וויזלי הוא המלך

כל הזכויות שמורות לג'יי. קיי. רולינג :)

טוב, אולי תשימו לב שיש לי קצת בעיה עם האישיות של רון ;)

אז זה פיקצר על רון, בו תגלו עליו כמה דברים חדשים (שלא בהכרח נכונים, אני המצאתי אותם, אבל אולי כן) ;)

מקווה שתאהבו, תמר לילי פוטר 3>

רון ישב על כסאו ברפיון איברים, מילותיו של פרופסור בינס נמהלות עם חלום וראייתו הופכת למערבולת של צבעים לא ברורים. הוא הניח את ראשו על ידיו השלובות על השולחן, מנסה להשאיר את עיניו פקוחות, אך לדאבונו, נסיונותיו העלו חרס.

הוא ישב באחו שקט, לבדו, מביט בהבהובי השמש על הטל שמכסה את העלים. רוח נשבה, פורעת מעט את שיערו. הוא מתח את רגליו לפנים ונשכב על הדשא המוריק, שערו כבוער אל מול השמש.

כעת הוא יכול לצעוק, לא כך? לרוץ, לקפוץ... אין איש שיראה או ישמע אותו, וכך עשה.

"כמה שזה נפלא!" הוא צעק אל השמיים, "להיות לבד, בלי איש שיפריע לי!" הוא נעמד, פורש את זרועותיו אל מול השמש, "להיות חופשי!".

הוא רץ במורד הגבעה, מרגיש חופשי יותר מאי-פעם, ואז עלה בחזרה והתיישב בצלו של עץ. היה זה העץ היחיד שהיה באחו. הוא לפת את זרועותיו סביב העץ והביט בו.

"נכון שזה נפלא?" הוא החל לדבר אל העץ, "להיות לבד. הנה, אנחנו כאן, בלי שאף אחד יפריע לנו. אנחנו השליטים היחידים של עצמינו," הוא העיף מבט אל עבר העץ בשנית, כאילו בכדי לבדוק אם הוא מקשיב לו, "אנחנו השליטים היחידים של העולם!" הוא הוסיף בגאווה.

הוא לא יכל לדעת אם העץ הסכים איתו, אבל הוא בהחלט הסכים עם עצמו. לשלוט, מבלי שאיש ישפוט אותו, כל מעשה שיעשה יינצר למשך דורות וכל נתיניו יעריצו אותו. רון וויזלי, הילד העני, שמעולם לא הצטיין בדבר, הילד שכל אחד מאחיו היה מוצלחים והשאיר חותם משלו בעולם - מחובתו להיות נעלה ומתנשא מעל כולם, להיות העשיר ביותר במשפחתו, האיש שכולם ינסו וירצו לחקותו, הטוב והחשוב מבין אחיו. הוא צריך להיות לא פחות ממלך.

הוא שחרר את אחיזתו מהעץ. "בטח האחים שלי נמצאים שם למטה." הוא אמר, מצביע בראשו אל עבר נקודה מסויימת באופק. "לא, הם לא צריכים לבוא לכאן," הוא הסביר לעץ, "אני משער שכולם מחכים עכשיו למלכם, כלומר, לי." הוא הבהיר לעץ למי הוא מתכוון באומרו 'מלך', "הם וודאי מחכים שם יחד עם שאר העם, עם הרמיוני, עם הארי." 

הוא גיחך מעצם המחשבה. "אתה מתאר לעצמך מה זה אומר? הארי פוטר האגדי פתאום לא הכי חשוב, הא?" הוא טפח על גזע העץ הקשה, כאילו מעודד אותו להגיב לדבריו. "מעניין אם הוא שומע את כל מה שאני אומר עכשיו. אתה יודע, מגיע לו שישמע, שיבין סוף-סוף שהוא לא הכי טוב. למען האמת, הוא לא שווה כלום! סתם נוד נפוח עם צלקת מכוערת על הראש." הוא הוסיף בכעס.

הוא קם ממקומו והתקדם מעט. "אתה שומע, הארי? אני הכי חשוב כאן, לא אתה! עכשיו אני אחליט מה אתה תעשה! קשה לך לקלוט את זה, נכון? לקלוט שאתה כלום!" הוא צעק ובעט בדשא בזעם.

"אתה מבין, עץ?" הוא פנה חזרה אל העץ הדומם, "עדיך שרק אני ואתה נשלוט. רק בדרך הזאת נוכל להגשים את החלום שלנו."

הוא הביט רגעים מספר בעץ, שנשאר נטוע במקומו ולא הראה שום סימן לכך שהוא מתכוון להגיב לדבריו של רון.

"אתה יודע מה? עדיף שגם אתה לא תשלוט. אני אהיה שליט יחיד, איך קוראים לזה? אה, דיקטטור. גם ככה אתה לא תורם לאף אחד!" הוא בעט בגזעו של העץ, ובן-רגע העץ נעלם מהגבעה.

נפלא, ככה יותר טוב. אף אחד לא יפריע לי עכשיו, גם לא עץ חסר תועלת שמפריע לי באמצע הגבעה. חשב לעצמו, מסיט את שיערו לאחור בהפגנתיות. זו בהחלט מחווה של מלך. מזל שלא הקשבתי לאמא ונתתי לשיער לצמוח קצת.

הוא התהלך באיטיות על הגבעה, מביט בדשא הירוק כל-כך, כשלפתע דמות מטושטשת נראתה באופק.

"רון?" אמרה הדמות, מתקרבת אליו. "רון!" כעת רון יכל לזהות את פרופסור מקגונגל.

"רונלד ביליוס וויזלי!"

רון התעורר בבת-אחת, הדמות הראשונה שנגלית לעיניו היא מקגונגל.

"מה?" הוא אמר בבהתגוננות.

מקגונגל הרימה את גבותיה. אילו הייתה מרימה אותן מעט יותר, הן היו מתנתקות מפניה. "חוצפה שכזאת, להירדם באמצע שיעור. מזמן לא נתקלתי במקרה כזה!"

רון פתח את פיו בכדי להגיב, אך הפרופסור הרימה את ידה, מסמנת לו לשתוק.

"עשר נקודות מגריפינדור, ותבוא למשרדי בשעה שמונה בערב בכדי לקבל את עונשך." היא אמרה בתקיפות, ובנימה זו יצאה מהכיתה וטרקה מאחוריה את הדלת.

רון הביט אל הרמיוני והארי, מנסה להתעלם מהגיחוכים והמבטים הנדהמים של שאר התלמידים. השניים חייכו אליו בעידוד.

רון יצא מכיתת הלימוד ובעקבותיו הארי והרמיוני.

"מי ישמע, בסך הכל נרדמתי בשיעור ששאר התלמידים נרדמים בו עם עיניים פקוחות." הוא אמר.

"רון, אתה יודע שזה היה לא בסדר ואתה מנסה להצדיק את עצמך." אמרה הרמיוני וצחקקה.

"הרמיוני! אי אפשר לקבל קצת תמיכה?" אמר רון.

"מובן שכן, המלך רון וויזלי." היא אמרה בשעמום ומיד פרצה בצחוק, ואיתה גם הארי.

רון צחק, למרות שבסתר ליבו אהב את הכינוי הזה.

הם הגיעו אל חדר המועדון והתיישבו על הכורסאות. רון מתח את רגליו וידיו באנחה, מתרווח על כורסתו.

"אז תכיני לי את שיעורי הבית?" הוא פנה אל הרמיוני בחיוך.

"רון! למה שאני אכין לך את השיעורים?" היא גערה בו.

"מלך לא אמור לעשות את העבודה השחורה, נכון?" הוא אמר.

הרמיוני גלגלה את עיניה ופתחה על השולחן שמולה כמה ספרים ומחברות. היא החלה לכתוב במרץ, בעוד רון מסתכל עליה בצפייה. לבסוף היא הרימה את מבטה מהקלף העמוס במילים והישירה את מבטה אל רון.

"מה?" היא נהמה.

"אז תכיני לי את השיעורים?" הוא שאל.

"לא, רון!" היא החזירה את מבטה אל הקלף.

רון הפנה את מבטו לעבר הארי, מופתע לגלות שגם הוא מכין שיעורים.

"הארי?" הוא אמר בקול מופתע, "ממתי אתה מכין שיעורים?"

"אסור לי?" השיב הארי, ממשיך לכתוב ולא מרים את מבטו.

"לא יודע, כלומר, ממתי מישהו כמוך מכין שיעורים?"

"מה?!" קפץ הארי.

"אתה יודע, 'הילד שנשאר בחיים' וכל זה. תן לפשוטי העם להכין לך את השיעורים." המשיך רון. כעת גם הרמיוני הרימה את מבטה, ונדמה היה שהארי עמד להתפוצץ, או להקיא, תלוי מה יקרה קודם.

"ממתי אני מנצל את זה שנתנו לי כינוי כלשהו בשביל להתנשא?" שאל הארי בכעס.

"זה לא נראה כאילו תשומת הלב המופרזת מפריעה לך." אמר רון ומשך את כתפיו.

"רון, חשבתי שהבהרתי לך כבר בשנה שעברה שאני שונא את זה. חוץ מזה, אני לא חושב שהעובדה שחושבים שאני משוגע כי אני מספר את האמת כל כך מעודדת!" אמר הארי וקם ממקומו, פונה אל עבר היציאה מחדר המועדון ויוצא בסערה.

רון הסתכל על הרמיוני בתקווה לעידוד, אך היא רק השיבה לו מבט כעוס.

"לא, רון, אני לא בצד שלך במקרה הזה. אתה יודע שהארי שונא את זה, נכון? ובמקום לעודד אותו אתה רק פוגע בו יותר!" היא אמרה בכעס והתקדמה גם היא אל עבר היציאה.

"וחבל שלא נבחרת לסלית'רין!" היא צעקה לעברו בעודה יוצאת מהחדר.

 רון המשייך לשבת מול האח כמה דקות, מהרהר מעט במה שקרה באותו הרגע. לא נורא, מלך לא צריך חברים, רק נתינים, הוא חשב בעודו יוצא מחדר המועדון ופונה אל האולם הגדול.

הוא התהלך במסדרונות הארוכים. בדרכו התחרט מעט על המילים שאמר להארי ורשם בליבו להתנצל בפניו בארוחת הערב. הוא הגיע אל האולם והתיישב במקום פנוי. בקצה השני של השולחן הוא ראה את הארי והרמיוני, אך כל הכיסאות שבקרבתם היו תפוסים.

"מה קרה ביניכם?" רון הסתובב וראה את ג'יני.

"היי, ג'יני." הוא אמר לה.

"מה קרה ביניכם?" היא חזרה על שאלתה.

"מה? כלום." מלמל רון.

ג'יני הרימה גבה וחזרה לאכול. באותו רגע רון הוקיר לה תודה על כל שלא חקרה אותו יותר מדי.

הוא אכל במרץ, מכין את עצמו לקראת העונש הצפוי של מקגונגל. בעשרה לשמונה הוא קם משולחן האוכל ופנה ללכת אל משרדה. הדרך נראתה לו ארוכה יותר משנראתה לו בדרך כלל, אולי בגלל שבדרך כלל הוא הלך בה עם הארי והרמיוני. הוא התעלם מהעובדה הזו והמשיך ללכת, ולבסוף הגיע אל המשרד ודפק על הדלת בעייפות.

"יבוא." נשמע קולה של הפרופסור מבעד לדלת.

רון פתח את הדלת ונכנס, סוגר אותה מאחוריו. מקגונגל סקרה אותו לרגע.

"אני לא מתכוונת להתעכב יותר מדי. העונש שלך הוא לנקות את חדר המועדון -"

"מה?!" התפרץ רון.

"- של סלית'רין, בלי קסם."

"לא, פרופסור!"

"את הציוד הדרוש תיקח מארון הניקוי. כדאי שתעשה את זה מהר. פרופסור סנייפ יפתח לך את חדר המועדון שלהם."

רון נאנח ונשאר נטוע במקומו כמה רגעים, אך בעקבות מבטה הנוקב של מקגונגל יצא במהירות מן החדר והלך אל ארון הניקוי. הוא שלף משם כל מיני חומרים מוזרים, שהוא לא ידע איך יסבול את הריח שלהם לזמן ממושך, מטאטא ויעה. הוא גרר את רגליו בחוסר חשק אל חדר המועדון של סלית'רין, שם חיכה לו סנייפ.

"איחרת." הוא ציין.

"אני יודע." אמר רון.

"מוטב שלא תתחצף. אין מחסור בחדרים מלוכלכים שתוכל לנקות אותם בתור עונשים נוספים." סינן סנייפ.

הוא מלמל משהו לכיוון הכניסה של חדר המועדון והיא נפתחה. אל מול עיניו של רון נגלה חדר מפואר, מקושט בצבעי ירוק וכסף. כורסאות ירוקות ניצבו אל מול קמין אבן שבו בערה אש וחיממה את החדר המקפיא. סרטים עבים בצבעי הבית עיטרו את הקירות, נחשי אבן נתלו מן התקרה ושטיחים ירוקים-כסופים נפרשו על הרצפה.

"נקה." ציווה סנייפ ויצא מהחדר במהירות.

רון הביט בירוק שעיטר את החדר. הוא הזכיר לו את צבעו של הדשא מחלומו. בראשו הדהדו המילים של מצנפת המיון בשנתו הראשונה: "יש לך לא מעט אומץ, אך השאפתנות והרצון להיות יותר טוב ממשפחתך ומחבריך גוברים עליו...". הוא נזכר ברגע שבו עצר את המצנפת, רגע לפני שהכריזה על קבלתו לבית סלית'רין, ואמר שהוא רוצה להיות בגריפינדור, רק בגלל שכך לא יהיה בושה למשפחתו ויזכה להיות חברו הטוב ביותר של הארי פוטר. הוא מעולם לא סיפר על כך לאיש, אך כעת, בחדר הירוק-כסוף המהודר הזה, הוא הסכים עם מילותיה של הרמיוני: "חבל שלא נבחרת לסלית'רין.".

אכן, חבל. כאן יכל להפוך למלך ולא לתת לאיש להיות מעליו.

הוא החל לנקות את החדר, ולהפתעתו סיים מהר יותר משחשב, אולי בגלל שהיה טרוד בחלומות בהקיץ על רון וויזלי הסלית'ריני.

משחק הקווידיץ' נגד סלית'רין עמד להתחיל. רון כבר הספיק להשלים עם הארי בטענה שלא הרגיש טוב והתעצבן על כך שקיבל עונש, ומשום-מה הארי קיבל אותה. הוא יצא אל המגרש, אוחז במטאטאו, כשקריאות "וויזלי הוא המלך" החלו להישמע ברחבי המגרש. ארשת פניו של רון מייד נהפכה לרצינית ולחוצה, אולי מתוך הרגל. המשחק החל, ורון לא חסם אף קואפל מתחילתו, מה שגרם לקריאות "וויזלי הוא המלך" להתחזק יותר ויותר מהיציע של סלית'רין. 

לרון לא היה כישרון מיוחד בקווידיץ' - הוא נבחר רק בעזרת רמאות, ולכל בני משפחתו בחירתו לקבוצה הייתה תמוהה. דווקא חוסר הכישרון המובהק שלו גרם לקריאות להתחזק.

למען האמת, קריאותיהם של הסלית'רינים לא הפריעו לו כלל וכלל. להפך, הן גרמו לו לאושר - הרי הוא מלך, אך הוא היה חייב להסתתר מאחורי המסיכה של הוויזלי חסר-הביטחון, בכדי שחבריו לא יחשפו לאישיות האמיתית שלו, ליהירותו ולשאפתנותו.

"וויזלי הוא המלך..."

הו, כן, הוא המלך, בדיוק כפי שרצה מאז ומעולם.

אשמח לת"בים, דיורגים והמלצות אם אהבתם :)