רבע פוסידון

אז... היי! התגעגעתם אליי? יופי!

חופש, סופסוף, ואני לא מבטיחה כלום אבל אני ממש ישתדל לעלות עוד פרקים בחופש. אתם בתמורה- תגובות!

וכן, זה פרק קצר. זה פרק מעבר, אפשר לומר. אני יודעת שלא נראה שיש קשר בין הפרק הקודם לפרק הזה, אבל הכל יתבהר מתישהו. אני מקווה שאני יעלה בקרוב עוד פרק. היום או מחר, ואז אולי יהיה קצת יותר מובן. וארוך.

אז בנתיים, רק עוד הודעה אחת חשובה. הפאנפיק מעכשיו הוא שלוש שנים אחרי, ובגלל שלא מתחשק לי לכתוב על פרסי ואנבת' בגיל 20, וכל החצויים בני 19 -אז החלטתי שהם ישארו באותו גיל. רק הקוסמים גדלו- פרד וג'ורג' עכשיו הכי גדולים, והארי רון והרמיוני בגיל של כל שאר החצויים. אוקיי?

ועכשיו... אחרי ההקדמה הארוכה- קריאה נעימה!!

*****************************

פרנק:

"בסדר," פרנק הינהן בחוסר כח לשמע רשימת המטלות שעוד נותרו לו לעשות בתור פריאטור.

"יופי," הכריזה ריינה בחגיגיות, וקיפלה את הרשימה המאד ארוכה של מטלות שכתבה לפרנק. היא הייתה רגילה שהוא שוכח הכל. "אני מצפה שתעשה את הכל עד הערב," הוסיפה והגישה לו ערימת דפים מסודרת.

"למה? מה יש הערב?" שאל פרנק ולקח ממנה דף אחד. הוא היה צבעוני, והכריז באותיות ענקיות שאיש לא יכול לפספס על האירוע שעומד להתרחש באותו ערב. העיצוב של המודעה היה קצת מצועצע מדיי.

ריינה נאנחה בקולניות, אבל פרנק ידע שאחרי הכל היא מרוצה ממנו בתור פריאטור. "יש היום את ההצגה של ספרי הסביליות המשוחזרים! שאלה ורייצ'ל עבדו עליהם שנים!" היא הודיעה לו, בפעם החמישית באותו יום.

אה, חשב פרנק. "בטח, הכל יהיה מוכן," הוא אמר.

ריינה זיכתה אותו בחיוך קצר ומעודד והלכה משם. פרנק ידע לאן, כמובן. היא וגייל היו זוג רשמי במשך כמה השנים האחרונות, וזה בדיוק יום חגיגת השנתיים וחצי ביחד. את זה הוא לא שכח, ריינה ציינה את זה לפחות חמש עשרה פעמים מתחילת היום- מספר אסטרונומי בהתחשב בעובדה שהשעה רק עשר בבוקר.

פרנק פתח את הרשימה, ועבר שוב על המטלות, מתלבט עם מה להתחיל. בסוף החליט להתחיל בתליית הכרזות שמכריזות על האירוע בכל מקום במחנה.

קטניס:

קטניס הביטה מבט ארוך וקודר במראה שהייתה תלויה על הקיר. היא החליקה את אצבעותיה על קצוות השמלה שלבשה והרגישה מגוחכת מאד.

"מה את עושה עדיין מול המראה?" היא שמעה את קולו המתרעם של פיטה מאחוריה בדיוק בזמן שהבבואה שלו נעמדה לידה במראה. "אני בחיים לא יבין בנות."

"אני חייבת ללבוש משהו יפה," אמרה קטניס בבהילות. "זה אירוע רשמי, והבגד שלי חייב להיות יפה."

פיטה לא הבין כלום.

"אל תגיד לי ששכחת!"

"טוב." השיב פיטה מייד. "לא שכחתי, אני פשוט לא זוכר."

"אוך," אמרה קטניס קצת ברוגז. היא הפנתה את פניה מהמראה אליו. "יש את האירוע של כתיבת ספריי הסיביליות המשוחזרות, במחנה יופיטר." היא הסבירה. "ואבא שלי יהיה שם."

"אההה, איך שכחתי?" שאל פיטה בציניות.

קטניס חבטה בו בעדינות, ונעמדה שוב מול המראה. "לא פגשתי את אבא שלי שלוש שנים. אני חייבת ללבוש משהו יפה, ואין לי כזה!" היא נאנקה.

פיטה השתדל שלא לחייך ולהסגיר כמה הוא צוחק עליה.

"הכל יהיה בסדר," הוא הרגיע אותה. "יהיה פיצוץ!"

יהיה פיצוץ. בחירת מילים די מעניינת. קטניס פנתה להביט שוב במראה, והיה נדמה לה שהעיניים של פיטה בצבע זהב לרגע. היא הסתכלה על צבע העיניים שלו שוב. רגיל. היא בטח סתם דמיינה.

אבל צמד המילים, יהיה פיצוץ, הידהדו במחשבותיה.

הפרק הקודם		הפרק הבא