עד עצם אותו היום

הערות הכותב:

שלום לכולם וברוכים הבאים לפאנפיק שלי (:

אבהיר לכם יותר עניינים בפרק הבא, אבל במידה וראיתם עד עצם היום הזה, או לפחות את הפרק הראשון תבינו על מה מדברים בפרק הזה.

ממליץ לראות את הסדרה כי הרבה מכאן יסתמך עלייה. בכל מקרה גם הסדרה מעולה אז תראו אותה בלי קשר ^^

מקווה שתהנו, אנסה מהר לוציא פרק נוסף אם תואהבו את הרעיון והפרק.

פרק 1 - פיילוט:

"אני לא מאמינה שראית את זה בלעדי" מקנזי אמרה, נכנסת בכעס לביתו של דילן.

דילן סגר את דלת הבית והחל ללכת אחרייה "נו די" הוא אמר "את יודעת שלא ראיתי את הכל, רק את העונה הראשונה! וזה היה רק כדי לבדוק את הסדרה כמו שסיכמנו-"

"מה שסיכמנו" מקנזי המשיכה, מתיישבת על הספה מול הטלוויזיה שבחדרו של דילן "הוא שתראה את הפרק הראשון ואם הוא טוב תחכה לי ונראה את כל הסדרה בייחד! כמו שאנחנו עושים תמיד"

"אני יודע..." דילן אמר, מתיישב ליידה "אבל... אבל את יודעת שלא עשיתי את זה בכוונה" הוא הסתכל על פנייה הכעוסות במבט עצוב "לא אעשה לך דבר כזה בחיים, אני יותר מדי נהנה מלראות איתך סדרות!"

"פשוט... לא יודע" הוא קם לפתע מהספה ונעמד מולה "הסדרה הזאת הייתה מדהימה כל כך, אני לא יכולתי להפסיק אחרי הפרק הראשון."

"אז למה לא קראת לי??" נראה היה שכעסה של מקנזי יורד, היא סתם נראתה מעט מאוכזבת.

"זה היה אתמול בערב. את ישנת כבר, את לא זוכרת? את לא הרגשת טוב".

"איך בכלל הצלחת לראות אותה שלמה ביום? זה לא הגיוני!"

"זה באמת לא הגיוני, אני לא ישנתי בכלל הלילה וראיתי את הפרק האחרון עד לפני איזה שעה".

"טוב נו, אני אסלח לך" היא חייכה את חיוכה המקסים "אבל תבטיח לי שאתה לא רואה שום דבר בלעדיי יותר!"

"מבטיח" דילן אמר, מחייך גם כן. השניים התחבקו, שלפתע מקנזי לקחה את ידו של דילן והושיבה אותו על ספת חדרו.

"נו" היא אמרה, מחכה למשהו שהיה נראה לה צפוי מראש "אם הסדרה הזאת טובה כל כך, למה אתה מחכה? בוא נראה אותה!"

"נראה לך שיש לי כוח??" הוא אמר "את לא רואה את העיניים האדומות שלי?". מקנזי שמה לב רק עכשיו לעיניו האדומות ולשקיות שהתגלו מתחתן, דילן באמת לא ישן כל הלילה כדי לראות את הסדרה הזו.

"התאפקת עוד קצת, תתאפקי עוד מעט" הוא אמר, מלווה אותה החוצה "מצטער שאני מעיף אותך".

"זה בסדר" היא חייכה "אבל מחר אתה בא, ואנחנו מתחילים לראות את הסדרה הזאת... איזו סדרה זאת בכלל?"

"קוראים לה 'עד עצם היום הזה'" דילן אמר, עייפות נשמעת בקולו "ועכשיו, לילה טוב מאק!"

"לילה טוב לך" מקנזי אמרה וסגרה את הדלת במקומו, נראה היה לה כאילו נפל עכשיו על הדלת ונרדם עלייה מרוב עייפותו.

כשמקנזי חזרה הבייתה השעה כבר הייתה אחרי חצות, היא הייתה חייבת לבדוק על אותה הסדרה "עד עצם היום הזה". עניין אותה מה היה כל כך דחוף לדילן לראות את כולה מאתמול בערב. 

סדרה שמדברת על צד שונה של האגדות האהובות על כולנו שנתקעו בעולם ללא קסם, העולם שלנו היא חשבה לעצמה, היא ידעה שזה בהחלט משהו שיעניין את דילן.

היא החליטה להתסכל גם קצת בתמונות, ראתה כל מיני אנשים שלא היה לה שום מושג את מי הם אמורים לגלם, כולל איזה אדם זקן, נראה היה שגופו שכולו מתקלף, אך נראה שנפשו לא זקנה בכלל.

הוא עמד בצורה מוזרה מעט, עם ידיו מורמות אל גובה פניו בצורה מוזרה שמהן אבק סגול יוצא, וחיוך ממזרי על פניו. "Rumpelstiltskin" היא קראה את השם, זה לא עוץ לי גוץ לי?

לפתע נכבה האור בכל ביתה של מקנזי, הורייה כבר ישנו וגם אחייה, והיא הלכה לבדוק את השלטר של החשמל, שלאחרונה נפל כמה וכמה פעמים.

היא לא נבהלת מזה כל כך כמו אחייה הקטנים. ההורים שלה לא רצו שהיא תגע בלוח החשמל אבל בגלל שבתקופה האחרונה זה קורה לעיתים תחופות הם הראו לה ממה להיזהר ונתנו לה להשתמש בו במידה והם לא בבית, למרות שבכל זאת, היא כמעט בת 18, לא קטנה.

רק שהפעם זה היה מעט שונה, מקנזי לא ראתה כלום. דווקא עכשיו זה קרה בלילה, שאין שום אור שמגיע מבחוץ, וגם את המנורה שלה שפועלת על בטריות היא לא מצאה, כל הבית היה חשוך והיא ראתה בצורה מאוד לא ברורה. 

מקנזי החלה להתקדם מחוץ לחדרה לאט לאט, תוך כדי שנתקעה שלוש פעמים עם הזרת ברגל שלה בשולחן, במיטה, ובדלת החדר. סובלת בשקט מכאבי הזרת כדי לא להעיר את משפחתה, מקנזי יצאה מהחדר והלכה לכיוון המטבח, שם תמצא פנס ובטריות.

היא התקדמה במסדרון, מגששת באפלה, שלפתע אור סגול הופיע מחדרה. לא חזק מדי, אבל אור שהאיר במעט את המסדרון, וגרם לה לרוץ לחדרה. היא רצתה להשתמש במקור האור הזה כי בתכלס, לא היה לה שום מושג איפה למצוא את הפנס שנמצא במטבח. כשנכנסה לחדר, האור הסגול כבר לא היה שם. היא החליטה לוותר וניסתה להתקרב למיטה כדי שתוכל לישון, אבל שוב נתקעה עם הזרת בכיסא שלה, והתיישבה עליו, מרימה את הרגל ומחזיקה אותה בשתי ידייה.

"לא מאמינה עם המזל נאחס של הזרת המטומטמת הזו..." היא מלמלה בשקט, שלפתע כל האורות נדלקו מחדש. היא נבהלה מעט, לא הבינה מה הדליק את החשמל, וכשהלכה ללוח החשמל לא היה שם אף אחד. הדלת הייתה נעולה ואף אחד לא נכנס או פרץ. היא החליטה בכל זאת ללכת לישון, ורק שנכנסה לחדר שמה לב לדמות המופיעה על מסך המחשב שלה. היא השאירה את עוץ לי גוץ לי פתוח על מסך המחשב שלה. מבטו הלחיץ אותה מעט והיא סגרה את הדף, והלכה לישון.

ביום שלמחרת, מקנזי הייתה מעט מופתעת שלא שמעה מאף אחד מהשכנים מתלוננים על הפסקת החשמל שהייתה, כמו שהם עושים בכל הפסקת חשמל. לא הגיוני שרק בבית שלהם תהיה הפסקת חשמל ושלכולם יישאר האור בבית, זה גם לא שהיה בעייה באחד מכבלי החשמל או בחלק של הרחוב, אלא רק להם, אף אחד אחר לא שמע על אף הפסקת חשמל.

הפסקת החשמל פחות העסיקה אותה, כי היא עדיין ציפתה לראות עם דילן את הסדרה שראה. משום מה זה היה דבר שריגש אותם יותר מדי מאז ומתמיד, זה היה משהו שחיבר בניהם מאז ומתמיד - האהבה שלהם לראות בייחד סדרות שכאלה. תוך כדי שאכלה, דילן הגיע.

"רוצה איזה משהו" היא שאלה

"האמת שלא" הוא אמר "אכלתי ממש עכשיו".

"אתה נראה הרבה יותר עירני" מקנזי אמרה "האדום בעיניים נעלם".

"היייי!" הוא אמר, ולקח את כוס המיץ שבדיוק סחטה "העיניים שלי לא היו נראות כל כך רע".

"היייי!" היא אמרה ולקחה את הכוס מידו רגע לפני שבא לשתות "קודם כל, אם אתה רוצה מיץ אתה מוזמן לבקש ולא לקחת את שלי." הם גיחכו בזמן שהיא הוציאה עוד כמה תפוזים מהמקרר.

"ודבר שני, העיניים שלך נראו מאוד רע, אתה באמת ראית את זה כל היום וכל אותו הלילה! זה לא משהו נורמאלי!"

"כן,כן" הוא אמר "אבל הסדרה הזו באמת מהנה".

"אולי תפסיק להגיד לי על כמה הסדרה יפה?! אני לא יודעת מה אני אעשה לך אם תגיד שוב! אני גם חייבת לראות אותה!"

"מה תעשי לי?" דילן אמר, מחייך, "תנצלי את שנת הקראטה שלמדת בכיתה ב' ותכסחי אותי?"

"לא" היא אמרה וצחקה "אבל... תיזהר לך וזהו!" היא סיימה לסחוט את התפוזים ומזגה את המיץ לכוס "בבקשה לך".

"תודה לך" הוא אמר, הולך מהמטבח לסלון ומתרווח על הכיסא הנוח ביותר שיש. הוא ידע בדיוק איך להיכנס אלייה לכל דבר בבית, במיוחד שזה היה קשור לטלוויזיה.

הם חיברו את המחשב של מקנזי לטלוויזיה ודילן נכנס בדיוק לאן שצריך, בזמן שמקנזי התיישבה לדילן על הספה האהובה עליו. הוא סיים לסדר הכל, נשאר רק להפעיל, וכשהסתכל הוא ראה אותה על הכיסה האהוב עליו.

"מה - את - עושה - מאק?" הוא שאל אותה "את גנבת לי את הכיסא האהוב עלי!"

"חחחח תינוק" היא אמרה והתיישבה על כיסא אחר "בוא, קדימה" מקנזי תפחה עם ידה על הכורסה הנוחה שדילן כל כך אהב.

הוא הפעיל את הפרק והתיישב מהר בכיסא, לוקח את הפופקורן שלפתע שם לב שהיה בידייה של מקנזי.

"כן הא? מביאה ולא מגלה לי" הוא אמר ושניהם גיחחו בזמן שהפרק התחיל.

הפרק היה נהדר, מקנזי נהנתה לראות אותו לא פחות מדילן, אפילו שראה אותו בפעם השנייה. דילן היה חייב ללכת והצליח לשכנע את מקנזי שיראו את ההמשך ביום אחר.

"עדיין לא מאמינה שאתה עושה לי את זה" היא אמרה "אני עכשיו במתח ואתה ראית את כל העונה, אני ראיתי רק שעון שזז בדקה בסוף הפרק!"

"נו, וזה לא משאיר אותך במתח?" הוא אמר, נעמד ליד דלת ביתה.

"זה העניין! אני ממש רוצה לראות את ההמשך ועכשיו לא נוכל לראות אותו".

"את תתמודדי" הוא אמר בחיוך, פותח את הדלת ויוצא "להתראות לך!" הוא יצא החוצה, סוגר את הדלת בזמן שמקנזי החלה ללכת לחדרה.

"מאק?" הוא שאל, תפס אותה לפני שהיא הספיקה לעלות לחדרה "מה קרה לדלת? שוב לא נסגרת?"

"נו באמת..." היא אמרה וניגשה אל הדלת "שוב זה קרה?". מקנזי ידעה איך לטפל בדלתות מאז שהדלת עשתה להם בעיות ולא נסגרה כבר כמה פעמים, אבל עדיין לא החליפה אותה.

"זוז רגע" היא אמרה, שניהם עמדו בצד החיצוני של הדלת. היא התעקסה מעט בדלת ובצירייה והצליחה לסגור אותה.

"רואה?" היא אמרה "זאת מקצוענות. עכשיו לך" היא אמרה, פותחת את הדלת.

"מקצוענות, הא?" דילן אמר, צוחק עם מקנזי שלא מצליחה לפתוח את הדלת "נראה שהדלת שלך תקוע.." הוא לא סיים את המשפט לפני שנעצר רגע וקלט משהו שונה.

"מאק" הוא אמר "הדלת שלכם לא הייתה לבנה לפני רגע?"

"מה זאת אומרת?" היא אמרה, מפנה את מבטה אל הדלת. במקום הדלת הלבנה שהופיע בכניסה של בית משפחתה של מקנזי, הופיעה דלת דמוית עץ, שנפתחה לפתע לכיוונם במפתיע.

איש מבוגר הופיע מתוך הבית "מי אתם נערים? אתם מנסים לפרוץ לי לדירה?" הוא אמר "קדימה, לכו מפה!" הוא אמר וסגר להם את הדלת בפרצוף.

"מה יש לאיש המוזר הזה?" מקנזי אמרה לדילן, עדיין בוהה בדלת "היי! איש מבוגר! מה אתה עושה בבית של-" מקנזי לא הספיקה לסיים את המשפט, שדילן משך בכתפה.

"מאק. תסתכלי. עכשיו". מקנזי סובבה את ראשה, היא ראתה מולה את אותו מגדל השעון עומד מולה, אותו מגדל השעון שהופיע באמצע סטוריברוק בפרק הראשון של עד עצם היום הזה שעכשיו ראתה.