מילים

כל הזכויות שמורות לג'יי. קיי. רולינג :)

"מה קרה?" קול מעורפל בקע מפינת החדר.

הארי פקח את עיניו בפתאומיות, סוקר את אנשי החדר. נראה כאילו איש לא שם לב לכך שהתעורר, מאחר שהם המשיכו לנהל את שיחתם כרגיל. הארי עצם את עיניו, מעמיד פנים שהוא ישן.

"הוא רק נרדם." הארי זיהה את קולו של רון.

"אה," גיחך שיימוס, "הוא לא התעלף? לא היה לו חשק לתשומת לב מופרזת היום? מוזר."

ידיו של הארי נקמצו לאגרופים. הם לא מבינים שמעולם לא היה לו חשק לתשומת לב? הוא רק ניסה לומר את האמת, והאנשים שהיו פעם חבריו החליטו ללגלג עליו במקום להאמין לו. למען האמת, לא רק הם עשו זאת. רוב הקוסמים והמכשפות הפיצו עליו שקרים ושמועות, והארי יכול היה לספור את האנשים שתמכו בו בשתי כפות ידיים.

"שיימוס!" גער בו רון. "הוא לא משקר. זאת בחירה שלכם אם להאמין לו ולעשות את המעשה החכם או לא."

"לעשות את המעשה החכם, אתה אומר?" הצטרף דין. "אתה אומר שלהאמין למישהו משוגע, שכל מה שהוא רוצה זה תשומת לב ועוד קצת תשומת לב, זה מעשה חכם?"

הארי זע מעט במיטתו. הוא רצה לקום, לצעוק לעולם שהוא לא משקר, אך הוא לא יכל. הוא ניסה בכל כוחו לשכנע את האנשים שהוא דובר אמת, אך כל מילה שבקעה מפיו הפכה לעוד כתבה משמיצה.

"אתה טועה. אתה יהיר, שחצן ומתנשא. אני לא מבין איך מויינת לגריפינדור ולא לסלית'רין." אמר רון.

"אה, כן?" כעס דין, הולם באגרופו על שידת לילה. הארי הרגיש את כל המבטים מופנים אליו, והשתדל לא לעשות שום דבר שיסגיר אותו.

"רון, תבין כבר שאתה זה שטועה כאן. הארי ממציא סיפורים בשביל שיחשבו שהוא שרד מפגש עם אתה-יודע-מי פעם נוספת. אולי הוא הרג את סדריק בעצמו כדי שזה ייראה אמין!" אמר שיימוס.

מילים. יש להן משמעות כה גדולה. מילים נזרקות לאוויר, מתנדפות כלא היו, אך בדרכן נחקקות בלב. שורטות אותו, פוגעות בו. תמיד ניתן להטיל את האשמה על המילים, כשהאשם הוא בעצם הדובר.

המילים היו אלו שעצרו את הארי מלהתפרץ, ובו-בעת ננעצו בו כמו סכין. הארי כמעט והרגיש את מילותיו של שיימוס נצרבות בליבו ובמוחו, ככל הנראה עומדות לעלות בזכרונו לעיתים קרובות. הארי שקל לצעוק על שיימוס, לשאול אותו איך הוא מעז לומר כאלו דברים. אולי אפילו להכותו, שירגיש מעט מהכאב שהארי סובל ממנו בכל יום, בכל דקה, בכל שניה, אך ליבו עצר בעדו. שהוא יהרוג את סדריק?! הארי אפילו לא ניסה להרוג את וולדמורט. הוא מעולם לא רצה להרוג או לפגוע באף אחד, גם אם זה אויבו המושבע ביותר. איך שיימוס יכל להגיד שהוא הרג מישהו בשביל תשומת לב, שהארי כה השתוקק שלא תהיה לו? צמרמורת של כאב חלפה בגופו. כאב רגשי, על כך שהוא נאלץ לסבול את כל זה. היא הייתה מן הצמרמורות שמזרימות בגוף קור, תחושה שלעולם לא תהיה נאהב. הצמרמורות, חשב הארי, היו חזקות כמו סוהרסנים, אך גרועות מהם. הסוהרסנים פשוט ניזונים מהרגשות השמחים, וזהו טבעם, אך הצמרמורות נגרמות דווקא על ידי האנשים שאתה אוהב. הן פוגעות בגוף כמו אלפי סכינים משוננים, כאילו אלף מילים נחרטו בגוף באותו הרגע.

וכך, הארי שתק, ממשיך להעמיד פני ישן, נותן למילים לחבור לעוד מילים פוגעניות בראשו, משכנע את עצמו להמשיך להיות חזק ואדיב, פעם נוספת, ולא לתת למילים לפגוע ולחלחל אל אישיותו.

רון לא הגיב, אולי מפני שהאמין לדבריו של שיימוס, ואולי מפני שלא עלו בדעתו עוד טיעונים חכמים. הייתה דממה שהכאיבה יותר מהמילים, ולבסוף דלת החדר נפתחה ונטרקה לאחר רגע.

הארי פקח את עיניו לרגע, וכשראה שאיש לא היה בחדר, הרשה לעצמו לקום. הוא התמתח, פורש את רגליו לפנים וידיו לאחור, כאילו בכך הוא משחרר מעט מן הזעם שהצטבר בגופו. הוא התלבש ונעל את נעליו במהירות, ויצא מהחדר. הוא הלך אל האולם הגדול, תוהה אם ארוחת ערב משביעה תעודד אותו. הוא התיישב במקום פנוי בשולחן האוכל, לצד הרמיוני.

"היי." הוא אמר לה, מנסה לחייך לעברה חיוך שיסתיר את רגשותיו הפנימיים.

"היי." היא השיבה לו, מחזירה לו חיוך. נראה שהיא אכן לא שמה לב למועקתו של הארי.

טוב שכך, חשב הארי. הוא לא רצה תשומת לב מיוחדת, בניגוד למה שאחרים חשבו.

הארי מילא את צלחתו בכל-טוב, אך ברגע שאכל מעט עבר לו התיאבון. הרמיוני הציצה בצלחתו ואז בו.

"למה אתה לא אוכל?" היא שאלה.

"אני לא רעב." השיב הארי, מושך בכתפיו. "מה, אני תמיד חייב להיות רעב?" הוא הוסיף בחיוך, בתגובה למבטה הנוקב של הרמיוני.

"טוב." היא אמרה בנימה מעט חשדנית, מעבירה את מבטה לצידה השני, ובעקבותיה הארי, שרק באותו הרגע שם לב לרון, שישב לצידה ולא החליף מילה עם הארי במשך כל הארוחה.

הארי היסס לרגע, תוהה אם לומר לרון משהו בקשר לשיחתו עם שיימוס ודין או לא. לבסוף הוא החליט שמוטב שלא יאמר דבר.

"היי." הוא אמר לרון, מעביר את ידו בשיערו השחור, הפרוע.

"היי." רון זרק לעברו, שולח בו מבט מרוחק.

מבטים, הם כמו מילים. משאירים חותם בנפש, נחקקים בה. מבט אחד יכול לשנות אדם, מבלי שהמביט יתאמץ, ולו להוציא הגה מפיו. שוב, הארי הרגיש את בקרירות הבלתי-נעימה בגופו, המביאה עימה ייאוש. האם ייתכן שרון האמין למילותיו של שיימוס? האם, כעת, גם חברו הטוב ביותר של הארי יאבד את אמונו בו?

הארי נאנח וקם מכיסאו. "אני הולך לחדר המועדון." הוא מלמל אל עבר הרמיוני.

הוא יצא מן האולם ופנה אל מגדל גריפינדור, מקווה שלפחות האש המלחששת תצליח לחמם את גופו ונפשו.