בנו של המוות וסבבה עם זה

שלום לכם! אחרי הפרק הראשון שמתי לב שלא נתתי לכם תאור שלי, שייסה! (כשאתה הבן של המוות ומדבר עם רוחות מתות אתה מאמץ כמה מנהגים, עמכם הסליחה, לא באמת) אז הנה התאור: אני בעל משקפיים עם מסגרת ארד שמימי (אשכרה ארד שמימי במשקפיים!), בעל עור חיוור ושיער שחור (לא חלק ולא פרוע, משהו בין לבין) וממוצע בקשר למשקל.
טוב מה אני מבלבל לכם ת'מוח, בואו אני אספר לכם ת'סיפור:

הטיול השנתי אף פעם לא בא לי בטוב.
זה לא שאני הורס אותו, אני פשוט שונא אותו, בכל שנה קורה משהו אחר שדי הורס את הטיול וגורם סיוטים לכמה ילדים: בכיתה א' יצאנו לחורשה וילד אחד כמעט מת מנפילה לבאר שאף אחד לא ראה (אם כי אחר כך התברר שהתאומים לבית פוטר הסתירו אותה ואת השלטים שהזהירו מפניה), בכיתה ב' הלכנו לסוג של חצי מפעל חשמל-חצי מקום שבו מסבירים על חשמל. מישהו חשב שיהיה כיף להפעיל את האזעקה(היה קצת פחות כיף כדחפו את כולנו לתוך האוטובוס עם עוד 50 מהגברים במפעל שלא הייתה להם הסעה הבייתה), בכיתה ג' הלכנו ליער שוב פעם וסיפרנו צ'יזבטים ועל הבובה דולי.
כשחזרנו היה כתוב בענק בגרפיטי על האוטובוס "דולי חזרה!" (תנחשו מי עשה את זה?) וכמובן שבכיתה ד' וה' היו דברים דומים וקצת מטרידים אבל כיתה ו' באמת הייתה משהו מיוחד:
המורה אמרה להסתדר בשני טורים ולעלות לאוטובוס המורה ספרה כל אחד מאיתנו ועצרה את התאומים לבדיקה יסודית, היו רק 4 בלוני מיים, 2 פצצות סירחון ו-5 תרסיסי גרפיטי או איך שלא קוראים לזה.
"למה כל כך מעט?" סיננתי לנועה והתשובה לא איחרה לבוא: "אם נעשה עוד תעלול אחד יסלקו אותנו, או ינסו לפחות".
אתם מבינים, לנועה ונועם פוטר יש אבא עשיר כקורח (ואם אתם שואלים, כן הוא גם קירח) ובכל אחת מעשרות הפעמים שניסו לסלק אותם, אבא שלהם פשוט נתן לבית הספר תרומה נדיבה והם "נתנו להם הזדמנות שנייה" בפעם המאה.
"אם יסלקו אתכם אז למה הבאתם בכלל?" לחשתי, נועם סיפק את התשובה "אנחנו לא יכולים לאכזב את המעריצים שלנו".
התכוונתי להשיב אבל הקול הצווחני של גברת נודלס קטע אותי "נא לחגור חגורות ולשבת במקום תלמידים!" השם האמיתי שלה היה גברת מודלס אבל כולם קראו לה נודלס בגלל הזרועות שלה "ואם אני אשמע מישהו מכם משמיע אפילו ציוץ אני ארתק אותו!" אמרה ובזאת ניתקה את מכשירי השמיעה שלה (ובזאת התחרשה) והתיישבה במקומה.
שאר הטיול המשיך כרגיל ברעש עצום וכעבור שעה בערך הגענו ליער. זה היה היער העבות ביותר שראיתי ולא האמנתי שנשארו כאלה בארץ.
הכיתה התחילה ללכת וכרגיל אני וחבריי פיגרנו קצת מאחור ותיכננו מה נעשה השנה.
"אולי נצייר בגרפיטי על האוטובוס את הפרצוף שלי" הציע מוזס "כבר ציירנו פעם בגרפיטי את האוטובוס, היית חולה" אמרה נועה "אנחנו צריכים לחוב על משהו מקורי, משהו שעוד לא עשינו לפני זה" אמר נועם "אבל מה? במשך שש השנים האלה עשינו הכל" החזירה לו נועה בתשובה, "יש לי רעיון" אמרתי, אבל לפני שהספקתי לחלוק את הרעיון המורה הגיעה ואמרה לנו להתחיל להתקדם, הפסקנו לשוחח על זה והתקדמנו כדי להדביק את הקבוצה.
בסביבות הצהריים המורה נענתה לתחינות של (כמעט) כל התלמידים ונעצרו לנוח במקום כלשהו במעבה היער.
"פוטר! מוזס! די אנג'לו! ודירליג, בואו הנה מיד!" נשמע קולה של נודלס, לא ידענו מה עשינו והלכנו אליה, אם היינו יודעים למה היא קראה אלינו יכל להיות שהייינו מנסים לחזור אל האוטובוס שנמצא במרחק כמה שעות מאיתנו.

כן... סליחה אבל הפגישה עם הבבון תהיה רק בפרק הבא, עמכם הסליחה (הפעם באמת).

הפרק הקודם