A chance meeting

רוז וויזלי ישבה לבדה בתחנת אוטובוס על שפת כביש שומם באזור הכפרי יותר של פאתי לונדון וחיכתה לאוטובוס שיקח אותה לתוך העיר, הדברים הקשים שקוסם בגיל ההתבגרות צריך לעשות כי אין לו אפשרות לקצר תהליכים בקסם, לא שאפשר היה לראות את זה שהיא קוסמת אמא בת מוגלגים היא עוזרת יקרת ערך שיוצאים עם חברות מוגלגיות ללונדון ולכן במקום ללבוש את הגלימות הנוחות שבהן הסתובבה לרוב היא מצאה את עצמה לובשת ג’ינס ארוך עם קרע בברך ("זה  אופנתי" לדברי אימה, איזו אופנה משונה למה לקנות משהו קרוע מוגלגים מוזרים) וחולצה כחולה שהתנגשה בצורה די איומה עם שערה האדום שהשאירה פזור על כתפיה.

האוטובוס ללונדון לא היה אמור להגיע בחצי השעה הקרובה, רוז שקיבלה את דייקנותה מאימה ולא מאביה תמיד העדיפה להגיע לפני הזמן, ולכן העבירה את הזמן שנותר לה בקריאת הספר החדש של מיכאל פומפדור סופר ההרפתקאות החביב עליה. העלילה המסובכת ריתקה אליה את רוז וכך חלפו להם עשרים דקות שבהן היא עקבה בנשימה עצורה אחרי הקורה לפניאל חצי המלאך שגורשה ממשפחתה בשל פשע שלא ביצעה ונסיונותיה להוכיח את חפותה.  

רעש מנוע מתקרב גרם לה להרים את ראשה בהפתעה וכן זה היה מארוע ראוי לציון בעשרים הדקות בהן ישבה בתחנה שראשה רכון מעל הספר לא עברה אף מכונית אחת. זאת לא הייתה מכונית ראויה לציון בכל מצב אחר סתם עוד רכב משפחתי בצבע כסף, המאורע הפך לעוד יותר מעניין כאשר המכונית החלה להאט ולסטות לכיוון התחנה ורוז שהיה לה דמיון קצת פעיל מידי הייתה בטוחה שעוד רגע ופניאל תקפוץ מהמכונית כנפיה נגררות בעיקבותיה (לא היה כל כך ברור למה היא לא עפה אבל קטנוניות כזאת לא התאימה בפנטזיה של רוז ולכן היא נתנה לאי ההיגיון לחלוף בלא תגובה) אבל זאת ממש לא היתה פניאל שזינקה מהמושב האחורי זה היה נער בן גילה של רוז עם שער חום אגוז שנראה כאילו במקום לסרק אותו הוא שוטף אותו במכונת כביסה החיוך הממזרי והעיינים הירוקות רק חיזקו אצלה את ההרגשה שהנער הוא חדשות רעות לכל מורה שמכבד את עצמו (וגם למכונות כביסה).

האישה במושב הנהג גילגלה את החלון למטה וניפנפה לשלום לבחור הוא נופף חזרה מחייך "אני לא אסתבך בצרות אמא, אין לך מה לדאוג" לא היה נראה שהאישה מסכימה איתו והיא השיבה בקול מיואש "ויל אתה אומר את זה תמיד זה לא קרה עדיין, נסה לפחות לא ליזום צרות הפעם" לפני שויל הספיק להגיב היא הרימה את החלון והחלה מתרחקת במורד הכביש. ויל גיחך לעצמו משועשע מהדרמה של אימו זה לא שהוא לא ניקלע לצרות הוא ניקלע אליהן ועוד איך אבל לרוב הוא הצליח להיחלץ מהן במינימום נפגעים ועם סיפור מרשים לספר לכל מי שהסכים לשמוע. הוא הסתובב מפנה את גבו לכביש ומבטו נלכד בעיניים חומות סקרניות שהציצו עליו מעבר לדפי ספר עב כרס, הוא מצמץ מנתק קשר עין בשביל לסקור את הבחורה, היו לה עיניים חומות ממוסגרות בריסים ארוכים ושלל נמשים שעטרו את אפה היא לא הייתה ממש יפה (ובאמת מה הסיפור עם החולצה הכחולה היא לא רואה שזה נראה איום ונורא עם השער שלה, אפילו הוא ידע שאדום וכחול הם פשוט לא אמורים להיות ביחד) אבל היה בה משהו חמוד ותמיד הייתה לו חולשה לילדות טובות.

"אז... שותפה לתחנה מה שלומך ביום סגרירי זה?" רוז הסתכלה סביבה בתדהמה הוא דיבר עליה? כנראה, לא היה אף אחד אחר בסביבה והיא מאוד קיוותה שהוא לא מדבר עם האוויר, להתקע עם משוגע בתחנת אוטובוס שוממה לא היה בתכנון שלה להיום, או לאיזה שהוא יום אי פעם."סגרירי?" היא שאלה במה שקיוותה שהיה טון מנומס, אין טעם לסטות ממיטב מסורת הבריטית גם אם שואלים אותך שאלות מטופשות על מזג האוויר (שלא היה סגריר כלל, למען האמת זה היה אחד מימי הקיץ השימשיים ביותר לאותה שנה) "כן סגריר למה לא יש לך משהו נגד סגרירות? כי אם כן אני חושב שנולדת במדינה הלא נכונה" רוז הפכה את הספר על ברכיה דואגת לא לאבד את העמוד "סגרירות זאת לא מילה" והינה הלך לו הנימוס בריטי "אז... מה הכיף בשפה אם לא מחדשים אותה? הו שכחתי להציג את עצמי ויליאם צ’אנס אבל בבקשה תקראי לי ויל" רוז נאנחה משתלטת על המזג הג’ינג’י שלה וענתה בנימוס האפשרי "רוז וויזלי, ואם לא אכפת לך אני רוצה לחזור לספר שלי" אוקי, אז היא לא השתלטה לגמרי על המזג שלה אבל היא ג’ינג’ית מותר לה קצת. "רוז" כפי הנראה ויל לא הבין רמזים, לא שרוז רמזה משהו היא הייתה די ישירה " את מבינה זה הקטע די אכפת לי, לשבת בשקט ולחכות לאוטובוס זה משעמם" הקול שלו עלה לקראת הסוף מוסיף גוון ילדותי למשפט, משהו בזה הצחיק את רוז והזכיר לה קצת את המשפחה שלה אז היא הייתה הרבה יותר ידידותית בתשובה הבאה שלה "אתה תמיד נטפל לאנשים תמימים בתחנות אוטובוס?"

ויל צחק העיניים הירוקות שלו מבריקות בשמש "לא, לא, אני נטפל רק לנשים יפות" רוז הסמיקה בתגובה "ולתולעי ספרים" עכשיו הפנים שלה הגיעו לצבע השער שלה והיא נשפה בזילזול "גם תולעי ספרים יכולות להיות נשים יפות, אני לא אשמה שמרבית העולם טיפש מידי בשביל להעריך ספר טוב" היא נעצה בו מבט רצחני משהו שהעביר בברור שלפי דעתה הוא נכלל בחלק של האנושות שטיפש מידי. "כן לחלוטין תולעים יפות, נשי ספרים. בבקשה על תהרגי אותי" רוז ציחקקה ברשעות, טוב לא באמת אבל היא כן הייתה מאוד מרוצה "תגובה טובה, אתה תישאר בחיים היום" היא אמרה בנדיבות. גל צחוק נוסף הרעיד את הגוף הרזה של ויל והפעם הצחוק הגבוה של רוז הצתרף לצחוקו הנמוך יותר של ויל ליצירת הרמוניה נחמדה "כמה טוב היו לי תוכניות להיום את מבינה ויהיה לי קשה לבצע אותן שלושה מטר מתחת לקרקע" רוז ציחקקה מהתשובה המטופשת "כן שמעתי אתה צריך להסתבך בצרות". ויל עשה פרצוף "הו גברתי הנכבדה פגעת בריגשותי עמוקות, אני איני מסתבך בצרות לעולם, צרות פשוט אוהבות אותי" הוא הצליח להתאפק עד סוף המשפט לפני שפרץ בצחוק.

נהמת מנוע מתקרב קטעה את דבריה של רוז לפני שהספיקה לענות לשטות האחרונה של ויל, זה היה האוטובוס שלו חיכתה בחצי שעה האחרונה והיא זינקה על רגליה, מצילה בשניה האחרונה את הספר שלה מצניחה חופשית מהברכיה לאדמה, היא תפסה אותו ביד אחת מרימה את השניה לסמן לאוטובוס שהיא רוצה לעלות. לשמחתה ויל נראה כמי שמתכוון לעלות על האוטובוס גם הוא, השיחה איתו אכן הייתה נחמדה ומאוד משעשעת וחבל להפסיק אותה באמצע. האוטובוס נעצר לידם פותח את הדלת הקדמית בשביל לאפשר להם לעלות, ויל במחווה ג’נטלמאנית איפשר לרוז לעלות לפניו ואז זינק במעלה המדרגות וכמעט התנגש בה מאחור מה שקצת הרס את האדיבות הקודמת "מצטער מצטער" הוא גיחך לעבר רוז מעניק לה חיוך מליון אוניות (לדעתה לדעתו יש להניח שמליון פאונד הוא בכל זאת מוגל), חושף שן שהקצה שלה שבור וגומה בלחי שמאל.

רוז גילגלה עיניים היה לו חוש הומור של ילד בין שתיים עשרה, וזה משהו שהיא הכירה באופן אישי היה לה אחד כזה בבית ושניים כאלו אצל דודה ג’יני הם הניחו שהם ממש מצחיקים אבל היו מטופשים ביותר. "בבקשה, כרטיס אחד ללונדון" היא אמרה לנהג מגישה לו שטר של עשרה פאונד ומחייכת בצורה הכי תמימה שהצליחה, לא היה לה מושג עם השטר שנתנה מספיק כדי לקנות כרטיס או שהיא צריכה להוסיף, ממה שהיא הבינה חמשה פאונד היו סכום מכובד אפילו שזה נראה לה מוזר לתת כל כך הרבה חשיבות לחתיכת נייר (השיטה של הקוסמים הייתה כל כך הרבה יותר הגיונית לפחות אוניות, חרמשים וגוזים באמת היו בעלי ערך משל עצמם) נראה היה שזה בהחלט מספיק כי הנהג החזיר לה עודף עם הכרטיס. היא החלה להתקדם לאחור מחפשת ספסל לשבת בו, בעודה צועדת לאחורי האוטובוס הם החלו לנוע ומאינסטינקט שפותח לאחר כמה נסיעות פרועות, בלשון המעטה, באוטונוס הלילה, היא ישרה את עצמה מידית כנגד אחד מהמושבים לויל לא היה כזה מזל והיא שמעה את הגוף שלו פוגע ברצפת האוטובוס ורצף קללות נמרץ בוקע מפיו. רוז גיחכה ברשעות, מי אמר ששמחה לעיד היא דבר רעה? והסתובבה לשאול אותו אם הוא בסדר.

"ויל, מתכוון לקום מהרצפה? או שהחלטת לבדוק כמה היא נוחה?" ויל שהחל להתרומם מהמקום שעליו נפל התיישב חזרה על הריצפה "החלטתי לבדוק ולא תנחשי לאיזו מסקנה הגעתי הרצפה אכן נוחה יותר אני חושב שאשאר לשבת לי פה" רוז שקלה בדעתה האוטובוס היה כמעט ריק לחלוטין מלבד שתי נשים זקנות שישבו מאחור וסרגו משהו בכחול זרחני ואיש אחד שישב מקדימה ודיבר בטלפון, לא היה אף אחד באוטובוס שיפריע לו אם תצתרף לויל על הרצפה וכך ההחלטה נפלה והיא חזרה קדימה טיפה והתיישבה ליד ויל על הרצפה."כמה נחמד שהצתרפת למועדון הקולים חיים על הרצפה" אפשר היה ממש לשמוע את המרכאות סביב שם המועדון "חיים על הרצפה אתה אומר?" שאלה רוז בתמימות מזוייפת "לא נשמע מועדון אקסטרימי במיוחד" ויל נאנח ביאוש מעושה "רוז ווזילי כמה צרת מחשבה הינך מובן שזה מועדון אקסטרימי איפה עוד תוכלי לחוות את סקר הנעליים השנתי ואת מבחן האומץ ריח נעליים" רוז לא טרחה להגיב ובמקום זה שאלה בסקרנות "מה באמת התוכניות שלך בלונדון? אני הולכת לפגוש חברות קבענו לצאת לקניות של משהו..." וכאן היא נתקעה כי לא היה לה שום בדל של רעיון מה הן הולכות לקנות, היא ידעה מה זה לא יהיה מרכיבים לשיקויים מה שהיה די חבל כי באמת נגמרו לה כליות הצפרדע. הפירוט החסר לא נראה מטריד את ויל, הוא לא התעניין יותר מידי בקניות של בנות, הוא הטה את ראשו ימינה מהרהר שניה לפני שענה "אני לא כל כך בטוח מה אני אעשה בלונדון אבל זה בטוח יהיה יותר מעניין ממה שאני עושה בבית".

זה בהחלט הסביר את הדאגה של אימו, משהו בדרך שהוא אמר יותר מעניין רמז על צרות שרק מבקשות לקרות אבל זה לא ממש הטריד את רוז אחד היתרונות בלהיות צעיר זה שעם התוצאות מתמודדים רק אחרי המעשה ולא כל הזמן דואגים מהם. אז במקום לעקם את פניה בדאגה היא חייכה מאוזן לאוזן "תוכנית מאוד מפורטת יש לך, הייתי מציעה לך להצתרף אלינו אבל אני לא בטוחה שקניות יהיו יותר מעניינות ממה שתוכל לעשות לבדך" ויל חייך נמתח אחרנית כנגד הידית של המושב עליו נשען "לא לא נראה לי שקניות עם חבורת בנות הם עיסוק מרתק, מיגע כן מרתק לא" רוז מצמצה בהפתעה "זה נשמע שאתה מדבר מנסיון" השאלה בקולה הייתה ברורה גם בלי להיות מפורשת, ויל השתהה מגרד את עורפו לפני שענה "כן יש לי קצת נסיון, יש לי שתי אחיות גדולות ושהינו צעירים יותר הם היו גוררות אותי איתן ללונדון לקניות לקראת השנה החדשה, ואין דבר משעמם יותר מלהגרר מחנות בגדים אחת לאחרת שכולן נראות בדיוק אותו דבר מהבגדים הנמכרים דרך המוכרות ועד לפעמון הקטן והמעצבן מעל הדלת" רוז נאנחה בנים היו פשוט חסרי תקנה "מה יש לך נגד הפעמון?" ויל הטה את ראשו שעדיין היה שעון על הידית, השער שלו נמחץ כנגד המושב מה שהפך את הקצוות המבולגנות גם כך למעין קן נוצות משוטח מצד אחד לא מראה מאוד חינני "זה לא שיש לי משהו נגד הפעמון הוא פשוט סימן את הכניסה שלי לעוד גיהנום בו אני אמות משעמום" רוז עיקמה את אפה למשמע המשפט המלודרמטי "אתה קצת דרמהקווין אתה יודע? אף אחד עוד לא מת מקניית בגדים" ויל פער את עיניו בצורה מוגזמת ואינפף בקולו "אף אחד גם לא מת מקניית סיגריות הבעיה היא אחר כך" וזה אכן נכון אף אחד לא מת מהקניה עצמה היו קצת בעיות עם תוחלת החיים שלך אם השתמשת בסגריות למטרתן אחר כך.

רוז לא הגיבה למשפט האחרון היא השעינה את ראשה לאחור מנסה להירדם ממלמלת התנצלות חפוזה לשותפה לנסיעה "אני מצטערת אני ממש עייפה היה לי קשה להרדם אתמול ואני רוצה להיות ערנית אחר כך" ויל חייך בהבנה וקצת בעצב הוא נהנה מהשיחה עם רוז רק לעיתים רחוקות מצא מישהי שהבינה את חוש ההומור העקום שלו כל כך טוב. הוא הסתכל על רוז שנעה בחוסר שקט מנסה למצוא תנוחה נוחה, הישיבה על הרצפה אולי הייתה משעשעת להפליא אבל בקושי יכלה להיחשב כנוחה ועם הטילטולים והקפיצות של האוטובוס מציאה של תנוחה לישון בה היתה משימה כמעט בלתי אפשרית, אחרי עוד חמש דקות בערך של שתיקה מצד ויל והתפתלויות ואנחות חוסר שביעות רצון מצד רוז ויל נשבר והתרומם על רגליו שולח יד להרים גם את רוז. טלטלה פתאומית זרקה את רוז המנומנמת לידיו של ויל והוא מצא את עצמו נחנק מענן שער אדמוני עם ריח טוב באופן מפתיע, רוז התרחקה מיד מסמיקה עד שורשי שערה "מרלין אני כל כך מצטערת אני אלך לשבת על אחד הספסלים" היא גמגמה עיניה מתחמקות מקשר עין עם ויל. "אין לך מה להצטער" בפעם הראשונה מאז נפגשו לא היה בקולו של ויל אף לא שמץ של צחוק הוא היה רציני לחלוטין שהמשיך "אני יכול לשבת לידך יהיה לך יותר נוח להשען עלי מאשר על החלון" הפעם היה זה תורו של ויל להסמיק הוא לא התכוון להיות כל כך ישיר אבל הייתה לו נטיה לדבר בלי לחשוב.

למזלו הפעם הדיבור חסר הפילטרים שלו לא זיכה אותו במבט עצבני רוז נראתה מרוצה למדי מהרעיון, היא שלחה יד אחת לתפוס את ידו משלבת את אצבעותיהם וגררה אותו איתה לאחד הספסלים בין האיש שכבר הוריד את הטלפון ועכשיו ישן שפיו פתוח כמו מלכודת זבובים לנשים הזקנות שהמשיכו לסרוג. הם התיישבו רוז צונחת על הכיסא באנחת רווחה ומיד מתכרבלת לחצי כדור ישנוני שראשה מונח על כתפו של ויל, הם ישבו ככה מספר דקות ארוכות עד שהכתף של ויל הזכירה לו את קיומה והחלה להתכווץ מהמשקל הלא מוכר המונח עליה. עכשיו בפני ויל עמדו שתי אפשריות, להעיר את רוז או לאבד תחושה בכתף והיה לו קשה להחליט מי יותר גרועה אבל בהיותו בן צ’אנס הוא היה בחור בעל תושיה ולכן יצר לעצמו אפשרות שלישית טובה יותר משתי האפשריות שקדמו לה. הוא העביר את הראש של רוז בעדינות בשביל לא להעיר אותה מהכתף המכווצת שלו לחיקו, לאחר שביצע זאת בצורה חלקה רוז לא התעוררה ורק מילמלה מספר מילים בג’יבריש לפני שחזרה לישון בשלווה מוחלטת שראשה מונח כעת בחיקו של ויל, הוא הסתכל עליה שישנה היא נראת צעירה ופגיעה כל כך והוא הרגיש צורך עז לגונן עליה מופתע מהרגשות העוצמתיים לבחורה שרק פגש הוא החליט שזו כנראה רק העייפות מדברת ,מושך בכתפיו בהשלמה נשען לאחור וניסה להרדם בעצמו.

הפעם הבאה שמישהו משניהם התעורר באופן מלא הייתה כבר בתוך לונדון העיר נפרשה סביב האוטובוס, חיה עצומה שמכוניות זורמות בוורידה כמו דם וליבה פועם באלפי בתי החזה של תושביה, רוז התעוררה בהפתעה מזנקת כמו בובה על קפיץ ממצב של שינה מלאה לערות בלי שלב הבניים של טשטוש החושים והתהיה של איפה אתה בשם מרלין? אבל בהחלט עם תהיה אחרת היא ישנה על ויל? מה בשם תחתוניו הקדושים של מרלין היא חשבה לעצמה היא לא מכירה אותו הוא יכול להיות מסוכן. לפני שהצליחה להכניס את עצמה להתקף פניקה ויל שהקפיצה החדה שלה העירה גם אותו הצליח להשתלט מספיק על חושיו (הוא לעומת רוז לא ניחן ביכולת לעבור משינה לערות מלאה ולכן כמו כל האנושות הוא התעורר מטושטש ותהה איפה הוא ולמה בשם שמיים נרדמה לו הרגל) בשביל לדבר מילמל בקול ישנוני "רוז, תרגעי אל תתני לג’ינג’יות שלך לנצח, לא קרה כלום מבטיח נרדמתי גם בכל מקרה" רוז נעצה בו מבט רצחני שנראה מאוד מרשים מתחת לרעמת השער האדום המתנפנף "אני מאוד רגועה אני תמיד רגועה" היא שיקרה בלי להניד עפעף, חוץ מזה היא באמת החלה להירגע ויל שפניו עוד היו רכים משינה בקושי נראה כמישהו מסוכן הוא נראה יותר כמו נום אפילו שהוא היה קצת חמוד מדי בשביל להיות נום סטנדרטי הוא הי נום משודרג עם עיניים ירוקות ופרצוף עצוב? "ויל" רוז שאלה בלי לחשוב "משהו קרה?" ויל נענע את ראשו לשלילה מחייך עליה את החיוך היחודי שלו שאמר הכל בסדר גם אם זה לא נראה כך.

"הגענו לתחנה שלנו רוז" רוז לא שאלה איך הוא יודע שזו התחנה גם שלה, אולי זה שלקו האוטובוס היו רק שתי תחנות בלונדון עזרה וגם זה שאף אחד לא ירד בקינג קרוס אם הוא לא התכוון לקחת רכבת למקום אחר. "כן" היא נאנחה פתאום מבינה למה ויל נראה עצוב לפני כן, היה חבל להפרד בעיקר שהסיכוי כל כך קלוש שיפגשו שוב.  האוטובוס החל להאט סוטה מהכביש הסואן לכיוון התחנה ונעצר מאחורי אוטובוס קומותיים אדום, הסמל המוכר של לונדון, הנהג פתח את הדלתות מחכה שנוסעיו המעטים ירדו, בזמן שרוז וויל ישנו נתווספו לשתי הזקנות ולאיש הטלפון גם נער חיוור עם טומהוק צבוע בירוק ואישה מבוגרת עם סלי קניות רקים, ויל ורוז הלכו יחד במעבר מאפשרים לכל הנוסעים לחלוף על פניהם, בצורה לא מודעת מנסים לעקב ככל היותר את הפרידה הצפויה. אבל יש גבול גם לכמה אפשר להתעקב בירידה מאוטובוס בעיקר אם יש כל כך מעט נוסעים מהר מאוד הנהג החל לנעוץ בהם מבטים עצבניים דרך המראה מדרבן אותם לרדת בלי קול, ויל ירד ראשון ולכן היה גם הראשון לראות את חבורת הבנות הצבעונית שחיכתה בתחנה "רוז" הוא קרא מעבר לכתפו לבחורה שירדה בעקבותיו "אני חושב שמצאתי את הלהקה ששמנה ברחת ונחשי מה גם הן לא יודעות להתאים צבעים"

רוז נשפה בעצבנות מסיתה קצוות שער אדומה למאחורי אוזנה "אולי מספיק האדום והכחול לא כל כך נוראים" ואז מזנקת ממדרגה האחרונה למדרכה היא הוסיפה "חשבת שאולי זאת הצהרה אופנתית?" ויל שלח מבט נוסף לחבורת הבנות שהחלה ללכת בכיוונם "הצהרה אופנתית גרועה מאוד, אבל את רוצה לומר לי שגם הצעיף וורד פוקסיה והמכנס בצבע אדום הם הצהרה אופנתית? כי אם כן אני חושב שמישהו צריך לתפוס את משטרת האופנה לשיחה מאוד רצינית" רוז הופתעה מעט מהידע הנכבד של ויל בצבעים ואז נזכרה בשתי האחיות שלו שכנראה היו מקור הידע הזה וטב גם לו ממש היה לה מה לומר להגנת של איימי הצעיף והמכנס היו איומים כל אחד בנפרד ועוד יותר ששניהם ביחד. במקום להגיב מילולית על ההצהרה הנרגשת של ויל בנוגע לתפקוד משטרת האופנה, רוז בחרה בשיטה הפחות מילולית ואם כן ברורה לחלוטין של הרמת האף וגלגול עיניים מלגלג, הצחוק של הבחור המדובר היה התשובה הכי טובה להצגה המגוחכת.

לפני שמי מהם הספיק להוסיף דבר נוסף, בין עם תלונה על שילובי צבעים ובין בקשה לשמור על קשר, להקת הבנות של רוז הגיעה אליהם מתנפלת על רוז בחיבוקים נרגשים ובקריאות שמחה "כמה טוב שהגעת" "איך הייתה הנסיעה?" "לא ראיתי אותך שנים" וכל היוצא בהן לא מחכות לתשובותיה של רוז על מתח השאלות הן החלו גוררות אותה לכיוון המשך הרחוב שם אפשר היה לראות את שלטי החוצות הגדולים ושלל סטיקרים צבעוניים של פרסומות. ויל שנהדף לאחור מזרם הבנות, עמד בלי לזוז על המדרכה והסתכל אחר הקבוצה המתרחקת אנשים ממהרים התנגשו בו ודחפו אותו להתחיל לנוע. ויל צעד בזרם האנשים מנסה להבין לאן כולם תמיד ממהרים, רצים כל כך מהר ממקום למקום מנסים להספיק הכל ובסוף מפספסים את העיקר את הפגישות המקריות בתחנת האוטובוס בדרך ללונדון "להתראות רוז ווזלי היה נחמד להכיר" הוא צעק לכיוון שבו נעלמה שותפתו לתחנה ומרחוק הוא חשב ששמע תשובה "להתראות גם לך ויל צ’אנס זאת הייתה פגישה מקרית נהדרת" .

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

היי, תודה שקראת אשמח לביקורת בונה תמיד חשוב לדעת איך להשתפר.

הפאנפיק לא בוטא אז כל השגיאות הן שלי.