש.

"איך יכולת? ידעת שאבא שלי אוהב אותה!

ידעת שהחבר הכי טוב שלך אוהב אותה ובכל זאת נישקת אותה!"

קרא הארי והאדים כולו. הוא חש בגידה נוראית מצד אמו ומצד לופין.

"שמע הארי, אני מצטער. הייתי צעיר וטיפש, לא ידעתי מה אני עושה." גמגם לופין.

הארי קפץ מהכורסא וצעד לעבר דלת העץ הכהה.

"לא לופין. לא יעזור לך להצטער. אתה בגדת באבא שלי.

אני בחיים לא אסלח לך על זה!" קרא הארי וטרק את הדלת מאחוריו,

משאיר את לופין להתבייש ולחוש את האשמה מבעבעת בו כמו בסיר מרק רותח.