ככה נבער לנצח

לא יודעת למה, יש לי משהו עם פרסי בזמן האחרון. אבל זה לא משנה.

זה לא שייך באופן מובהק לפאנדום של פרסי, אלא יותר באופן מרומז.

את נפלת, בוערת, יפה מכדי להיות אמיתית. ואולי אמיתי מכדי להיות יפה כל כך.
בערת, והלהבות שבעיניים שלך היו אמתיות כל כך כשבערו סביבך, עד שלא יכולתי לנשום. ואולי זה היה בגלל העשן הסמיך שעלה מכל מקום, אבל אי אפשר לדעת. את צעקת אליי משהו שנבלע ברעש השריפה, למרות שיכול להיות שצעקת עלי. יכול להיות שצעקת לי להתרחק, או שאסרת עלי לנסות להציל אותך, או שביקשת שאעשה משהו. כל דבר. אולי צעקת שאת אוהבת אותי, או שפשוט צעקת בלי מילים, מהכאב. מהכאב של האש שאיכלה לך את הגוף.
ואני, עדיין קפוא מהלם ומהקור שהיה ניגוד מושלם לחום שקרן ממך, לא יכולתי להגיב. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לעשות דבר. רק צפיתי בך בוערת, מנסה לחקוק את דמותך במוחי לפני שתעלמי לנצח. ואז הלהבות בעיניים שלך כבו, התקררו, התרחקו ממני. התחלת ליסוג, ליפול למצולות המוות, למקום ממנו אין חזרה.
ואני, משוחרר מהקיפאון בו הייתי שרוי, כמעט קרסתי, נשרף גם אני, עד שפקחתי את עיניי וראיתי אותך. הגיצים שירו עיניי היו יותר מדי להכיל בתוך גוף אנושי, והלהבות החלו ללכך את בגדי. צעקתי את שמך, אבל לא השבת. לא עשית סימן שיראה לי ששמעת אותי, שהבנת אותי. ירדת עמוק מדי לתהום, וגם החבל הארוך ביותר שהייתי יכול לזרוק לעברך לא היה מגיע אלייך.
והלהבות איבדו אחיזה, נעלמו, עברו לשרוף אותי כשקרסתי לצדך.
בכיתי, והדמעות שלי התאדו לפני שפגעו בפנייך. לא היה אפשר לכמת את הכאב שלי, כמו שלא היה אפשר להציל אותך. נשרפתי, אבל גם החום שקרן ממני לא היה יכול להגיע אלייך. שום דבר לא היה יכול להגיע אליך. וצעקתי. אחזתי בידייך הקפואות וצעקתי עד אובדן קולי, עד אובדן נשמתי, חושיי, רגשותיי. בערתי לצדך, צועק אלייך, עלייך, צועק מעצמת הכאב שנדמה כמכרסם אותי מבפנים, גורם לי לבעור עוד ועוד ועוד. והכאב לא שכך ככל שעבר הזמן, הוא רק השתנה. התקרר. גרם לי לחזור למצב בו לא יכולתי לזוז או להגיב, למצב בו לא יכולתי לעשות דבר. ונפלתי. בדיוק כמוך. התרחקתי, צללתי עמוק לתוך הדממה השחורה ביותר שראיתי בחיי. הלהבות נעלמו מעיניי, מבגדי, משערי שחזר להיות שער רגיל בדרך פלא, ולא להבות שורפות את ראשי.
ואת התחלת לבעור בחזרה, יפה כל כך שזה כאב. ואני לא יכולתי לעשות דבר. לא לזוז, לא להגיב. ואת צעקת אליי, או עלי, או בגלל הלהבות שאפפו אותך והיו התאמה מושלמת לעינייך הבוערות.
וידעתי בוודאות, כמו שידעתי שאת הדבר היקר ביותר לי בעולם, שעשיתי מעשה נורא, נפשע. מעשה מתועב, שהייתי צריך לקבל עבורו עונש נצחי. אבל לא את. את לא היית צריכה לסבול בגללי, בגלל המעשים שלי. וזה בדיוק היה העונש שלי.
ואת בערת, ואז אני בערתי, וידעתי שכך נבער לנצח. המוות שלך היה העונש שלי, את היית העונש שלי.

למי שלא הבין - הפיק מתרחש בשדות הענישה בשאול.