על העבר ועל מה שלא נגמר

בפאנפיק הזה יש שתי דמויות חדשות.

עומר ואליאנה.

שתי חברות מאוד מאוד טובות שלי בפורטל שהסכימו בשימחה להשתתף בפאנפיק בתור דמויות.

אז אני מצפה משתיהן להמון תגובות ומהקוראים תגובות בונות מאוד!

אני מאוד אוהבת את הפאנפיק הזה ואני בטוחה שגם אתם תאהבו.

דמעה בודדה נפלה על סיכת בית סלית'רין המוסתרת ברשלנות.

דמעה אחת שאמרה כל כך הרבה.

דמעה שנשאה סבל של שנים שהתנקזו כולם בגלל משפט אחד.

"סלית'רינית מסריחה!"

דמעה נוספת נפלה מעיניה של עומר.

"איך אתה יכול להגיד את זה?!?" היא צרחה על הארי האדום מכעס.

"את בגדת בנו!" הוא צרח עליה.

"אני ניסיתי להגן עליכם!" היא צעקה.

עומר הסתובבה והלכה בכעס.

אם הארי היה יודע על העבר של עומר הוא לא היה צורח עליה ככה.

אבל הוא לא ידע.

אף אחד לא ידע.

עומר חצתה את המדשאות והתיישבה על יד האגם הגדול.

היא חיבקה את ברכיה ובכתה.

דמעה אחר דמעה נפלו מעיניה.

היא שנאה להיות סלית'רינית.

היא הרגישה שזאת בגידה במשפחתה.

משפחה שלמה של גריפנדורים,הפלפאפיים ורייבנקלואים.

דורות על גבי דורות בלי אפילו סלית'ריני אחד.

ואז היא הגיעה.

הילדה השנואה.

אין במשפחתה ולו אדם אחד שאוהב אותה.

היחידים שאהבו מתו לפני שנים.

8 שנים 3 חודשים 2 שבועות 4 ימים ו-3 שעות.

עומר הייתה זוכרת בטח גם את הדקות והשניות אם היא לא הייתה מבועתת כל כך באותו הזמן.

"החברה הקטנה של פוטר נפגעה?" נשמע קול לועג מאחוריה.

"תסתום ותעוף מכאן,מאלפוי!" היא צעקה עליו.

"ואם לא בא לי?" הוא צחק.

עומר חפנה קצת בוץ משפת האגם בידיה וזרקה אותו על מאלפוי.

הוא זז במהירות.

"פספסת!" הוא הכריז.

"אם באת לצחוק עליי או להעליב אותי או משהוא אז איחרת את המועד." היא ענתה בחמיצות בעודה מחפשת את השרביט שלה.

"לא באתי בשביל זה,באתי לבדוק מה כבר עשית לפוטר." הוא ענה בעודו תופס את השרביט שלו.

"למה אתה רוצה לדעת?" עומר שאלה.

"כי אני מסוקרן,ואני רואה אותך אם השרביט שלא תחשבי שלא שמתי לב!" הוא כיוון אליה את השרביט בזמן שהיא כיוונה את שלה אליו.

"אז תישאר סקרן!" היא הפטירה לעברו.

היא כנראה כבר שחכה מהבכי כי הדמעות הפסיקו לזרום.

"אז אני אגלה בעצמי!" הוא אמר ושלף ספרון קטן מהכיס שבגלימה שלו.

"רגע זה-? תחזיר לי את היומן שלי!" היא צרחה עליו.

בעוד עומר רודפת אחריו  עם שרביט שלוף והוא מתחמק מהלחשים הוא מקריא בקול:

"יום שני,היום גיליתי מחדש את אמריקה כשראיתי את הגורילות הסלית'ריניות דוחפים לפיהם הרים של אוכל,יאק!"

היא קפצה עליו ותלשה מידו את היומן שלה.

"אני לא זוכר שאכלת הרים של אוכל ביום שני." העיר מאלפוי ברשעות.

"כי לא אכלתי אבל זה מאוד מחמי {מלשון מחמאה*} לי שאתה מביט בי בארוחות." החזירה עומר.

"בחיים לא הייתי אפילו יורק לכיוונך!" הוא התגונן.

עומר חייכה חיוך קטן של ניצחון והתיישבה שוב ליד האגם.

מאלפוי התיישב לצידה.

"מה זה גיליתי את אמריקה?" הוא שאל.

"זה פתגם {או ניב,אני לא ממש מבדילה} מוגלגי שאומר שגיליתי או חשבתי או אמרתי משהוא ידוע ומובן." אמרה עומר.

"אה." אמר מאלפוי.

"וברצינות,מה באמת קרה עכשיו בינך לבין פוטר?" מאלפוי שאל.

עומר לא ידעה מה גרם לה לענות,ההבעה הרצינית שלו או נימת הקול שלו שהשתנתה או משהוא אחר אבל היא ענתה.

"הוא חשב שאני הלשנתי לאמברידג' על צבא דמבלדור כי אני הייתי היחידה שידעה על צבא דמבלדור ולא הייתה שותפה בו."

"למה לא היית שותפה בו אם ידעת עליו?"

"כי אם הייתי מתגנבת כמעט כל לילה לפגישות מישהוא מהסלית'רינים היה רואה אותי וגם אמברידג' החריכה אותי להצתרף לפלוגת הפיקוח."

"אה,נכון."

ואז השתררה שתיקה.

"נתראה בארוחת ערב,אני מניחה." אמרה עומר.

"כן,אני מניח."

פתאום שניהם התחילו להסמיק והאווירה נעשתה לחוצה ומוזרה.

"ביי."

"ביי."

שניהם קמו והלכו.

לכיוונים שונים.

רק לרגע אחד נדמה היה שמאלפוי נעצר ומסתכל לאחור.

רק לרגע אחד נראה היה שהוא קצת מתוסכל.

ואז הוא חזר ללכת.

ואז...

רק לשניה קטנה נדמה היה שעומר מביטה לאחור.

רק לשניה קטנה נדמה היה שהיא עצובה ממשהוא.

והיא הסתובבה בחזרה.

* ההערות של הכותבת המושלמת שלכם,אני, יכתבו בסוגריים כאלה {}

		הפרק הבא