המשך ל-"דמבלדור חוזר למשחק"

תגלית מפתיעה

"אז מה?" שאל רון. קול קרקוש הרכבת נשמע כרעם מהדהד במרחקים.                                                 

"אז מה מה?" שאל הארי כלא מבין.                                                                                                     

"כמה זמן אתה מתכוון להיות אצל הדרסלים?"                                                                                     

"עד שהמסדר יבוא לחלץ אותי, דמבלדור ביקש שאני יהיה שם קצת לפני שאלך."                                                                                                              

"אה."                                                                                                                                 

שאר הנסיעה עברה בשתיקה לא אופיינית. בתא של הארי ישבו רק הוא, רון והרמיוני.                               

"אתם יודעים, כרגע חשבתי על משהו," אמר הארי.                                                                                

רון והרמיוני מיהרו להרים את ראשיהם שעד עכשיו בהו ברצפת או בתקרת התא. שמחים סוף-סוף לשבור את השתיקה, הם שאלו "על מה?" ביחד, מה שגרם להם להסתכל אחד על השני; מבטיהם חזרו במהרה להארי.                                                                                                        

"היו כמה דברים מוזרים במוות של דמבלדור," אמר הארי. רון והרמיוני היטו את אוזניהם בהתעניינות, פרצופיהם שואלים "מה?"                                                 

"דבר ראשון," אמר הארי. "מדוע דמבלדור שיתק אותי? הרי הייתי בגלימת ההיעלמות! ולא רק זאת, אלא גם הייתי יכול לעזור לו בלי שיראו אותי!"                                                                              

"זה באמת מוזר," הודה רון.                                                                                                                

"לי זה נראה שהוא עשה את זה כדי שלא תעזור לו; הוא בטח חשב שתיפגע," אמרה הרמיוני.           

"כן, אבל לא יותר הגיוני שהייתי יותר מוגן אם לא הייתי משותק?"                                                           

"האמת יש משהו בדבריך" הסכימה הרמיוני. רון הנהן אף הוא. "אבל מה עוד?"                                     

"הזדמן לי לראות פעם אחת את ההשפעה של קללת אבדה קדברה, לצערי, כשהלורד וולדמורט" -רון אפילו לא מצמץ בהזכרת השם - "השתמש בה על סדריק דיגורי במכתש גודריק. סדריק לא זז אפילו מילימטר כשהקללה פגעה בו- הוא פשוט התמוטט על האדמה."                                           

"אז?" שאל רון.                                                                                                                              

"רגע אחד," אמרה הרמיוני, כמעט בהתרגשות. "איך דמבלדור הגיע למרגלות המגדל?"                               

"זה כל הקטע," אמר הארי. "סנייפ" -הוא אמר את השם בתיעוב והבעה של גועל עלתה על פניו- "הטיל את הקללה על דמבלדור, שהיה די רחוק מהקצה, והקללה פשוט העיפה אותו מהמגדל!"                        

"אבל זה לא יתכן!" התפרצה הרמיוני. "אלא אם כן-"                                                                               

"אלא אם מה?" קטעו אותה רון והארי בו-זמנית. המבע על פניה של הרמיוני כבר היה יותר מדי בשביל הארי ורון; עיניה היו פעורות לרווחה והיא נראתה המומה. הארי ממש תפס בכתפיה של הרמיוני וטלטל אותה כששאל, "אלא אם מה?"                                                                                   

לבסוף הרמיוני התעשתה. "סנייפ לא השתמש באבדה קדברה," היא קבעה בפשטות.                                  

"על מה את מדברת?" שאל הארי. "אני שמעתי אותו אומר את הקללה, ויותר מזה- ראיתי את האור הירוק של ההבזק!"

"סיומת ריה!" אמרה הרמיוני, כמעט בשמחה.                                                   

"סיומת מה?" שאל רון בבלבול.                                                                                                  

"מוסיפים ריה בסוף הלחש-"                                                                                                             

"-אני יודע מה זאת סיומת," קטע אותה הארי.  

הרמיוני התעלמה. "קראתי על זה בספרייה. כשמוסיפים את המילה 'ריה' בסוף לחש, זה מקנה למטיל הלחש את האפשרות לבחור את צבע ההבזק!"                                                   

"הרמיוני," אמר הארי. "אני שמעתי אותו אומר 'אבדה קדברה'!"

"אז מה" אמרה הרמיוני " הוא בטח שינה באיזושהי הגייה את הלחש וככה הוא הפך אותו לסתם מילה. וגם הארי, אתה זוכר את מועדון הדו-קרב שהיה לנו בשנה השנייה?" שאלה הרמיוני.                                  

"כן," אמר הארי. "אבל מה הקשר עכשיו? אני מדבר על-"

אך הרמיוני קטעה אותו. "-אתה זוכר כלוקהרט וסנייפ הדגימו לנו דו-קרב של קוסמים? וסנייפ הטיל אקפליארמוס על לוקהרט?"                                                                                                             

"כן," אמר הארי. "אבל-"

"-תן לי לסיים," אמרה הרמיוני. עיניה כעת בהקו ופניה היו סמוקות. "ואתה גם זוכר מה קרה כשסנייפ הטיל את האקספליארסמוס על לוקהרט?"

"כן,אבל-"

"חשוב, הארי."

לרגע השתררה דממה. אך כעבור כמה שניות נפערו עיניו של הארי בהבנה.

"רגע," הוא אמר. "אבל אם סנייפ השתמש באקספליארמוס, אז למה-"

"-בדיוק," אמרה הרמיוני, חיוך נסוך על פניה.

"אני היחידי כאן שלא מבין על מה לעזאזל אתם מדברים?" שאל רון בעצבנות.

"סליחה," אמרה הרמיוני. "אני אסביר. קיים דבר כזה שאפשר להגיד לחש אחד, אך לעשות לחש אילם, והשהלחש האילם יפעל; מה שסנייפ הטיל על לוקהרט לא היה אקפליארמוס, אלא אימפנדימנטה. במקרה שלנו זה דומה- אם קללתו של סנייפ העיפה את דמבלדור מהמגדל, אז משתמע שהוא לא השתמש באבדה קדברה. מה שהוא עשה, זה מן הסתם לחש אימפנימנטה בסיומת ריה -אימפנדימנטריה- על צבע ירוק, מה שגרם לדמבלדור לעוף מהמגדל וכולם חשבו שסנייפ באמת הטיל עליו אבדה קדברה.."

פניו של הארי נפלו. "אז מה אם סנייפ העיף את דמבלדור- דמבלדור נפל מהמגדל! בשם מרלין, כל בית הספר ואנחנו ראינו את הגופה שלו!"

נראה היה שלהרמיוני אין תשובה על זה. אם סנייפ התכוון להרוג את דמבלדור, אז למה הוא לא פשוט עשה עליו אבדה קדברה? שאלה זו נקרה במוחה של הרמיוני.

"רגע אחד," אמר הארי, שובר את השתיקה שהתחדשה. הרמיוני הרימה את פניה במהירות.

"אני לא יודע אם רק דמיינתי את זה או ש-"

"מה, מה ראית?" שאלה הרמיוני, כמעט בלהיטות.

"כשהארון של דמבלדור עלה בלהבות, ראיתי עוף חול בשמיים. אבל אני בטוח שרק דימיינתי את זה, בגלל שהוא נעלם כמעט מיד ו-"

"-זהו זה," אמרה הרמיוני בחדוות ניצחון, חיוך ענקי נסוך על פניה. "דמבלדור לא מת."

"מה?!" התפרצו מיד הארי ורון בקול רועם. מספר תאים ברכבת נפתחו וראשים סקרניים הציצו אל תוך התא של השלושה שהיה פתוח משום מה.

"אתם מוכנים לשמור על השקט?" גערה הרמיוני ברון ובהארי בלחישה. "אני מתנצלת," פנתה הרמיוני בחיוך מזויף אל כל מי שהתאסף מחוץ לתאם. היא סגרה את הדלת.

"תהיו בשקט שניכם עכשיו ותנו לי להסביר! ככה, אז כמו שאמרתי, יש לי חשד סביר מאוד שדמבלדור עדיין בחיים -לא, תהיו בשקט ותנו לי לסיים-" אמרה להארי ולרון שפתחו את פיהם בשנית. היא המשיכה. "זה לא נראה לכם קצת מוזר שפוקס לא בא להציל את דמבלדור? שנה שעברה הוא כבר הציל אותו פעמיים, פעם אחת מידי משרד הקסמים ובפעם השנייה ממוות בטוח על ידי זה שבלע את האבדה קדברה של וולדמורט. לא הייתם מצפים שהוא יבוא לעזרתו בשנית? חכו, תנו לי לסיים. התיאוריה שלי היא שפוקס כן בא להציל את דמבלדור. אז הסכמנו על זה שסנייפ לא השתמש באבדה קדברה, נכון? נשאלת השאלה- למה? יש לזה רק תשובה אחת הגיונית: סנייפ לא התכוון להרוג את דמבלדור. סנייפ לא בוגד. אני אחזור אל זה א"כ! תהיו בשקט בינתיים, עוד לא סיימתי. דמבלדור נפל מהמגדל. לדעתי, פוקס חיכה לו שם עם השרביט שלו, תפס את דמבלדור במקורו, ועיתק אותו למקום כלשהו, אין לי מושג לאיפה. נתעמק בזה א"כ. במקום הזה, אני מנחשת שדמבלדור שינה במהירות את צורתו של פוקס שיראה כמוהו, ולאחר מכן פוקס התעתק מיד למקום שבו דמבלדור לכאורה נפל. עכשיו אנחנו מגיעים לחלק שבלעדיו לא הייתי חושבת בכלל על כל זה- ההלוויה. קודם כל הארון של 'דמבלדור' עולה בלהבות, דבר חשוד לכשעצמו. שמתם לב איך חצי מהאנשים בהלוויה התחילו לצרוח? מובן שדבר כזה לא קורה לעיתים תכופות בעולם הקסמים, אם בכלל. אבל כשיודעים את ההסבר הכל הופך פשוט- הרי ידוע שעופות חול יכולים להבעיר דברים שבקרבתם, וזה בדיוק מה שפוקס עשה; הוא הבעיר את הארון שעליו שכב -בצורתו של דמבלדור- ואז הוא עף לשמיים והתעתק משם אל דמבלדור."

דממה מעיקה במיוחד השתררה בחלל התא. הארי ורון פשוט בהו חסרי-מילים בהרמיוני.

"ובכן?" התעקשה הרמיוני.

לבסוף רון היה מי שדיבר. "יש לך שמץ של מושג עד כמה הזוי הסיפור הזה נשמע?"

"אני חייב להסכים עם רון בעניין הזה," אמר הארי.

"אם כך יש רק דרך אחת להיות בטוחים," אמרה הרמיוני. "למצוא את דמבלדור."